בסיעתא ד-וורד 97

עור לגויים

מאת ניצן

בדיחה ידועה מספרת על שני אחים שגרו בשתי ערים מרוחקות זו מזו. האחד גר בסמיכות לאם המבוגרת והשני הרחק מעבר להרים. יום אחד חלתה האם ונפלה למשכב. גמר האח האחד אומר לשלוח מברק לאחיו בזו הלשון: "בוא מהר. אמא חולה. אחיך האוהב."

בטרם נשלח המברק, עשה האח חשבון מהיר וגילה כי העסק אינו זול כלל ועיקר (וידוע שבמברק שווה כל מילה זהב!) ועל כן החליט שחתימתו על המברק מיותרת הינה - ממילא יסיק אחיו מעבר לכל ספק סביר שהמברק אכן נשלח ממנו. לכן טרח וקיצר בחדווה את הכתוב ל-: "בוא מהר. אמא חולה."

אז חכך האח שוב בדעתו והגיע למסקנה שהקריאה הדחופה לאחיו תביא אותו ממילא להבין שמשהו קרה לאם. וכי איזו סיבה אחרת יכולה להיות לקריאה שכזו? על כן טרח שוב והגיע לנוסח הגואל: "בוא מהר."

וכבר עמד למסור לפקיד את הטקסט הנ"ל, אלא שחשב מעט הלאה וצץ במוחו הרעיון שניתן גם לוותר על מילים אלה. הרי ברור כשמש שמברק נטול מילים אשר יקבל אחיו יביאו מיידית להבנה כי בעצם הינו מתבקש לבוא מהר ולבקר את האם הרחוקה.

ולבסוף, בטרם נשלח המברק הריק, עשה האח החכם צעד אחרון של חיסכון. עמד וחישב שכבר מזמן לא התכתב עם אחיו עצמו ובשרו, אשר על כן אם לא יישלח המברק כלל, יבין האח אשר לא יקבל מאום כי משהו קרה - ומכאן הדרך כבר ברורה...

דרך ארוכה עברה היהדות מאז מנוחת השבת הראשונה ועד חיטוטו המתוקשר של העובדיה באף. בחלוקה "פילוסופית" גסה ניתן להבחין בשלושה מרכיבים באמונתו של אדם דתי חושב (ולא להשמיץ - יש כאלה):

האחד - קיומו של האלוהים, תהא הגדרתו אשר תהא. כמובן שהשאלה "האם אתה מאמין באלוהים?" אינה בדיוק מוגדרת, מכיוון שחסרים בה שני דברים בסיסיים שבלעדיהם לא ניתן להשיב עליה: מה הגדרתו של אותו "אלוהים" ומה פירוש הצירוף "להאמין ב-"? אך אם נניח שהכוונה לפירוש המקובל "האם אתה מאמין שקיימת איזשהי ישות בעלת כוח עליון ונשגב מעל לחוקי הטבע המוכרים לנו ביום יום?" אזי התשובה אינה ברורה כלל ועיקר, אפילו לחילוניים אדוקים. הרי מה שמעל לתפיסתם של חושינו - קיים חשש סביר שלא נתפוס את קיומו, אלא אם כן יווצר קשר בדרך כלשהי שתביא את הדבר אכן לתפיסתנו! ודברים שאנו רואים ושומעים, הריהם בהחלט חלק מהמירקם הפיסי של היקום בו אנו חיים וקשה לסווגם לקטגוריה "מעל לחוקי הטבע" - אולי לבלתי מוסבר (עדיין). בענין זה מופנה הקורא לסיפרו הנפלא של קארל סאגאן "מגע" ("Contact" - לספר, לא לסרט!) אשר יש לקראו בעיון עד סופו המוחלט כדי לרדת לעומקו של ענין.

ומבלי שפסלנו כלל ועיקר את קיומו של האלוהים, קיים המרכיב השני באמונה: מה בין קיומו של האלוהים לחיטוט באף בשבת? הייתכן שיישות כה מופלאה - חשוב לה אי-חיטוטם של צאצאי רבקה בחוטם אחת לשבעה סיבובים של כדור הארץ? וכאן נראה שעומדים אנו בפני סיפור האחים והמברק: עברה תורה ממשה לחכמים (לצורך הענין) והגיעה בדרכה הארוכה ולאחר פירושים ופירושים של פירושים (של בני אנוש, לפי כל דעה!) עד למעמד המביש של העובדיה המחטט באפו. ולמהדרין ניתן כמובן להגדיל ולפרש שגם נאסר עלינו לגרד במרפק בשבת, שמא חולי פסוריאזיס אנו ואז קיים החשש שיתלשו - רחמנא ליצלן - אי אילו תאי עור שהתקשו ונעבור על מצוות עבודה שיש עמה שינוי (ואל תאמרו שלא אמרתי לכם!!!)

כאן המקום להזכיר מרכיב שלישי באמונה - מרכיב אשר אינו פשוט כלל ועיקר. עיקרון ההתמדה שאת דרכי פעולתו ניסח ניוטון, פועל באופן זה או אחר גם במישורים המופשטים של דעות ודרכי חיים: וכי רק למען הסיכוי שאכן קיים אותו אל עברי, ואכן מבקר הוא מגבוה את סל עבירות הדת שברשותי, ואכן צדקו חכמי הדור בחיטוטם באף - האם אקריב שנים של קיום מצוות ואשליכן מאחורי? טיעון זה מתחזק כמובן ככל שעוברות אותן שנים ומקשה יותר ויותר על היוצא הפוטנציאלי לחופש (ראה הספר "אפיקורוס בעל כורחו" של יהושע בר-יוסף, אם נתעלם מקטעי הסקס הפחות רלוונטיים). טיעון זה, במופע מעט אחר, מוכר היטב לכל מי "שהתברבר" אי פעם בניווט בקורס צבאי: ככל שחולפים הקילומטרים, כך יהיה חבל לנו לחזור לנקודה המוכרת האחרונה ויקל עלינו להחליט ולהמשיך בכיוון בו אנו כבר הולכים ממילא (לא בקלות ניתן "להפוך" טיעון זה לכיוון הקושי שבהתחרדות המכונה "חזרה בתשובה", כיוון שלדברי החרדים עצמם ריק עולמם של החילוניים החופשיים מתוכן, ומן הסתם אין להם דרך ברורה בעברם שאת המשכיותה חבל לנתק...)

ולסיכום, ראוי לציין את העובדות הסטטיסטיות הכל כך ידועות, אשר עומד אדם ומשתאה בפניהן: אלפי אנשים חכמים ונבונים, חלקם בעלי "תעודות" המעידות על חוכמתם, מנשקים במודע ובכוונה משקופים וקוראים טקסטים עתיקים תוך ביצוע תנועות אגן מגונות אל מול הקיר. לא פחות אלפי אנשים חכמים ונבונים כורעים ברך אל מול דמותו של אדם שחי לפני כאלפיים שנה ומציירים בעט דמיונית מעוין על חזם. אלפי חכמים אחרים קדים אל פיסלו של חכם עתיק המפוסל בישיבה מזרחית, וכו' וכו'. מי צודק? למי להאמין? למדענים אשר (לפי הגדרה) לעולם לא תהיינה בידיהם כל התשובות? למתקראים "חכמי הדת" המתיימרים (בחוצפה יתירה) לדעת הכל? נראה שההיסטוריה מייעדת את רובנו להאמין במה שחונכנו בילדותנו - ובמובן מסוים קיים חוסר צדק משווע בחינוכו ובעיצובו של ילד רך לאמונה אחת ולמידע מוכוון היטב אשר נועד לתת לו את הכלים והחופש לבחור ולהצדיק בדיוק דרך חיים אחת בלבד בבגרותו.