מכתבים לנעמי

זה היה מפתיע. כשבאתי לשוחח עם בנות בבית האולפנה שלך...

שלום נעמי

זה היה מפתיע. כשבאתי לשוחח עם בנות בבית האולפנה שלך מלבד המפגש עם בנות שמדברות אחרת, מתנהגות אחרת ולבושות אחרת מהמקובל אצלנו, לא ציפיתי שאחת הבנות תכתוב לי. ועוד בשאלה "קטנה" כמו שלך. התשובה היא שלא, אני לא מאמינה שקיים אלוהים. את כותבת שאת מאמינה בקיומו, אבל האם את מאמינה באמת? או אולי פשוט אמרו לך מיום הולדתך שזה המצב, וקבלת את הקביעה?

ספרת לי שבאחד הימים כעסת כל-כך על אחת המורות שלך וקללת אותה בלבך. וחששת כי אלוהים, הבוחן כליות ולב, ישיב לך כגמולך.

אני מנסה לחשוב איך זה לחיות בעולם שיש בו אלוהים. איך ילדה קטנה כמוך יכולה לתפקד כשנדמה לה מישהו רואה אותה כל הזמן. רואה ושופט.

אצלנו, החילוניים, אין אלוהים. במובן הטוב של המלה. מה שאני חושבת בלבי, הוא ביני לביני, לא ביני לבין אלוהים. כמובן שמזדמן לי לכעוס על אנשים. למשל השבוע, כשנהגתי לעבודה, מישהו 'חתך' אותי בכביש. זעמתי וכיניתי אותו בשמות גנאי, אבל רק בלב. מבחינתי זה בסדר. כי לכל אחד יש הזכות לכעוס. ולדעתי, גם לך שמורה הזכות הזו.

    בחיבה
    אורה לב-רון