מכתבים לנעמי

האדם שמאחרי הטקסט

שלום נעמי

אני שמחה שלמרות הזעזוע שחשת כשספרתי לך על הביקור בכנסיות ובאתרים נוצרים, גברה סקרנותך על הרתיעה. את מציינת כי ביהדות חל איסור על אמנות פלסטית: "לא תעשה לך פסל ומסיכה" ולכן, את טוענת, אנו נשענים על טקסטים אלוהיים. לפיכך, את סבורה, כי התאור של הצייר והפסל כחילוני אינו נוגע לנו.

אלא שהקריאה החילונית מחפשת גם את האדם שמאחרי הטקסט, ואחד המשפטים שמכיר כל ילד שלמד בבית-ספר ישראלי הוא "למה התכוון המשורר?". זה נכון ביחס לכל טקסט, גם אם נכתב על ידי סופר, עיתונאי או פרסומאי. וזה נכון גם ביחס למה שאת מכנה כתבי קודש.

תני לי לשתף אותך בקריאה אישית שלי את אחד הטקסטים הללו: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון" נאמר בשיר הגעגועים הגדול בתהילים. געגועים לציון, כפי שמצהיר הכותב כבר בתחילה. כפי שמכתיבים העם, הדת, הלאום: געגועים למולדת, לארץ ישראל.

אבל קריאה כזו מעוררת קושיה הדורשת לתרצה: איך קורה שלאחר הגשמת המאוויים העזים, כשהוא כבר נמצא בציון מחוז כיסופיו, נוטל משורר תהילים פסק זמן מן ההנאה ומתמכר לגעגועים? ועוד בפרטי פרטים: על ערבים תלינו כינורותינו, ובעיקר - אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. והרי הוא כבר בירושלים, לאן נמשך לבו?

ושוב מופיע הפער כמו באמנות הפלסטית, בין הנאמר פורמלית, לבין הרגש שהיוצר מעביר ישירות לשומע. כמין איתות: אני יודע שירושלים היא מחוז החפץ, אבל אני זוכר בגעגועים את התקופה הנפלאה ששוררנו לה על נהרות בבל.

וכך מפזר לנו המשורר סימנים חתרניים לקיומו מבעד לטקסט התקני: אני מקיים את הכללים, פועל לפי המצווה, אבל שופך את לבי בין השורות.

וכך אני רואה גם את הטקסטים שאת מקדשת: מישהו כתב ושבח את המלך, את אלוהים, את ערכי המשפחה - את מה שצריך. אבל הוא השאיר לנו רמזים לתהליך היצירה הזה עצמו: אני יצרתי מלך, אני יצרתי אלוהים, אני התגעגעתי לירושלים.

    בחיבה
    אורה לב-רון