האבולוציה של המוסר
(תורת המשחקים, אגואיזם רציונאלי והתפתחות ההגינות)

[אחת הטענות הנפוצות של מאמינים היא שללא אלוהים שהגדיר לנו חוקי מוסר וקבע שכר ועונש סביב קיומם, לא היתה לאנשים סיבה להתנהג בצורה מוסרית. המאמר הזה בא להראות איך התנהגות מוסרית יכולה להיווצר כתוצאה מאבולוציה, ללא כל צורך בציווי אלוהי. - המערכת]

האם התנהגות אתית היא רציונאלית? פילוסופים רבים נאבקו בשאלה הבסיסית הזו, בניסיון להבהיר האם חוקים אתיים משרתים את בני האדם או מכבידים עלינו. האם באמת יהיה עדיף לנו לו נכנע כולנו לרצון לשמור על האינטרסים שלנו וליצור את היתרון המקסימלי לעצמנו כשרק אפשר? איין ראנד, למשל, סברה שאגואיזם היא ההתנהגות הרציונאלית היחידה, וספרים שמלמדים איך להתעשר (מן הסתם על חשבון עושרו של אחר) מגיעים דרך קבע לרשימת רבי המכר.

פילוסופים רבים ניסו להראות שהחיים הם לא רק אנוכיות, ביניהם אפלטון, קאנט וג'ון סטיוארט מיל. ב"רפובליקה" של אפלטון , סוקרטס מגן על הפילוסופיה שלו כנגד הטענה שצדק והגינות הם רק מה שמחליטים אנשים עשירים ובעמדת כוח. אבל נימוקי מתנגדיו - שיש דוגמאות רבות של אנשים מושחתים שחיים נפלא בה במידה שיש אנשים צדיקים שחיים חיי סבל - נראים יותר משכנעים מרעיונותיו הנשגבים של אבי הפילוסופיה.

קאנט ניסה לדחות את מה שהוא ראה כגישה ניהיליסטית של הנצרות - שבה אתה טוב כעת כדי לזכות בתגמול אינסופי בעתיד - ולקבוע למוסר יסודות רציונאליים עצמאיים. כדי להחליט אם התנהגות מסוימת היא אתית או לא, הוא הציע לשאול מה יקרה אם כולם יתנהגו באופן הנדון. אבל קאנט מעולם לא הסביר כיצד הגירסה שלו לאתיקה רציונאלית היא אכן רציונאלית. ראנד הייתה מתנגדת, בטענה שקביעת מוסר כפול - אחד בשבילך ואחר בשביל שאר העולם - היא הגיונית ביותר.

גם מיל ניסה לבסס את האתיקה על יסודות רציונאליים. במקרה שלו, בשיפור לרעיון התועלתנות של ג'רמי בנתאם. בפרק השני של ספרו "תועלתנות" כותב מיל: "מעשים הם נכונים במידה שהם מקדמים את האושר, ושגוים במידה כשהם נוטים ליצור אי-אושר". אם נתעלם מהשאלה המציקה של מהו האושר, ומהקושי המעשי לבצע חישובים כאלה, עדיין עלינו לענות על השאלה הבסיסית - מדוע שמישהו ירצה להגדיל את כמות האושר הממוצעת ולא את מידת האושר האישית שלו/ה.

הדברים הסתבכו עם התפתחות תורת האבולוציונית הביולוגית המודרנית. זמן רב נראה היה שתורת דארווין תציע בסיס טבעי לעולם האנוכי האולטימטיבי: מלחמת המינים העקובה בדם מעוררת דימויים של "כל אדם לעצמו" בדיוק בסגנון של ראנד. למעשה, דוקטרינת ה"דארוויניזם החברתי" הידועה לשמצה (שאגב, דארווין מעולם לא דגל בה) התפרסמה ע"י הרברט ספנסר הרבה לפני שאיין ראנד כתבה את "מרד הנפילים".

אבל לאחרונה כמה מדענים ופילוסופים בחנו שוב את התיאוריה האבולוציונית ויחסה לאתיקה, והם מוצאים דרכים חדשות להגשים את הפרויקט של אפלטון, קאנט ומיל - להגיע לדרך רציונאלית להיות אתי. אליוט סובר ודייויד סלואן ווילסון בספרם "עשה לאחרים: הפסיכולוגיה והאבולוציה של התנהגות אי-אנוכית" וגם פיטר זינגר בספרו "שמאל דארוויניסטי: פוליטיקה, אבולוציה ושיתוף פעולה" טוענים שבני האדם התפתחו כחיות חברתיות ולא כבריונים עצמאיים בודדים. להתנהגות שהיא שיתופית (או לפחות מאזנת בין שיתוף פעולה לבין אנוכיות) יהיה יתרון בחברה, ואילו ניסיון להיות "מספר אחד" יידחה ע"י החברה כי הוא פוגע בקבוצה כולה וגם בהתאמה של רוב הפרטים בה.

כל זה נשמע טוב, אבל האם זה באמת עובד? מחקר חדש שפרסמו מרטין נובאק, קארן פייג' וקארל זיגמונד בכתב העת Science נותן דוגמה מצוינת כיצד אפשר להשתמש בתאוריית אבולוציה מתמטית לגבי אתיקה, וכיצד אבולוציה חברתית מעדיפה למעשה התנהגות הוגנת ושיתופית. נובאק ועוזריו תקפו את הבעיה המכונה "משחק אולטימאטום". במשחק זה, מציעים לשני שחקנים סיכוי לזכות בסכום כסף, אך עליהם להחליט איך הם מחלקים אותו ביניהם. שחקן אחד, ה"כרוז", מציע לשני חלוקה מסוימת (למשל 90% עבורי, 10% עבורך). השחקן השני, ה"משיב", בוחר אם לקבל או לדחות את ההצעה. אם הוא דוחה אותה המשחק נגמר ושני השחקנים לא מקבלים כלום.

קל להראות שהאסטרטגיה הרציונאלית היא: לכרוז - להיות אגואיסט ולהציע חלוקה מאד לא מאוזנת שבה הוא יקבל את רוב הכסף; ללקוח - לקבל את ההצעה, זאת כיוון שהאלטרנטיבה היא ששניהם לא יקבלו דבר. אבל, כשבני אדם אמיתיים ממגוון תרבויות ותוך שימוש בהיצע נרחב של פרסים משחקים במשחק, התוצאה היא תמיד חלוקה הוגנת של הפרס. זוהי עדות ברורה לכך שתחושת ההגינות האנושית מתגברת על הרציונאל ומסכלת את החיזוי הרציונאליסטי. מצד שני, איין ראנד תראה בתוצאה זו נימוק לטיפשותם של רוב בני האדם, שאינם מבינים את המתמטיקה שבבסיס המשחק.

נובאק ועוזריו ביצעו סימולציה של התפתחות המשחק במצב שבו מספר שחקנים משחקים פעמים רבות. כלומר, הם בדקו מצב חברתי ולא מפגשים מבודדים. אם השחקנים זוכרים את המשחקים הקודמים (כלומר כל שחקן יוצר לעצמו מוניטין בקבוצה) אזי האסטרטגיה המנצחת היא להיות הוגן, שכן אנשים מוכנים להעניש כרוז לא הוגן; זה משפר את המוניטין שלהם עצמם ופוגע במוניטין של הכרוז הלא הוגן בסיבוב הבא. כלומר, בהינתן סביבה חברתית, יהיה רציונאלי להיות פחות אנוכי כלפי שכניך.

למרות שאנו בפירוש רחוקים מתיאוריה מתמטית אבולוציונית משביעת רצון שתסביר את המוסריות, נראה שככלות הכול יש למדע מה לאמור על חוקים אתיים אופטימליים. התמונה המתבהרת היא שהגינות - ולא אגואיזם - היא הבחירה החכמה.