מדינת ההלכה בדרך? העתיד לפי יעקב נאמן

"נעים מאד," לחצתי את ידו של העומד לפני בתור לבית המשפט העברי. "רועי."

"נעים מאד," החזיר לי הברנש בלחיצה. "ידידיה."

"אז איך הגעת אתה לכאן? הומו?" שאלתי בסקרנות.

"לא, זה כל מה שחסר לי." נאנח הלז בחיוך יגע.

"עוסק בכשפים? מגיד עתידות?" ניסיתי לנחש. הוא דווקא נראה חביב, בשנות השלושים המאוחרות לחייו ועם מספר שערות לבנות, אבל מי יכול לדעת היום בשנת 2020?

"יש לי פרסה מעל הדלת ואני אוהב לאכול שום," הודה. "אבל לא זאת הסיבה שאני כאן. רוצה לנסות פעם שלישית?"

עשיתי פרצוף של אחד שמנסה לחשוב לעומק וניסיתי להתעלם מהשוטר שהשגיח על התור. הוא לא הפסיק ללטוש בי את עיניו, כאילו ציפה שאנסה להימלט בכל רגע. בכל זאת, אי אפשר לסמוך על עם הארץ.

"אולי... בישלת בשבת?"

"שוב טעית. אני לא עושה דברים כאלה מאז שנאמן הוציא את החוק החדש. אני שומר חמין, ידידי."

טוב, זאת היתה שאלה טיפשית. הוא חובש כיפה. וחוץ מזה, אף אחד כבר לא מבשל בשבת מאז שהיחידה החדשה של השב"צ - שבת בצניעות - נכנסה לפעולה. או לפחות, מאז שסקלו את המבשל האחרון. לפני כמה שנים שמעתי שהוא הצליח להזיז שוב את בוהן ימין. אז שברו אותה עוד פעם, בסקילה ממוקדת.

"נו, אז מה עשית?"

הוא היסס לרגע. "אני מניח שאני יכול לספר לך. זה לא כזה סוד גדול. לפני עשר שנים הצלתי כמה ילדים קטנים, וסגן שר הבריאות ליצמן זוכר לי את זה."

"ליצמן?" שאלתי בתדהמה. "אתה מדבר על עוזר-ראשי-למלך-המשיח ליצמן?"

"כן, אתה בטח זוכר את הימים ההם, לפני שהמשפט חזר לדרך ההלכה והרבנים משחו את המלך החדש של המדינה," הנהן ידידיה בראשו בעצב. "הייתי אז רופא בבית חולים, והגיע אלינו לחדר המיון אמבולנס עם ילד בן שש שנדרס על ידי משאית. מקרה מזעזע. חמש דקות מהרגע שהתחלנו לטפל בו, הוא כבר הפסיק לנשום, וקצת אחרי זה נעלמה כל הפעילות המוחית. זה השלב שבו היינו קובעים מוות לפי התקנות."

"אז מה קרה?" שאלתי בסקרנות מורבידית.

"קבעתי מוות, ודיברתי עם ההורים. זה נורא בכל פעם מחדש, אבל הם הסכימו לפחות לתרום חלק מהרקמות של הילד לאחרים שהיו צריכים אותן יותר. וזהו. אני חושב שילד אחד קיבל את הכבד שלו, אחד את קרנית העין ועוד אחד את הכליה."

"נשמע לי שעשית את העבודה שלך." אמרתי. "אני מצטער על הילד, אבל איך זה קשור לזה שאתה עומד היום למשפט על הפרת ההלכה?"

"ההלכה היהודית לא מסכימה עם קביעת המוות לפי פעילות המוח." אמר בדכדוך, "לפי ההלכה, הייתי צריך לחכות עד שהלב של הילד יפסיק לפעום ורק אז להכריז מוות. אבל מוות מוחי קורה עוד לפני שהלב מפסיק לפעום, ואף אחד עוד לא חזר לחיים ממוות מוחי. להיפך, דווקא מדום לב אפשר היום להשתקם, אבל לא ממוות מוחי. הבעיה היא שבתקופה שבה נכתבה ההלכה, חז"ל לא ידעו בכלל איך המוח עובד, אז הם נתנו את הלב כסימן הכי ברור לקביעת מוות - "

קצה אלת הגומי של הקלגס מצא את מקומו על כתפו של ידידיה. לא חזק מדי. אסור להשאיר חבלות על הנאשם לפני שהוצהרה אשמתו.

"אני לא אעמוד כאן ואסבול דיבורים נגד ההלכה," לאט השוטר ברכות, כאגרופן ברזל העטוף בצמר פלדה. "מקורה של ההלכה אלוהי. אל תשכחו את זה, אחים."

ידידיה פרש את ידיו בהתנצלות. "סליחה, אדוני השוטר, כנראה שלא הסברתי את עצמי נכון. כמובן שההלכה צודקת. אנא, סלח לי, יש לי ארבעה ילדים בבית ואשתי כמעט עברה התמוטטות עצבים בגלל שאני כאן."

השוטר המשיך לנעוץ את מבטו בשנינו למספר רגעים. "התורה מטיפה לאהבת אחים." אמר, כשהוא מצליח להסתיר היטב כל רמז לאהבה שבקולו. "אני אוהב אתכם כמו האחים הקטנים שלי, בשקט. אל תמתחו את הגבולות שלי."

הנהנו בשתיקה, והוא התקדם לראש הטור וניסה למצוא חוטאים אחרים.

"סגן שר הבריאות ליצמן היה שם, והוא לא אהב את זה שעבדתי שלא לפי ההלכה." מלמל ידידיה מתחת לשפמו. "ראיתי בעיניים שלו שהוא בטוח שהרגתי את הילד ושיום אחד אשלם את הדין על חטאיי. חשבתי שהוא סתם מטורף. גם אני דתי, אבל להחיל את ההלכה בת אלפיים השנה על ישראל הדמוקרטית? אבל אז שר המשפטים יעקב נאמן יצא בהכרזה שצריך להחזיר עטרה ליושנה ושמשפט התורה יהיה המחייב במדינת ישראל. אף אחד לא התייחס אליו ברצינות, אבל זה קרה בדיוק כמו שהוא אמר - צעד אחר צעד. בהתחלה זרקו לכלא חייל שבישל בשבת. אחרי זה סירבו להחזיר את גלעד שליט כי כמה רבנים טענו שההלכה אוסרת להחזיר אותו תמורת אפילו מחבל אחד. ומתישהו נפרץ הסכר סופית... והנה אנחנו כאן היום במדינת ההלכה היהודית, ואני עומד לדין על הריגת ילד."

הוא ניער את ראשו ומצמץ. עיניו היו מכוסות בדוק של דמעות. "זה מה שקרה לי ולנו. על זה אני כאן היום. ומה איתך? הומו?"

"לא," אמרתי. "חילוני."