כפייה בעור כבש

המאמץ לחוקק חוקה לישראל אמנם לא הגיע לישורת האחרונה, אך בהחלט אפשר לראות את האור (ויש האומרים: החושך) בקצה המנהרה. המכון הישראלי לדמוקרטיה פתח בימים אלו ממש במתקפת פרסום חדשה ותמוהה-משהו ליזמת "חוקה בהסכמה"[*]. בכנסת, ח"כ מיכאל איתן ממשיך לקדם במרץ הצעת חוקה, שלמרות שטרם הוצג ניסוח כתוב שלה, משתמע שתהיה קרובה ברוחה להצעת המכון הישראלי לדמוקרטיה.

מוסכם על הכל, שהחוקה שתוצע תקום או תיפול על ההסדר שייקבע בענייני דת ומדינה. מוקד הוויכוח הציבורי הנו בסוגיות המעמד האישי - בראש ובראשונה, המונופול הדתי בנושאי נישואין וגירושין - ובנושא השבת. אך בניגוד לנושא השבת, שבו מתחיל להסתמן כיוון לפשרה כלשהי (פתיחת עסקים נייט, פתיחת בתי עינוגים דא, תחבורה ציבורית - תלוי את מי שואלים), בכל הנוגע לשאלות המעמד האישי אין ולו שמץ של הסכמה באופק. זוהי שעתם הגדולה של ניסיונות שונים לבנות גשר על סמבטיון גועש של מחלוקת בין העמדה החילונית לעמדה הדתית-חרדית. הגם שמדובר בעיסוק הקרוב יותר לאלכימיה מאשר למשפט, טובי המוחות המשפטיים גויסו, מגויסים ויגויסו למטרה נעלה (בלי שום ציניות) זו.

ניסיון אחד, שצבר תאוצה עד שטבע במימיה העכורים של הביצה הפוליטית, היה רעיון ברית הזוגיות. מדובר בישראבלוף מהסוג המוצלח ביותר: אם החרדים מתנגדים לנישואין וגירושין אזרחיים, נמציא סטטוס משפטי חדש, זהה בזכויות ובחובות לנישואין, רק בשם אחר. כך יישמר מונופול הדת בענייני נישואין וגירושין, ומי שלא יחפוץ לכוף ראשו למונופול זה יוכל ללכת בלי ולהרגיש עם. למרות הבעייתיות שבניכוס מעמד הנישואין לנישואין דתיים בלבד, ובעיות לא קלות בנוסח החוק המוצע עצמו, אפשר לומר שמדובר בפתרון ראוי, ובוודאי בשיפור משמעותי ביחס לקיים היום.

גוויעתו של רעיון ברית הזוגיות פתחה פתח לרעיונות חדשים לעדכון הסטטוס קוו. הבון-טון החדש בתחום נוסחאות הקסם הוא העלאתו באוב של ההסדר שגובש במסגרת אמנת גביזון-מדן, מסמך משנת 2000 עליו חתומים פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן. הצעה זו זכתה למילים חמות בכמה פורומים (החל בנשיא המדינה, וכלה באתר "חופש"). פרופ' גביזון, לשעבר יו"ר האגודה לזכויות האזרח, משפטנית בחסד עליון ומועמדת לבית המשפט העליון נתנה גושפנקה להסדר המוצע כוויתור כואב אך הכרחי של שני הצדדים, שיהווה בסיס לסטטוס קוו חדש.

אך אם ברית הזוגיות היא ישראבלוף מהסוג הטוב, ההסדר המוצע באמנת גביזון-מדן הוא ישראבלוף מהסוג הרע ביותר: כפייה בעור כבש. אמנם משולם בה מס השפתיים לחופש האישי באמצעות ביטול המונופול הדתי על הנישואין ומתן אפשרות לנישואין אזרחיים (המאפשרים לראשונה בישראל נישואין של מי שאינם בני אותה דת או של פסולי חיתון), אך מס-שפתיים זה נגבה בריבית-דריבית בדרך של עיגון המונופול הדתי על הגירושין בדרכים שאף הקיצוניים שבדתיים לא העזו, עד כה, להעלות על דל-שפתיהם. אין זה "סתם" פתרון בלתי מוצלח המשמר את מגרעות השיטה הקיימת תוך תיקונים קוסמטיים כאלה ואחרים, אלא מסמך שנושבת ממנו רוח עזה של שמרנות, שלא לומר ריאקציונריות, שלא הייתה עולה על הדעת בשום מדינה דמוקרטית. לא רק ההסדר הדתי בו הוא בלתי קביל, אלא ההסדר התרבותי המוצע מעיד על כך שמנסחיו מתקשים להישיר מבט אל פניה של ישראל החופשית של תחילת המאה ה-21, ובעצם, גם של תחילת המאה ה-20.

ההסדר המשפטי באמנת גביזון-מדן

סעיף 2 לאמנה קובע כי אדם ייחשב פנוי מבחינה משפטית רק אם הוא הוכר ככזה הן מבחינת הדין האזרחי והן מבחינת הדין הדתי. שלבו סעיף זה בסעיף 7 לאמנה, הקובע כי בית משפט אזרחי "רשאי" להתנות התרת נישואין אזרחית בסיום קודם של הנישואין על פי הדין הדתי, והגענו ללב העניין: בדרך פתלתלה משהו, מעגנת האמנה את הסטטוס קוו. כל עוד לא אישר הגורם הדתי המוסמך שאדם הנו גרוש כדין, אין כל משמעות לפסיקת בתי המשפט החילוני. כל עיוותי זכויות האדם שמספק לנו הדין הדתי לגווניו (החל בעגינות וכלה בממזרות) יעמדו בתוקף.

אם בכל הקשור להתרת נישואין ההפניה לדין הדתי הוא רק ברמת ה-"רשאי" - הרי משהגענו לנישואין שניים, כבר אין שאלה כלל. רק מי שהתגרש דתית רשאי להינשא שנית - ומוסד העגינות, השפל שבעינויים שמטיל הדין הדתי, ואולי העוול המשפטי הכבד ביותר שמדינת ישראל נושאת על שכמה - יעמוד לדיראון עולם, מוגן לבטח תחת אצטלה חוקתית.

ייאמר במאמר מוסגר, שאם מעמדם המשפטי של נישואי תערובת עד היום היה סבוך, ההסדר החדש מסבך אותו שבעתיים. לא נתפלא אם זוג שאינו בן אותה דת שיבקש להתגרש ימצא את עצמו נאלץ להתדיין בשלוש ערכאות שונות - ערכאה חילונית ושתיים דתיות, שכל אחת אומרת את דברה על פי דיניה הסותרים.

"דלת אחורית" נוספת אנו מגלים בסעיף 5 לאמנה, הקובע כי המדינה תכיר בנישואין שנערכו בחו"ל, בכפוף לתנאים המנויים בסעיף 2. אמנם, גם כיום המדינה אינה מכירה בתוקף גירושין אזרחיים שנערכו בחו"ל - אך תחת ההסדר המוצע, גם מי שעלה לארץ אחרי שהתחתן, התגרש והתחתן שנית בחו"ל עלול לגלות שנישואיו השניים אינם מוכרים כלל על ידי המדינה.

ההסדר התרבותי

אך החמור שבאמנה הוא, כאמור, לא בשימורן של העוולות הקיימות. סכנתו האמיתית היא בכך שמכוח ההסדר המוצע ופתרון בעיית פסולי החיתון, מבוטלים במחי יד ההסדרים הקיימים כיום ומצויים בסטטוס משפטי מקביל כמעט לנישואין, כגון הסכמי ממון או הסדרים דומים (ה-"ידועים בציבור"). כפי שמצהירה פרופ' גביזון עצמה בדברי ההסבר להצעה, משביטל ההסדר את המגבלות על הנישואין, אין כל צורך במעמד זה ויש לבטלו. לפיכך, האמנה מציעה לבטל לחלוטין את כל הזכויות הזוגיות של מי שאינם נשואים כדין, למעט חריגים שאינם יכולים להינשא, כגון זוגות חד מיניים.

מהלך זה, בשילוב עם שמירת מונופול בתי הדין הדתיים בנושאי גירושין (שהפרופ' גביזון מצדיקה בעילה הנצחית של מניעת קרע בעם ובעילה מגומגמת של טובת הילד, שחוזרת מעגלית לאותו קו הנמקה) משמעותו היא שאם אמנת גביזון-מדן תיושם כחוק, ייאלץ כל אדם החפץ בזוגיות לכוף ראשו לסמכות בית הדין הדתי, או לוותר על כל הזכויות שמקנה החוק למעמד הזוגי.

אמירה זו חורגת הרבה מעבר לאמירה דתית גרידא. זוהי אמירה ריאקציונרית גורפת, שחותרת להמיט על מדינת ישראל ערכי משפחה שפג זמנם לפני דורות, ולהחזירנו לשטייטעל שבו סבתות חייכניות פטורות מן החשש שימצאו את נכדיהן ונכדותיהן חיות בחטא - רחמנא לצלן - עם בחירי לבם/ן. בפרפראזה על הסמית'ס נאמר שאם לא המסורת, אז המשכנתא, המשכנתא, המשכנתא תביא את הנכדים למסקנות הנכונות.

כאשר הריאקציונריות משלמת מס שפתיים לחופש הפרט - כלומר, מאפשרת לנו חתונה אזרחית (היפ היפ הוריי, אם לא תתחתנו ברבנות תוכלו להגיש קינוח חלבי וקיש כרישה לצד האנטרקוט בחתונה!) חשוב שלא להתעוור מהילת שומרת-זכויות-האזרח הגביזונית. מי שלא יצא נגד האמנה היום, עלול למצוא את עצמו כבול בטבעות זהב לבית הדין הרבני מחר.