צניעות

מאת: עדו סוקולובסקי

אני בעד צניעות. אני לא אוהב את חוסר הצניעות שאני רואה מסביבי. אני סולד משלטי חוצות שמפרסמים כל דבר באמצעות צעירות חצי עירומות, בין אם מדובר במשקה תוסס או במשאיות דיזל. את מדורי הרכילות בעיתונים אני לא קורא. למה בדיוק אני אמור להתעניין בשאלה איזו מפורסמת קיבלה התמוטטות עצבים ומי הידוען שאושפז במכון לגמילה? אם יש משהו שמעורר בי סלידה הוא להקשיב לגברים מתרברבים בפומבי במעלליהם בין הסדינים (נכון, במילואים).

מה בעצם משותף לכל הדברים שמניתי? אם אני חושב על זה לעומק חוסר צניעות הוא קודם כל ערבוב בין הפרטי לבין הציבורי. בעיני, צניעות היא ההבנה שמה שקשור לחייו הפרטיים של אדם הוא עניינו ולא עניינה של הסביבה.

ניקח למשל נושא כמו כסף. כאשר מדובר בכסף ציבורי אני רוצה לדעת הכול: לאן הלך כל שקל, האם ההוצאה הייתה בסמכות וברשות והאם היא הייתה נחוצה. כשזה מגיע לכסף הפרטי של כל אחד ואחד, אני רוצה לדעת כמה שפחות. אני לא אוהב אנשים שמנפנפים בכסף שלהם, אנשים שדחוף להם להרשים אחרים עם מכונית שעולה כמו דירה או חליפת מעצבים יוקרתית. לא תראו אותי משליך אבנים על דירות פאר אבל מותר לי לסלוד מהצורך של אנשים מסוימים להרשים את כל הסביבה בכסף שלהם. הצד השני הוא שאני מצפה מהסביבה לא לדחוף את האף לחשבון הבנק שלי. כולנו יודעים שזו גסות רוח לשאול אדם כמה כסף יש לו. אפשר לשאול שאלות כלליות כמו 'היכן אתה גר?' או 'במה את עובדת?' - שנותנות לנו מושג כלשהו על מעמדו הכלכלי של האדם שמולנו. לבקש לראות את דף החשבון מהבנק? ידוע שיש שאלות שפשוט לא שואלים.

במובנים מסוימים החברה הדתית אכן צנועה בהרבה מזו החילונית. אישה דתיה לא תלך בדרך כלל עם מחשוף עמוק או חולצת בטן. גבר דתי לא יתרברב במעלליו בין הסדינים. האם זה אומר שעלינו החילונים ללמוד צניעות מהדתיים? פה הייתי נזהר. היכרתי בחיי אנשים דתיים שאמרו לי מפורשות שהם לא רוצים לחיות בין דתיים אלא בין חילוניים. שאלתי אותם אם לא קל יותר לשמור מצוות כשאתה מוקף באנשים כמוך והפיתויים של הרחוב החילוני רחוקים ממך. "תבין," הם ענו לי, "אם יום אחד איחרתי לתפילה בבית הכנסת, אני לא צריך שלכל השכונה יהיה מה להגיד בעניין. לא הייתי רוצה שלכולם מסביב יהיה מה להגיד על הדרך שבה אני מחנך את הילדים או איזה ציורים מותר שיהיו תלויים אצלי בסלון. לחילונים לא אכפת, הם לא דוחפים את האף."

כן, אישה דתייה לא תלך עם מחשופים וחצאיות קצרות, אבל אישה דתייה גם תיתן לרב בד שדחפה בין רגליה, כדי שיביט בכתמים ויפסוק אם מותר או אסור לה לקיים יחסים עם בעלה. האם זו צניעות? האם זו צניעות להתעניין בשאלה אם אישה היא בתולה לפני החתונה או לא? אולי לחתן המיועד מותר שתהיה דעה בעניין, אבל חוץ ממנו באמת שאין סיבה שכל הרחוב ידון בנושא. אופי החברה הדתית הוא כזה שכל מי שנטייתו המינית חריגה - חייב להסתיר אותה או להפוך לשיחת הקהילה. העניין הפרטי ביותר הופך לפתע לנושא ציבורי. בדיוק ההיפך מצניעות.

מכירים את הסיפור על יפתח הגלעדי? בספר שופטים מסופר על יפתח הגיבור שניצח במלחמה את בני עמון. יפתח נדר שיקריב לאלוהים את הייצור הראשון שייצא אליו מפתח ביתו אם ינצח. מי שיצאה אליו בתופים ומחולות הייתה בתו. ליפתח לא הייתה ברירה, הוא הרי נדר לאלוהים. הכתוב אומר על יפתח "וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר" - כלומר יפתח שחט את בתו ושרף את גופתה (העלה אותה לעולה). מיד אחרי הפסוק הזה מופיע הפסוק "וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ". אני לא טוען שבחברה הדתית עדיין תקועים בימי התנ"ך. אבל מי שגדל על הסיפורים האלו ורואה בתורה ספר קודש, מקבל את המסר הזה - שבתולים הם דבר כל כך חשוב, עד שראוי לציין אותו אפילו כשמסופר על נערה שנשחטה על לא עוול בכפה.

ויש עוד עניין. רוב רובה של ה'צניעות' איננה צניעות כלל, אלא סתם דרך להשתיק, להעלים ולכופף את הנשים לשלטון הגברים. אישה לא יכולה לשיר בפומבי, אישה לא יכולה לשאת דרשה בבית הכנסת (שכבר מחולק מראש לעזרת גברים - שם מתנהל הטקס - ועזרת הנשים שהיא תמיד צנועה יותר ובצד). אישה אינה יכולה להיות רב. זה לא נעצר כאן: פתאום יש הפרדה בין גברים לנשים בתחבורה הציבורית. כשרוצים לשלב גברים חרדיים בחברה המודרנית, הם מסרבים ללמוד מקצוע עם נשים. אם לא די בכך, הם מסרבים לכך שאישה תרצה בפניהם. מטשטשים תמונות של נשים בשלטים ובמודעות. האם מישהו באמת מאמין שפניה של ציפי לבני יגרמו לצעיר חרדי התקף חרמנות כזה, שהוא לא יוכל לעמוד בו? זו צניעות כמו שאנטישמיות היא סימן לאדיקות דתית, פשוט תירוץ כדי להשאיר את האישה תמיד במעמד נחות ועלוב.

וחבל, כי כפי שכתבתי בתחילה - אני הייתי רוצה חברה צנועה יותר. אני אולי שמרן ומיושן, אבל אני מתגעגע לימים שבהם ביום ההולדת הייתה עוגה ומשחקי חברה ולא היו צריכים ליצן, קוסם ומיתקנים מתנפחים. פעם הורים לא חשבו שיום הולדת הוא אמצעי להרשים הורים אחרים ולא גררו על הדרך את הילדים שלהם למרוץ המטופש הזה. הייתי רוצה לקנות עיתון ולהניח אותו על השולחן בלי לחשוש שהבן הקטן שלי יראה מודעה מסחרית עם תמונת עירום (מכון להסרת שיער. יש להם תירוץ). בחברה שאני מדמיין גם לא יהיו מצעדי גאווה. למה? כי זה יהיה מיותר, אף אחד לא יתעניין בנטייתו המינית של שכנו. וכשם שהייתי רוצה שידוענים יחסכו את חיי המין שלהם ממני, כך הייתי רוצה לחיות בחברה שבה אף אחד חוץ מהחתן לא יודע אם הכלה התחתנה בתולה או לא. אני רוצה חברה שבה חיילת היא חיילת ולא סממן סטטוס של המפקד שלה. אני רוצה חברה שבה אישה יכולה להגיע להישגים בלי שירננו עליה שהיא התקדמה בזכות שירותי מין שהעניקה ואני רוצה חברה שבה אישה יכולה להרצות לפני קהל של גברים והם יתרכזו במה שיש לה להגיד ולא בגזרה שלה.

חברה שבה אישה לא יכולה להיות מורת דרך רוחנית בגלל עצם היותה אישה, היא לא החברה הזאת. חברה שבה התפקיד שלך נקבע לפי מה שיש לך בין הרגליים, היא לא חברה כזאת. חברה שבה דוחפים את האף לחדרי המיטות של אנשים אחרים - איננה חברה צנועה.

אני רוצה חברה צנועה יותר, ולא החברה הדתית תשמש לי דוגמה ומודל לחיקוי.