על כנופיית הדת וקהילה שהתקפלה

פורסם ב-Ynet בתאריך 12.11.06
פורסם כאן ברשות המחבר

אחרי הכניעה, כל פעילות של הקהילה ההומו-לסבית תהיה בת ערובה בידי חוליגאנים דתיים. והמשטרה הפתטית מגמגמת

רק שלא תהיה אי-הבנה: הפיכת מצעד הגאווה לכינוס דמוי מושבת מצורעים איננו הישג ואיננו הצלחה ובוודאי שאיננו ניצחון לחופש הביטוי ולזכות ההפגנה. ההרג ההמוני בבית-חנון לא היה אלא כסת"ח ותירוץ לכניעה מבישה של כל הגורמים.

הכישלון הראשון הוא של הקהילה ההומו-לסבית עצמה. אני מודע לכל האיומים והאילוצים שאיתם נאלצו נציגיה להתמודד בימים האחרונים, ומבין גם את הבעיות הארגוניות והכספיות (הכספים שכבר שולמו לספקים וכו') שהקשו מאוד על דחיית המצעד. אבל השורה התחתונה היא שבכניעתם לדרישת הפנאטים, משרי ש"ס ועד למופתי של ירושלים, ש"המצעד לא יצעד" - הם גרמו נזק מיותר לא רק למעמדה, הרעוע ממילא, של הדמוקרטיה הישראלית, אלא בראש ובראשונה לעניינם שלהם.

מעכשיו, כל פעילות עתידית של הקהילה ההומו-לסבית, בכל מקום בישראל, תהיה בת ערובה בידי חוליגאנים דתיים, שכבר הבטיחו לפגוע בכל מקום בישראל. וכי מי שמע, אי פעם על סחטן המפסיק לסחוט לאחר ההצלחה הראשונה? ומדוע, לכל הרוחות, לא המתינו לפחות עד להחלטת הבג"ץ? הרי החלטה כזו (אשר יש להניח שהייתה מאשרת את קיום המצעד) הייתה יכולה להיות הפנינה שבכתר בכל מאבק עתידי על זכותם של אנשים להפגין ברחוב, גם אם נטיותיהם המיניות אינן מוצאות חן בעיני האספסוף. העותרים החרדים היטיבו להבין זאת - וברגע שהריחו ריחה של כניעה, משכו את עתירותיהם במהירות הבזק, בדיוק מסיבה זו: כדי למנוע פסיקה עקרונית. מדוע לא הבינו זאת אנשי ה"בית הפתוח"?

הכישלון הצורב השני היה התנהלותה, לאורך כל השבועיים האחרונים, של צמרת המשטרה. זו הפגינה התנהגות פחדנית וחסרת ישע באופן המעורר חששות כבדים לגבי יכולתה - או חמור מזאת, רצונה - להגן על שלטון החוק בישראל. פרצופיהם המכורכמים מפחד ואימה של מפקדי המשטרה וגמגומיהם הפתטיים בדבר חוסר יכולתה להגן על כמה אלפי צועדים מפני פוגרום חרדי, צריכים להיות לכולנו לדאגה עצומה. אם נכונות טענותיהם - איזו משטרה יש לנו? כזו שנבהלת משורפי עגלות אשפה ומשליכי חיתולים? או אולי כזו שראשיה רוטטים בפני פסיקות של רבנים וכנופיות תלמידיהם?

מאידך, אם טענותיה של המשטרה לא היו אמת (כפי שמותר להניח, ביודענו כיצד יודעת המשטרה "לטפל" במפגינים יהודים בגדר ההפרדה ובמפגינים ערבים באוקטובר 2000...), מה זה אומר על נכונות פיקוד המשטרה להגן על זכויות הפרט - ומה זה אומר על מחויבותם לעקרונות הדמוקרטיה בישראל? אכן, הרבה יותר קל להיכנס לפאניקה מאיומי המפלצת בת מיליון הכיפות, להרים ידיים בכניעה ולמנוע מאזרחים שומרי חוק להפגין, בגלל מיליון החוטמים התחובים בתחתוניהם.

אגב, התעקשותה המשונה של מפקדת המשטרה כי "לא היה כל הסכם לשחרור החרדים שנעצרו כמפרי סדר" מעוררת גיחוך עצוב. אני משוכנע שכל העצורים הללו, שורפי עגלות האשפה ומפזרי הדוקרנים, כבר שוחררו מזמן לבתיהם. באמת לא היה למשטרה הסכם עם החרדים לשחרורם של הפורעים - היה, פשוט, הסכם לשחררם גם ללא הסכם...

אבל יותר מכל מצטער אני על כך שהמצעד לא צעד ולכן לא נחשפה לעיני כל הכנופיה המצפה לנו, בוודאות, בסיבוב הבא. כולם נאספו ובאו אליה, אל כנופיית הדת הזו: שחורים עם כתומים, פשיסטים עם כהניסטים, שאהידים עם בישופים ורבנים עם מאפיונרים. כולם עבדי פחות-או-יותר אותו האל, וכולם מצייתים לתורתו (זו או אחרת) הקדושה: שנא את האחר, רדוף את השונה, רד לחייו של מי שאיננו שותף לאמונותיך או להרגליך המיניים - כי רק אלוהיך הוא האלוהים.

הומואים, נשים, חילונים ובני דתות אחרות נחשבים נחותים בעיני האספסוף הפונדמנטליסטי הזה, המוכן להפר כל חוק מדינה כדי לקיים כל הלכת דת. חילונים ומסורתיים-מתונים מעמידים פנים שהאספסוף הזה איננו קיים - כך נוח יותר, ואפשר להתפנות להנאות הרגע מבלי לחשוב על מוראות העתיד. לא היה מזיק אם הפעם היו נאלצים לחוות את החוליגניות הדתית בכל תוקפנותה. אולי היה הדבר עוזר להם להבין בפני מה יעמדו בקונפליקט (הבלתי נמנע) הבא עם הדת - ומדיר קצת שינה מעיניהם.