מוסר הומניסטי-ליברלי והיהדות

ערכים - אלו הם אמות מידה להערכה והעדפה של התנהגויות וחוקים. הם עקרונות כלליים לפעולה והתנהגות אנושית. מהם נגזרות נורמות ההתנהגות האנושית. הם אמת המידה שבאמצעותה אנחנו קובעים למה יש חשיבות, עבורנו ועד כמה. לאנשים שונים יש ערכים שונים, ותורות מוסר שונות מבוססות על ומבטאות ערכים שונים. חוק / מצווה - ציווי המתיר, מחייב או אוסר התנהגות מסוימת. לכן מצוות ההלכה, כמו חוקי המדינה, לא יכולים להיחשב ל"ערכים", בהיותם כפויים עלינו. הם נובעים מתוך ערכים מסוימים. הומניזם - השקפה המעלה על נס את האדם כמקור הערכים ההומניסטיים ואת סמכותם של בני האדם לקבוע ערכים וכללים, ברוח אמרתו של פרוטאגורס: "האדם הוא מידת כל הדברים". ההומניזם תובע את ריבונות האדם (האדם הריבוני מחליף את האדם הרבני) ואת אחריותו המלאה לחייו שלו. הערכים ההומניסטים הם תבוניים מבחינת היותם נובעים מהאדם, שהוא המקור להם והוא הוגה אותם מכוח תבונתו ונותן להם משמעות. ההומניזם מעצים את טובת כל בני האדם על ידי הבטחת זכויותיהם הבסיסיות, שיפור האושר האישי, איכות החיים של היחיד והחברה, את שיפור יכולותיו של האדם (על ידי טכנולוגיה וחינוך) ושגשוגו הכלכלי והאינטלקטואלי. קיום האתיקה ההומניסטית בחברה מבטיח יצירת תנאים חברתיים וחינוכיים להומניזציה של היחיד. הומניזציה - תהליך הגשמת הפוטנציה האנושית (ההומנית) באדם, המושג באמצעות חינוך. אדם הומני/נאור משקף את הערכים ההומניים ופועל לאורם. קידום הנאורות וההומניות הוא אמת המידה להערכה והעדפה של אופני חינוך, מנהגים, מסורות, חוקים ומצוות. דה-הומניזציה - מתבטאת בהתנהגות שלא מתחשבת בזולת, רואה בו אמצעי ולא מטרה לעצמה. ההתייחסות לאדם אחר כאילו לא היה אדם, היא חסך בהכרה באנושיות של האחר ובנגזרות המתחייבות מכך על פי המוסר ההומניסטי. גזענות או שובינזם אינם קני מידה להערכה והעדפה מוסרית מכיוון שאדם הפועל על פיהם מתעלם מחובתו לזולת ולכלל האנושי. התנהגות לפיהם מובילה לדה-הומניזציה של המשעבדים והמשועבדים, הרודפים והנרדפים. הומניות - מכלול אמות המידה להתנהגות הנרכשות ע"י האדם בתהליך ההומניזציה, הכולל הפנמת ערכים הומניסטים ופעולה לאורם.

כיצד הגענו עד הלום

המוסר האנושי צועד יד ביד עם התפתחותה של הציביליזציה האנושית. הדילמה בעינה עומדת, האם נולד האדם "טאבולה ראסה" [לוח חלק], או מצוייד מלידה במצפון. אנחנו נניח כאן שבסיסו של המוסר הוא המצפון האישי, זה שלדעתנו כל יונק נולד איתו - במיוחד היונקים העילאיים. בעוד שאצל הקופים ושאר היונקים המוסר בסיסי ופרימיטיבי - כצפוי מרמת התפתחותם המנטאלית - אצל האדם הוא התפתח מאד.

המוסר, המיוסד על המצפון האישי, התבסס אצל "האדם הקדמון" עוד מימי המערות ואחד מסממניו הוא ההתייחסות אל מתיו בטקסי קבורה שונים.

בשחר ההיסטוריה [מוגדר כתחילת הכתב, לפני כן זו: פרה-היסטוריה] ועם התבססותן של הדתות השונות והפיכתן לכלי של שליטה הממשטר ומתרבת את החברה האנושית, נכנסו גם כללי מוסר לתוך הקודקס הדתי. במובן זה היהדות, דרך הדת, הובילה קפיצת דרך מהותית ומשמעותית בתפיסת המוסר שלה שהגיעה לשיאה ב"מוסר הנביאים" ששמו דגש על אמות מידה של יושר וצדק על חשבון הריטואלים של הדת ומה שנקרא "עבודת האל" שהתבצעה אז, בבית המקדש. אך מאז שיאים אלו, הדת קפאה בכל הקשור ונוגע למוסר, ומשמעות הקיפאון, לאורך שנים, היא הידרדרות ונסיגה. הדת "בלעה" את מוסר הנביאים לתוכה והשימה עצמה כמייצגת של ה"מוסר האלוהי" שנובע מהאל שהוא, בהכרח [כביכול], המקור לכל המוסר.

במקביל התפתחה ביוון פילוסופיית מוסר שאינה קשורה לכל פולחן או דת מסוימת וכללה גישות אתיות שונות. אחר כך, עם הופעת הנצרות, התמזגו תובנות הנוצרים, עם עקרונות מוסר יהודיים שנשאבו מרובד המסורת היהודי שקדם לנצרות וכן ממנהגים ומסורות של מוסר פגאני אירופי. בתהליך ארוך שנמשך לאורך ימי הביניים התמזגו תורות המוסר ופשטו ולבשו צורה על גבי בסיס זה, בכל שלושת הדתות האברהמיות (היהדות, הנצרות, והאסלאם) - אולם התפתחות זו הייתה כולה תחת המסגרת של הדוֹגמה הדתית, ולפיכך כמעט ולא שאלה מהתכנים ההומניסטיים בפילוסופיה היוונית. על כן, לא הובילו ימי הביניים לכל התקדמות משמעותית של מוסר הומני, מלבד אולי, הדחקת העבדות הבוטה, הגלויה, למשהו מוצנע יותר [וסאלים].

המוסר החל מתקדם ומתפתח באופן משמעותי בתרבות האירופאית המערבית [למרות הדת] החל מתקופת הרנסנס, התפתחות ההומניזם ותקופת הנאורות וההשכלה, בד בבד עם השתחררותה מכבלי הדת ומוסרות האמונה. ציוני דרך משמעותיים הם תורתו של קאנט ושאר הפילוסופים מהעת החדשה, החוקות של ארה"ב וצרפת, התפתחות הליברליזם והדמוקרטיה במערב והקמת האו"ם בסוף מלחמת העולם השנייה.

המוסר הוא בעצם אחד מתוצרי חייו וקיומו של האדם. המוסר תלוי באדם ונובע ממנו. כפי שהתרבות האנושית מתפתחת כך גם המוסר. ככל שהאדם מתעצב וצועד קדימה, כך גם, אורחות חייו ותרבותו, הן במובן החומרי גשמי והן במובן התרבותי רוחני. כפי שהאנושות חולקת את תוצריה בכל התחומים ואלה מועברים מחברה אחת לאחרת כך המוסר וערכים נלמדים ועוברים בין חברות ותרבויות.

המוסר איננו מוחלט ונצחי כמו בדתות המונותיאיסטיות. במציאות הקונקרטית המוסר מתגלה לנו כיחסי ותלוי תרבות. תרבויות שונות יוצרות כללי מוסר המתאימים להם, אך בבסיס המוסר מתפתח באופן דומה בחברות אנושיות גם ללא קשר או זיקה ביניהם. אפר לקבוע כי "לא תרצח" למשל הוא הכלל המוסרי הראשון והבסיסי הקיים בכל חברה אנושית כי בלעדיו לא ייתכן קיומה של חברה כלל. המוסר בפועל הוא יחסי ותלוי תרבות, חברה ותקופה. כלומר חברות שונות מתפתחות באופן שונה, חלקן מתקדמות יותר מאחרות. ישנם זמנים בהם מואץ קצב ההתפתחות בחברה ותרבותן מתעלה על אחרות. דוגמה לכך ניתן לראות בתרבות היהודית של ימי המקרא ובית שני. חוקי העבדות ביהדות היו המתקדמים ביותר בכל הציוויליזציה האנושית. גם היחס והטיפול בילדים ותינוקות היה מוסרי לעומת הרומאים, למשל, שאצלם היה מקובל ונהוג לדלל את אוכלוסיית התינוקות ה"לא רצויים". רצח תינוקות היה דבר מקובל ברומא. היהדות לא קיבלה זאת.

על אף שבפועל נראה כי המוסר יחסי היות שבחברות שונות ישנם ערכים שונים ומנוגדים וכללי מוסר שונים, הרי שהדבר נובע מרמת ההתפתחות וההתקדמות באותה חברה. ניתן לטעון כי המוסר אוניברסלי בכך שמרגע שהוא מתקדם ומתפתח הוא בעל פוטנציאל להיות מוחל ומוכל על כל שאר בני האדם. נושא העבדות למשל: במסגרת הדת היהודית התגלה היחס המוסרי והמתקדם ביותר לתופעת העבדות לאותם זמנים בהם הוא נקבע. נכון, היו בו אפליות בין עבד עברי לכנעני, העבדות כתופעה לא גונתה או נאסרה. עדיין היחס לעבד לפי חוק הדת היהודית היה המתקדם ביותר. בהמשך העבדות נאסרה והדבר התפשט באיטיות בעולם. כעת ברור כי היצמדות לחוקי העבדות לפי הדת היהודית תהיה לא מוסרית בעליל. באופן זה המוסר אוניברסלי - מרגע שהתפתח, התקדם והתקבל הוא הסטנדרט לפיו ראוי לנהוג.

על ההומניזם

מול המוסר ההטרונומי, הדתי, שנובע מהאל ונסמך על מאמרו, ציווייו ורצונו של האל מהמאמין (שמוצג על ידי "שליחיו", פרשניו ונציגיו עלי אדמות שהם אלו שגם, כמובן, המציאו את המוסר הזה. למעשה המוסר הדתי מקורו אנושי לגמרי הוא רק מוצג כנובע מה"אל"), עומד המוסר האוטונומי ההומני הרואה באדם את מקור המוסר ואת מושא המוסר ויוצר הכללים והערכים הנובעים ממנו.

החינוך ההומניסטי, לעומת זה הדתי מחנך לספקנות ולביקורתיות ולא לצייתנות וכניעות, להתחשבות בזולת ולא לכפיה של דוגמות, מוביל לביקורת, לבחינה והערכה של המצוות, החוקים, המסורת והמנהג לפי אמות המידה של הערכים ההומניסטיים ולא לקבלה כנועה, צייתנית, שלמה ומוחלטת, בבחינת "כזה ראה וקדש". הזכות להעריך את החוקים והמצוות ולפסול חוקים ומצוות המזיקים לאושרו ואיכות חייו של האדם נובעת מההשקפה כי האדם הוא הריבון והוא מקור המוסר ויוצר הערכים.

ההומניזם מתנגד לקנאות דתית או חילונית - המבטלת את האתיקה הדוגלת בערכים מוסריים הומניים, פוגעת בחופש הבחירה ובריבונות האדם, שוללת את זכותם של בני אדם להחזיק ולהפיץ דעות הנוגדות לאלו של הקנאי [הדתי או האידיאולוגי] ומבטלת את ערך יתרון החיים על המוות.

קנאות רצחנית יכולה להתקיים בנפשם של בני אדם בצד אידיאלים - דתיים וחילוניים. הדוגמאות הן מהצד הדתי: משטר האיסלם הרצחני באירן ובסעודיה, הרצחנות הקנאית במקרא, האינקוויזיציה הנוצרית ומסעי הצלב, ומהצד החילוני: הטירוף הרצחני שאפיין את משטרי הקומוניזם ברוסיה, סין וקמבודיה ואת המשטר הנאצי - כולם קנאים, אידיאולוגיים וחילוניים.

הפיכת הנאמנות למנהיג, לאידיאה דתית או חילונית ל"ערך עליון", נוטלת מהמאמין את כושר ההבחנה בין טוב לרע ומובילה לדה-הומניזציה של הקנאי וקורבנותיו. הדה-הומניזציה היא המכנה המשותף לכל סוגי הקנאות - דתית, לאומנית, גזענית, מעמדית ותרבותית.

ההשקפה הליברלית הומניסטית (והאתיאיסטית) רואה באדם ההומני יצור בעל חופש בחירה וריבונות על חייו ובחירותיו, ובעל יכולת לעצב את גורלו וחייו בהתאם לנסיבות הקיום וההוויה. לכן האדם הוא מקור הסמכות לקבוע את המוסר והערכים.

הערכים ההומניסטיים הם מקור ההערכה וההעדפה לפיהם שופט האדם כל התנהגות, חוק ומצווה, מנהג ומסורת: לפי מידת תרומתם להומניזציה או לדה-הומניזציה שבאדם.

ההומניזם שואף ומכוון לטובת כל בני האדם על ידי הבטחת זכויותיהם, שיפור האושר האישי, איכות החיים של היחיד והחברה, שיפור יכולותיו של האדם (על ידי טכנולוגיה וחינוך) ושגשוגו הכלכלי והאינטלקטואלי.

ניתן לקבוע ערכי בסיס שמהווים גם כללים שיסייעו לאדם כדי לקבוע את הערכים והפעולות ההומניסטיות, כפי שנוסחו ע"י הלל הזקן וקאנט, והם:

• לא יעשה האדם לזולתו את השנוא עליו.
• לא יראה אדם בזולתו אמצעי אלא מטרה לעצמו ולפיכך:
• כלל מוסרי שאינו אוניברסלי אינו מוסרי.

בלב ההשקפה ההומניסטית-ליברלית שלושה ערכים מרכזיים, עיקריים וחשובים: השוויון, החירות והאחווה.

השוויון - בני האדם אינם שווים בפועל. יש עשירים ועניים, חכמים וטיפשים, יפים ומכוערים, נכים ובריאים וכיו"ב. השוויון משמעו שכל בני האדם שווים בזכותם לחירות ולמימוש עצמי. לכל אדם צריכה להיות האפשרות לממש עצמו בהתאם ליכולותיו, כישוריו ורצונותיו, כל אדם צריך להיות רשאי וזכאי להגדיר את הטוב עבורו.

מבחינה משפטית בני האדם שווים בעיני החוק. גם בתחום הפוליטי שווים בני האדם בזכויותיהם האזרחיות-חוקתיות ובאפשרות להשתתף ולהצביע בבחירות בחברה דמוקרטית: "איש אחד - קול אחד". בכך מתקיים להלכה שוויון בין כל בני האדם.

החירות - כל בני האדם זכאים ליהנות מחירות בסיסית ומוחלטת. הם נולדים בני חורין. לכן העבדות על כל צורותיה פסולה מעיקרה באופן גורף וחד משמעי. החירות מעניקה לבני האדם חופש וזכויות: זכות לחיים ובטחון, חופש אמונה, מחשבה וביטוי, חופש התאגדות, חופש הדת וחופש מדת, חופש התנועה, זכות הקניין, הזכות לשוויון, הזכות לפרטיות.

האחווה - נובעת גם מהרגש ונותנת לו מקום במערך החיים של האדם. האחווה משמעה תחושת ההזדהות עם האחר, בסבלו ובאושרו. תחושות אמפתיה, ורצון לעזור ולסייע לזולת בסבלו, וגאווה על אושרו והישגיו של הזולת. אחווה משמעה הגינות וצדק אנושי כלפי הזולת, במיוחד ובעיקר ביחס לשונה, לחלש ולנזקק בחברה.

המוסר בדת וההבדל בין השקפת הדת להשקפה ההומניסטית-ליברלית

הדת היהודית היא, בעיקרה, מערכת של חוקים המחייבים את האדם לציית להם. מקור המילה "דת" בפרסית ומשמעה: "חוק". חוקי הדת מכונים "מצוות". האדם מצווה (ע"י האל) לקיימם. י.לייבוביץ' היטיב להבחין כי הדבר היחיד המאחד ומאפיין כל יהודי דתי מזה אלפיים שנים, מאז יצירת ההלכה והחלתה בחיי העם ע"י חכמי המשנה והגמרא (תנאים ואמוראים), אלו המצוות וקיומן על ידי הדתיים. יש לציין כי האמונה לא מאחדת את כל האנשים הדתיים, ישנם שאינם מאמינים ואלו שכן, ויש חלוקים קשות על תוכן האמונה ומשמעותה.

למעשה אין בדת "ערכים". גם מוסר אין בדת, כך גם טען י.לייבוביץ', כך גם פורט והודגם היטב בספרו של י. ידען "הדת קמה על יוצריה" - הדת אינה מוסרית. לא במובן של מוסר הומניסטי-ליברלי.

יכול האדם, המאמין הדתי, לגזור ולחפש ולמצוא לו "ערכים" מתוך מערכת האמונות, הסיפורים, הכתבים והמסורת של הדת. אבל זו כבר פרשנות והדבקה של ערכים והצמדתם לדת.

העדפת מצוות על ערכים היא ויתור על עיקרון הומניסטי כפי שנוסח ע"י הלל הזקן. המציית למצוות המנוגדות לערכים הומניסטיים, מקפח למשל נשים בחיי הדת, בתפילה, בבית הכנסת, בחברה, במשפט ובכלכלה, מחנך לעליונות העם היהודי כעם נבחר, עם סגולה, והופך את הגוי לנחות מעצם היותו לא יהודי.

הניגוד בין ההשקפה הדוגלת בעליונות הערכים ההומניסטיים לבין עליונות ההלכה והמצוות הוא יסוד הפער הבלתי מגושר בין היהדות החופשית לדתית.

המוסר ההומני אמור להיות אוניברסלי והערכים ראויים ומתאימים לכל אדם. זאת מהותו.

הבדל יסודי, עקרוני וחשוב בין ההשקפה הדתית, לחילונית הומניסטית-ליברלית הוא, ההתייחסות לתחום חיי הפרט ומשמעות החירות.

התחום הפרטי אמור להיות שמור לו לאדם לרשותו וריבונותו המלאה. הדת לא מכירה בכך. היא חודרת מהתחום הכללי ציבורי לתחום הפרטי ותובעת מהאדם דרישות הנוגעות לחיי הפרט. היא מכתיבה לו התנהגות ופעולות בכל תחום בחייו הפרטיים שבו צריכה להיות לו ריבונות וחירות בגישה ההומניסטית-ליברלית. זהו הבדל עקרוני ומשמעותי בין שתי הגישות והתפיסות.

בדרך אגב ראוי לציין כי הזיהוי של היהדות עם הדת במשוואה "יהדות = דת" הוא שגוי לחלוטין מעיקרו. היהדות - בהכללה היא תרבות. תרבותו של העם היהודי. האמונה הדתית מהווה רק חלק מהתרבות הזאת. בימים עברו הייתה הדת מאפיין של תרבותה של כל קבוצה אנושית, שהצמיחה מתוכה ופיתחה, בהתאם למאפייניה הקהילתיים, דת שנכונה ומתאימה לה.

עם בוא עידן הנאורות וההשתחררות מכבלי הדת והאמונה התעשרה התרבות היהודית בתוכן נוסף על זה הדתי. האמונה בדת היהודית היא חלק מכלל היצירה התרבותית של יהודים בכל תחום של חיי הרוח. הזיהוי האוטומטי של יהדות עם הדת מוביל למסקנה מוטעית כאילו לא יכול אדם להיות יהודי אם איננו דתי, והוא מכונה 'כופר' ו'אתיאיסט', ככינוי גנאי.

אין להיותו של אדם משוחרר מאמונה דתית קשר לזהותו היהודית של האדם.

שמירה על מוסר הומניסטי-ליברלי אפשרית עם שמירה על זהות יהודית חופשית על ידי יצירה וקיום של מסורות, חגים וטקסי חיים השאובים, מושפעים ונובעים מהמסורת התרבותית והדתית של היהדות תוך שמירה, כמובן, על ההומניות בקיום המסורת. כך ניתן לקיים מחד את האוניברסליות - בפן המוסרי והערכי, ומאידך את הפרטיקולריות - בקיום טקסי חיים, חגים וטקסים הנובעים ושאובים מהמסורת והתרבות היהודית.

המאמר נכתב, בין השאר, בהשראה של הספר: יהדות ללא אל - יהדות כתרבות, תנ"ך כספרות מאת יעקב מלכין.

ברגשי הערכה עמוקה ותודות ליעקב מלכין, על שהיתה לי הזכות לקרוא הספר ולהיחשף לרעיונותיו שאין להפריז בחשיבותם ומרכזיותם לזרם היהדות החופשית. ללא ספק הספר הינו קריאת חובה כספר יסוד לכל מי ששייך ליהדות החופשית ולמי שרוצה ללמוד עליה, להבין את המסד ואת הרעיונות המרכזיים שבה.