הכוונה אגואיסטית, המציאות אלטרואיסטית

אהוד אמיר

האובך היה נוראי והאזעקות התכופות ואשתי חייבו אותי להישאר קרוב לבית, אבל הכלב היה צריך יציאה. בעודו מתרוקן באנחת רווחה על הקיר הקרוב, זיהיתי בהמשך הרחוב את שכני דני עם הכלבה שלו. דני הוא ביולוג ציניקן שמזה שנים טוען בוויכוחי הרחוב שלנו שכולנו אגואיסטים. ניגשתי אליו. ממילא המקלט קרוב, אם אצטרך להימלט ממנו או מהאיראנים.

"מה אתה עושה בחוץ עם הכלב?" שאלתי.

"מה שאתה עושה," הוא ענה.

"זה לא אלטרואיסטי מדי בשבילך?" שאלתי. "גם אובך, גם מלחמה - אתה רוצה למות?"

"אני מייד חוזר הביתה," הוא ענה.

"אם היית אגואיסט," יריתי - מטפורית בלבד, כמובן - "לא היית יוצא מלכתחילה. אתה אלטרואיסט אפילו כלפי הכלבה שלך."

דני חייך בעליונות של איש מדעי החיים. לא נרתעתי:

"ההורמונים שלך יוצרים בך רגשות חיוביים לא רק כשאתה פועל למען הילדים שלך, אלא אפילו למען הכלבה שלך. ואתה רוצה לשחזר את הרגשות האלה שוב ושוב. אתה נרקומן של אלטרואיזם. תראה מה אתה מקריב למען הזולת, הילדים ואפילו הכלבה: שעות שינה, כסף, זמן, כוח, אפילו את הבריאות שלך. אשתך יודעת שאתה מסתובב באובך הזה עם כלבה בחוץ?"

דני היה מנוסה בדיון הזה: "היא זו ששלחה אותי לפה, האגואיסטית," אמר. "וחוץ מזה, אני מקשיב לה כי היא מטפלת בילדים וזה עוזר לגנים שלי לשרוד. זה הרעיון של האבולוציה. הגנים שלנו אנוכיים. הם חושבים רק איך להעביר את עצמם מדור לדור."

"ריצ'רד דוקינס, הגן האנוכי", אמרתי. שיבין עם מי יש לו עסק. אם הוא התרשם, הוא לא הראה את זה.

"אנחנו לא יותר מאשר מכונות הישרדות שמעבירות גנים מדור לדור," הוא סיכם, "זה לא אלטרואיסטי, זה אגואיסטי. אנחנו פועלים מתוך דחף הישרדות של הגנים שלנו."

"אבל כדי שזה יקרה," התעקשתי, "האבולוציה נטעה בנו רגשות שדוחפים אותנו להקשות על עצמנו למען הזולת, ולעתים אפילו להקריב את עצמנו למענו. כשאשתך ילדה, זה לא היה קל, נכון?"

אני מניח שדני חש כיווץ קל ברחם. המשכתי:

"ואתה והיא מקריבים שנים מחייכם למען הצאצאים עד שהם יסתדרו לבד, מה שלא יקרה בקרוב, נכון?"

אני מניח שדני הנהן מבפנים. הוא לא היה משפיל את עצמו להנהון פיזי.

"גם אנשים זרים מסייעים זה לזה. גם חיילים מסתכנים ומתים זה בשביל זה," המשכתי. "זה אלטרואיזם."

ראיתי שאני לא משכנע אותו. הלכתי על כל הקופה:

"למה קמת בלילה לתינוקת הבוכה שלך?" שאלתי, "למה הכבדת על עצמך כל כך?"

"מתוך אגואיזם," ענה דני. האם ראיתי אגל זיעה קטן על המצח שלו? "כדי לסייע לגרסה המשופרת שלי, שתשרוד את הילדוּת עד שהיא תעמוד ברשות עצמה."

"אבל בחוויה הסובייקטיבית שלך הרגשת שהתינוקת אומללה וחסרת ישע וצריכה אותך," התעקשתי. "ידעת שתרגיש רע אם לא תעשה את זה. קמת אליהן בלילה למרות שהן צרחו כמו משוגעות והדבר האחרון שרצית לעשות זה לקום אליהן. פעלת באופן אלטרואיסטי."

"נכון," הודה דני, "אבל זה בגלל הורמונים של היקשרות - אוקסיטוצין, ואזופרסין, דופמין, סרוטונין, פרולקטין, אנדורפינים. הם סידרו לי קוקטייל של רגשות שגרם לי לקום כמו מטומטם."

"ועדיין," התעקשתי, "עשית את כל זה על חשבון שעות השינה שלך ועל חשבון תחושת הרווחה שלך. אתה והתינוקת, ובטח אשתך - שזכתה לישון קצת באדיבותך - כולכם חוויתם את זה בתור אלטרואיזם. אנחנו חשים עונג כשאנחנו פועלים למען הזולת, אנחנו חשים אשמים אם לא פעלנו למענו וכואב לנו אם הוא נפגע."

"כל זה נובע מאגואיזם," רטן דני.

"אולי," הודיתי, "אבל במבחן המעשה והתוצאה, זה אלטרואיזם. אנחנו מרגישים אהבה ובגללה פועלים למען הזולת. קוראים לזה אלטרואיזם. זו גם ההגדרה של מוסריות."

ראיתי את הבעת פניו של דני והזדרזתי להוסיף: "בוא נסכים שלא להסכים."

האובך התגבר. הנשימה קשתה עליי ומיהרתי להיפרד מדני. לא הסכמנו, אבל אני מניח שדני מסכים איתי על דבר חשוב בהרבה: אנחנו יצורים מוסריים מטבענו, בין אם המניע להיותנו מוסריים הוא אגואיזם או אלטרואיזם. אם במקרה הדת פועלת באופן מוסרי, זה בגלל שהיא מתלבשת על התכונות שיש בנו באופן טבעי ממילא. היא גונבת את זכויות היוצרים של הטבע בלי לתת לו קרדיט. לא צריך אלוהים בשביל להיות אלטרואיסט ומוסרי.

רק אחרי שחזרתי הביתה, הבנתי שבעצם קיומה של השיחה הזו - דני, שהוא אגואיסט לפי הצהרתו, היה אלטרואיסט: הוא העניק לי כיווני מחשבה; הוא העניק לי דקות של רווחה נפשית, בתקופת המלחמה, שבה אנו סגורים בבתים ומבודדים מהחברה; והוא עשה את זה על חשבון הזמן שלו ותוך כדי חשיפה לאובך המחניק, שבלי ספק לא מיטיב עם בריאותו. גם אם הוא יטען שהוא עשה כל זאת למען עצמו, נראה לי שגיבשתי טיעון נוסף לשיחה הבאה.