כשמדובר בעימות החילוני-חרדי שהלך והחריף לשיאים חדשים בשנים האחרונות, התרגלנו להתכתשויות סביב נושאים כמו השבת, בד"צ נגד בג"צ, חלוקת תקציבים מעל ומתחת לשולחן, השתמטות החרדים משירות צבאי, וכדומה. במקרה של העימות סביב השכונה החילונית נווה רותם בפרדס חנה, שעלה לכותרות ודעך בשנה וחצי האחרונים, נכנס פתאום גם הנושא של נדל"ן, והאיום על הבית.

המקרה של נווה רותם חשוב, מפני שהוא הסתיים בניצחון של הצד החילוני - פינוק שאיננו משופעים בו בהרבה מן העימותים בתקופה האחרונה. אבל הוא חשוב גם כדוגמא למה שכבר קורה, וכנראה מאיים להמשיך לקרות, ביישובים אחרים ברחבי הארץ.

נווה רותם היא שכונה חדשה של 111 בתים חד - ודו-משפחתיים בפאתי מערב פרדס חנה. הקבלן הפרטי שבנה את השכונה הצליח למשוך משפחות מגוש דן ואזורי מרכז הארץ אחרים לגירסה המקומית של חלום הפרברים הישראלי באמצעות משכנתאות נדיבות (עד ל-95%), ובגלל הקרבה למסילת הברזל. הנגישות לרכבת הופכת נסיעה למרכז תל אביב לעניין של קצת יותר מחצי שעה, יתרון גדול על נהיגה בכבישי גוש דן הפקוקים.

כשביקרתי בשכונה בתחילת קיץ זה אפשר היה עדיין להתרשם מים הפלקטים של ש"ס, שעטרו את מרפסות הבתים הקטנים בשכונות הישנות סביב נווה רותם. בתים אלה, המאוכלסים, בין היתר, בדור שני ושלישי של העולים המזרחיים ששוכנו במעברות של שנות החמישים והשישים. די ברור שהפוטנציאל לחיכוך ולעימות בין דרי נווה רותם לאוכלוסיות הוותיקות מסביבה הוא לא רק סביב המוטיב הדתי-חילוני אלא גם סביב הבדלים עדתיים ופערים משוועים ברמות הכנסה ובמאפייני מקצוע ותעסוקה.

העימות פרץ במלוא עוזו בחדשי החורף של 1997 כשהרב המקומי של פרדס חנה, רפאל בובליל, מחזיר בתשובה כריזמאטי המזוהה עם ש"ס, שכר 15 מן הבתים בנווה רותם ושיכן בהם אברכים ומשפחותיהם מן החוץ. בן לילה הקים שלושה קראוואנים על שטח שיועד להיות שטח ירוק עבור השכונה החילונית, במטרה להקים בהם ישיבה. הפרובוקציות ההדדיות התחילו מיד. בובליל ואנשיו תלו פלקטים שדרשו שנשות השכונה החילונית תתלבשנה בצניעות, ושהשבת תשמר. השכנים החילוניים התארגנו, ותלו פלקטים משלהם שהכריזו על השכונה כחילונית מובהקת. שיאו של העימות הגיע כשאחד השכנים החילוניים ניגן בביתו במערכת סטריאו בשבת ובובליל פרץ אל תוך הדירה וניפץ את המכשיר.

למבקר מן החוץ מלחמת הפלקטים עשויה בתחילה להיתפס כילדותית מה. עד שנוכחים לראות שהשכונה החילונית החדשה מוקפת מכל צדדיה בשכונות חרדיות ובמזימות המאיימות להרחיבן. לצידו הצפוני של הכביש המוביל לרחובותיה של נווה רותם הוצג שלט גדול שהודיע כי במקום תבנה שכונה חרדית. מערבית לשכונה הוצב עוד שלט, שהכריז על הקמת קניון שישרת את הציבור החרדי. ועוד יותר מערבית לשלט השני הוצב שלט נוסף שהודיע על הקמת קריה חרדית שאמורה הייתה לכלול ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, כולל לאברכים ומגורים לעובדי הקריה החרדית.

בעקבות מלחמת הפלקטים והפרובוקציות, שכרו המשתכנים החילוניים את שירותיה של עורכת דין מקומית, דינה עידן. כשהעימות הגיע לערכאות התברר שראש מועצת פרדס חנה, שלום ברזילי (מטעם העבודה), הוא זה שהעביר את הקרקע לעמותת "אבן חיים" של בובליל במטרה להקים שם את הקריה החרדית. כשהעימות הגיע לידיעת העיתונות - קודם המקומית, לאחר מכן הארצית, ובשיאו, אף לאמצעי התקשורת הבינלאומיים - New York Times,‏ CBS,‏ CNN‏ ואחרים - שגילו התעניינות משועשעת בפיקנטריה של ישראל הפונדמנטליסטית, התריס ברזילי במשתכנים החילוניים: "אתם נטע זר בשכונה הזאת. אני לא רוצה אתכם... אני פונה אליכם (למפגינים החילוניים): נגזר עלינו לחיות ביחד. לא יהיה לכם מקום לשבת בתוכנו אם לא תסכימו אתנו. אני אלחם, בעזרת השם, ובמהרה תקום הקריה לתפארת. מי שלא מאמין בה', יאמין."

בשבועות שבהם נמשך העימות, התגייסו גם מנהיג ש"ס הרב עובדיה יוסף וח"כים של ש"ס להופיע באתר המריבה, כדי לתמוך בבובליל ואנשיו. מנגד, היתה מר"צ המפלגה היחידה שהעזה לתמוך בגלוי במשתכנים החילוניים ולהפגין לצידם. בקיץ של 1998 פסק בית המשפט המחוזי בחיפה נגד ברזילי, בובליל והעמותה שלו, וקבע עקרונית שהזכות לחופש הדת כוללת גם "חופש מדת". כתוצאה מן הפסיקה נגררו הקראוונים של בובליל מן המקום ונעלמו. בשיאו של המאבק הצליח בובליל לשכור 22 בתים בנווה רותם ולהתחיל לשכן בהם אברכים המיועדים לאכלס את הקרייה החרדית. היום, רק שתי דירות עדיין שכורות על ידי העמותה שלו, ובלחץ המשתכנים הסכים בעל אחת הדירות לקצר את תקופת השכירות. ראש המועצה, שלום ברזילי, נכשל בניסיונו להיבחר שוב בבחירות המוניציפליות של סתיו 1998, ואפילו לא עבר את אחוז החסימה.

גלישת העימות החילוני-חרדי למלחמה על הבית וגם לאינטרסים נדל"ניים היא באופן יחסי חדשה בתקופה האחרונה, אבל היו לה תקדימים בעבר היותר רחוק. בשנות החמישים והשישים ניהלו קבוצות מקרב העדות החרדיות האשכנזיות בירושלים מלחמת חורמה, ובמקרים מסויימים אפילו פוגרומים נגד תושביה הספרדיים, כולל הדתיים והמסורתיים ביניהם, בשכונת מקור ברוך. המטרה הייתה לגרש את כל האלמנטים הלא חרדיים מן השכונה, כדי לאפשר התפשטותם של דיירים חרדיים אשכנזים לתוכה. מטרה זו הושגה. בשנות השבעים ניהלו חרדי ירושלים מלחמת חורמה נגד ראש העיר טדי קולק סביב כוונותיו לבנות איצטדיון אולימפי ברכס שועפת בצפון העיר, אותו חמדו החרדים לצרכי התפשטות בניית המגורים לאנשיהם. "המודיע" יצא אז בכותרות של קידוש הלבנה שצרחו "יהדות נגד הלניזם", כשהכוונה היא לאלמנט "המשוקץ" של ספורט גופני, שמקורו בתרבות ההלניסטית העתיקה. מאחורי הויכוח ההיסטורי הפיקנטי עמדו אינטרסים נדל"ניים חרדיים. גם אז ניצחו החרדים. איצטדיון טדי נבנה בדרום העיר והחרדים, בתקופת ממשלת הליכוד, קבלו את רכס שועפת לבנות עליו שכונה חרדית חדשה, הריהי רמת שפט.

אז מדוע הצליחו המשתכנים החילונים בנווה רותם, ועוד בתקופה שבה לפי כל הסימנים, השלטונות - מראש המועצה ועד לשר הפנים של ש"ס אליהו סוויסה - תמכו במפגין בפולשים החרדיים?

הפזמונאית שמרית אור, שביחד עם בן-זוגה יוסי וירז'נסקי עברו לשכונה החדשה נווה רותם מתל-אביב, ושהיתה בין הפעילים הראשונים שארגנו את מלחמת הנגד של המשתכנים החילוניים, מנתה בפני את הסיבות העיקריות להצלחה: התמדה במאבק, חלוקת תפקידים מוצלחת בין הפעילים החילוניים על פי מקצועותיהם ושטחי התמחותם, בחירה מוצלחת בעורכת דין מקומית לייצג אותם, תמיכת אמצעי התקשורת ביצירת אווירה אוהדת בדעת הקהל ברחבי הארץ, תמיכתה של מר"צ, היחידה מבין כל המפלגות שפנו אליהן לעזרה. ומעל לכל, שהמלחמה הייתה לא על איזה עקרון ערטילאי אלא "על הבית".

"מסקנה ראשונה וחד-משמעית מתחילת המאבק היתה, שאנו חייבים באורך רוח כדי לא להישבר במערכה מתמשכת. וזה אכן לקח יותר משנה", פיתחה לפני שמרית את ראשי הפרקים למתכון ההצלחה. "שנית, ידענו לנצל את הנקודות החזקות שהיו לנו ולהתחלק בינינו לבין עצמנו בנטל. בהתחשב בזה שכולנו אנשים עובדים זה היה חשוב מאד. אילו רק אחד או שניים מאתנו היה מנהל את כל המאבק סביר להניח שהיו נשברים לאחר תקופה קצרה". היא מציינת, כדוגמא, את אחת הפעילות שעובדת כדוברת עירייה ושניהלה את כל מגעי ועד השכונה עם אמצעי התקשורת על הצד המקצועי ביותר.

ים של גזירי עיתונות מן הימים ההרואיים של המאבק ששמרית ספקה לי הם ההוכחה החותכת לתמיכה המסיבית של העיתונות המקומית והארצית במאבקם של המשתכנים החילוניים. היא מוסיפה ומציינת שועד המשתכנים החילוניים פנה לכל החכ"ים ולכל המפלגות לבוא לעזרתם. "אני אז לא הייתי חברת מר"צ, אבל אני חייבת לציין שמר"צ הייתה המפלגה היחידה שהרימה את הכפפה ובאה לעזרתנו. נכון, היו גם "עם חופשי", "ע.ל.ה.", צוות אתר האינטרנט "חופש", אבל מבין המפלגות, רק מר"צ. האחרות אפילו לא ענו לפניותינו".

החשוב ביותר, היא מציינת, הייתה התחושה שהם נלחמים על הבית, ממש. "כשכל העסק התחיל ירד ערך הבתים שלנו בכ-40%. צריכים להבין שכמעט כולנו כאן אנשים שמשכנו את כל מה שהיה להם כדי להגיע לבית בסביבה נחמדה כנווה רותם. זהו ללא ספק גורם מדרבן שאין כמוהו לנכונות להלחם, ולהתמיד במלחמה עד לניצחון. אנשים מן החוץ מתקשים להבין שהמניע במקרים כאלו זו מלחמה על הנדל"ן. ההתעטפות בתורה ובדת הם האמצעי ולא המטרה".

מדוע, לדעתה, התנכל ראש המועצה ברזילי למשתכנים החילונים החדשים בעירו? שמרית טוענת, שיש די והותר הוכחות למניעים של ברזילי. המועצה נקלעה לקשיים כספיים וראש המועצה פנה למשרד הפנים לקבלת עזרה תקציבית נוספת של 1.5 מיליון ש"ח. יש הטוענים שהמשרד התנה את מתן העזרה בהעברת השטח, שהיה מיועד לנווה רותם, לבובליל, ובתמיכה בתכניות העמותה שלו להקמת הקריה החרדית. שמרית מוסיפה שיש תצהירים בנידון מחמישה חברי מועצת פרדס חנה שהתפטרו סביב הנושא.

תמונה זו חייבת להדליק נורות אדומות ברחבי הארץ. ידוע שעסקאות חליפין פוליטיות כאלו בין משרד הפנים שבידי ש"ס לשלטונות מקומיים הנתונים לחסדי המשרד בכל הנוגע לאישור והעברת תקציבים, הן תופעה נפרצת. המדובר לא רק בשימוש בעיריות ובמועצות מקומיות כצינורות להעברת כספים למוסדות ש"ס, אלא גם בהעברת קרקעות ציבוריות בשליטת השלטון המקומי למוסדות חרדיים. בירושלים, בקדנציות האחרונות של הקואליציה בין אהוד אולמרט למפלגות החרדיות, אין אפילו צורך בתיווכו של משרד הפנים, אלא שהמפלגות החרדיות במועצה כופות על ראש העיר החלטות שהתבטאו בזה, שהרבה מעבר ל-90% מהקרקעות הציבוריות שהועברו נותבו למוסדות חרדיים. גם ברחובות, שבה כוחן של המפלגות החרדיות פחות דומיננטי מאשר בירושלים, הצליחו להעביר 90% מקרקעות הציבור למוסדות חרדיים.

שימרית אומרת שלאחר הטראומה הפרטית שלה בנווה רותם היא הרגישה מחוייבות גם למר"צ וגם למתן עזרה ועצה לשכונות חילוניות אחרות הנמצאות במצוקה דומה. בזמן האחרון היא עסוקה ב"שליחות מצווה" כזו ברחובות. "אני אמנם פעילה היום במלוא הלב במר"צ ואפילו שובצתי במקום ה- 20 לכנסת, אבל כשאני נענית לפניות כאלו משכונות "במצוקה" אני פועלת לא כאשת מפלגה, אלא כאחת שעברה בעצמה את הטראומה, ויצאה מנצחת".

כבר אמר תומאס ג'פרסון, מחבר מגילת העצמאות האמריקאית, נשיאה השלישי של ארה"ב ואחד מהוגי ואבות הדמוקרטיה המודרנית, שאנו בישראל שואפים לחיות לאורה: "מחיר החופש הוא עירנות מתמדת".

--

(*) ד"ר יוסף גואל הוא עיתונאי, עורך עמית של הביטאון "יהדות חופשית". המאמר התפרסם בחוברת 16-17 של הביטאון "יהדות חופשית", ספטמבר 1999. על "יהדות חופשית" ניתן לקרוא כאן.

את פרטי המאבק בנווה רותם ניתן לקרוא כאן.