מלחמה אבודה?
הרהורים על תבוסת השיווק החילוני

"אלפי חרדים וחילונים מנהלים מדי ערב שיחות קירוב בטלפון" כותרת זו מכתבה של יאיר אטינגר, פורסמה בעיתון "הארץ" בערב יום כיפור השנה (27/09/09). בהמשך מתברר, שארגון חרדי בשם "חברותא" מפעיל "עובדים" חרדים ממשרדי הארגון במודיעין עילית, ואלה מתקשרים בטלפון לחילונים מכל רחבי הארץ. "השיחות מתנהלות אחד על אחד: אישה עם אישה וגבר עם גבר ולדברי מנהל הארגון 15 אלף נשים וגברים מ-893 יישובים מצאו באמצעותו חברים טלפוניים לקשרים שמתנהלים בקביעות". המטרה המוצהרת אינה "חלילה" להחזיר בתשובה, אלא, כדברי שלמה רענן - חרדי מייסד הארגון, "לשמור על קשר ולתחזק אותו", אבל הוא מודה בכל זאת ש"אחת ממטרותיו המוצהרות היא לקרב את החילונים למקורות". כדי לקדם את מטרתו "שולח הארגון בדואר לבתי המשתתפים ספרים שבהם מקובצים מקורות שונים - פרקי אבות, פרשות השבוע ועוד - שהזוגות אמורים ללמוד יחד בשיחותיהם הטלפוניות". סוף ציטוט.

לכאורה - מה רע? מי יתנגד לקירוב לבבות ולהנמכת מחיצות - אין איש שיתנגד, אבל כאן מסתיימת סבלנותי. כן, למרות "גלולות ההרגעה" הפזורות בכתבה ("אני מאוד מגובשת בהשקפת העולם החילונית שלי" כדברי אחת המתקשרות) איני משתכנע מן הכוונות המוצהרות של הארגון.

זה לא נאמר בכתבה, אבל אני בטוח שארגון "חברותא" לא היה מוציא את יומו ללא היתר מפורש מהרבנים החרדים במודיעין עילית, או מחוצה לה. ואין כל ספק שההיתר ניתן מסיבה אחת בלבד: הסיכוי לקרב, גם בדרך לא שגרתית זו, חילונים אל המקורות, כלומר אל השקפת העולם החרדית, כשלב ראשון לפני הצעד העיקרי - המרת דעה ודת = חזרה בתשובה.

אני מצהיר בזאת: ארגון "חברותא" הוא לא אחר מאשר עוד זרוע מרשתות השיווק החרדיות הפועלות יומם ולילה "לקירוב לבבות" לעולם החרדי. כי ברור שהמוטיבציה היא לקרב ולא להתקרב. עובדה - הכול נעשה על-פי תכתיב חרדי: אישה לא תדבר עם גבר וגבר לא עם אישה, הספרים נשלחים תמיד מן החרדי אל החילוני, והדיון והלימוד הם תמיד על ספרי מקור דתיים ואף פעם לא על (או גם על) ספרים "חילוניים". ייתכן שבמהלך הפעילות של "חברותא" היו כמה ביקורים של חרדים בבתי חילונים, אבל בלי להיות נוכח אני מוכן להצהיר מראש שאם בביקורים אלה הוגשה תקרובת כלשהי לאורחים, היא הייתה כשרה למהדרין ואף פעם לא תקרובת בעלת "כשרות מפוקפקת" או לא כשרה בכלל, כמנהג המארחים בביתם, כי ידוע שהיהודי החרדי "אינו יכול להתפשר על כלום", ו"צריך לכבד את אמונתו", ורק המארח החילוני צריך למחול על כבודו ולהתאים עצמו אל האורח - כי אצלו אין ייהרג ובל יעבור. הוא יכול להתפשר.

נדרשתי לכתבה הזאת כי למקרא הדברים הרהרתי ביתרון העצום שיש למערכת השיווק החרדית על פני זו החילונית, מה גם שלא קיימת כלל מערכת שיווק חילונית. יש רק מערכת שיווק חרדית. אני מתכוון למוטיבציה רבת פנים וחדורת אמונה בערכים "החילוניים" המניעה מערכת שיווקית רב-ערוצית להנגשת ערכיה בציבור החרדי-דתי ובציבור הכללי. פשוט אין חיה כזאת. ההפך הוא הנכון. קיימות מערכות חרדיות רב-ערוציות שונות, הממוקדות לְקִעקוע מתמיד של הבסיס החילוני של המדינה, ורשתות אלו ממומנת ברובן על-ידי המערכת החילונית ומִמסדי המדינה בניגוד לכל היגיון וצדק חברתי, וזוכה לתמיכה פוליטית, כלכלית ומוסרית מצד אין ספור נבחרי ציבור, ארגונים, מוסדות, חברות ואנשים פרטיים.

ידוע שהעידן שלנו הוא עידן השיווק. שום מוצר, שירות או רעיון אינו קיים אם אין משווקים אותו. ואף על פי שאינני מומחה בשיווק אני יכול לומר בוודאות, שבמלחמת השיווק החרדים "מכניסים לכיס הקטן" את כל ענקי השיווק החילונים. חד וחלק. איך ולמה? הבה נבדוק, אבל קודם כל אני רוצה להגדיר את "המוצר" המשוּוַק, כי אין זה מוצר ממש, אלא רעיון: כיצד "למכור" את השקפת העולם החרדית לכלל הציבור בארץ.

במערכה המתמשכת להחדרת עולם הערכים החרדי אל לב החברה הישראלית הצליחו החרדים לנצל את הדמוקרטיה הישראלית (ובעיקר את חולשותיה) כדי להציב בתוכה מפלגות שכל מהותן נוגדת את ערכי הדמוקרטיה, והן אף חותרות ומצהירות בגלוי על רצונן לבטלה ולהעבירה מן העולם. באורח חסר תקדים בעולם המערבי פועלות בלב המערכת השלטונית והחקיקתית בישראל מפלגות דתיות-אורתודוקסיות, שכל מטרתן להפוך את המדינה האזרחית למדינת הלכה דתית במלוא מובן המילה. ההבדל בין המפלגות הדתיות לחרדיות בארץ אינו במטרה הסופית שלהן, אלא בטקטיקה בלבד. משהתבססו מפלגות אלה בלב הקונצנזוס הפוליטי בארץ הן הצליחו לנטרל את המפלגות האזרחיות הציוניות ולסחוט מהן ויתור אחר ויתור בשרשרת אין-סופית של חוקים דתיים, וממערכת בחירות אחת לשנייה אנו חוזים בתדהמה כיצד מיעוט חרדי לא גדול מצליח למוטט אט-אט את אדני הדמוקרטיה החילונית, לרופף את אחיזתה ולבנות תחתיה תשתית ממאירה של מדינת הלכה על כל מערכותיה: רשתות חינוך עצמאיות, מערכת משפט מקבילה, מערכת סעד סלקטיבית, מתחמי מגורים נפרדים, ערים נבדלות, עיתונות גטואית, אפרטהייד מגדרי (אפילו במגרשי משחקים של ילדים קטנים), תחבורה נפרדת, מערכת מסחרית נפרדת, מערכת תקשורת סגורה. בחלקים הולכים וגדלים של המיעוט החרדי אף הוגבלה או נאסרה שפת המדינה - העברית. הציבור האורתודוקסי עדיין נחלק בתוכו בין אלה שמתגייסים לצה"ל ובין אלה שלא, אבל אין כל ספק שמגמת ההדתה בצה"ל הולכת ומתפשטת, וכבר נראות בו תופעות שמקורן בהדתה זו: דרישה הולכת וגוברת להפרדה מגדרית בקורסים, במתקנים של צה"ל, באימונים, בפעילות תרבותית ובמתחמי נופש, הולך ומתמוסס האיסור להטפה דתית בצה"ל והוא נעשה בהסוואה של חינוך לערכים. סוכני דת מורשים להיכנס (בניגוד לחוק) למחנות צה"ל ולהרביץ תורה ומסורת במסווה של פעילות תרבותית ועוד ועוד.

במערכה המתמשכת להחדרת עולם הערכים החרדי אל לב החברה הישראלית הצליחו החרדים לנצל את הדמוקרטיה הישראלית (ובעיקר את חולשותיה) כדי להציב בתוכה מפלגות שכל מהותן נוגדת את ערכי הדמוקרטיה, והן אף חותרות ומצהירות בגלוי על רצונן לבטלה ולהעבירה מן העולם.

מערכה מתרחבת זו ממומנת ברובה הגדול בכספי משלם המסים, דרך תקציב המדינה ובאמצעות מערכת מסועפת ונכלולית של תרומות והקצבות ציבוריות וגם פרטיות. אין פלא אפוא שמערכת השיווק הדתית-החרדית שהצליחה לגייס מכשיר רב עוצמה זה - המערכת הפוליטית, מצליחה לשווק את השקפת עולמה בהצלחה שאין לשום מערכת שיווק מסחרית רגילה סיכוי להצליח כמותה. אבל לא רק בזכותה משגשג השיווק החרדי.

מתברר שמדינת ההלכה - ההולכת ותופחת ברחם המדינה הציונית - הצליחה לא רק לנטרל את מנגנוני החיסון של הדמוקרטיה, אלא גם הקימה מחסום כמעט בלתי עביר מפני זרועו של החוק. וכך הותר לחלק מן האוכלוסייה ליהנות מהיעדר אכיפה ומעצימת עין של המשטרה ברוב אירועי האלימות, הפגיעה ברכוש ופריעת הסדר הציבורי. היעדרות כמעט מוחלטת של שלטון החוק היא מציאות חיים ממש בתוך הקהילות החרדיות. שם, באפלולית החומות ובחסות השתיקה מתרחשים דברים שנמצאים מחוץ לטווח החוק והחקירה של המדינה. לאחרונה, לאחר שנים של ביקורת ממוקדת ומכוונת על בית המשפט, הצליח הציבור הדתי-חרדי להתיש ולנטרל את בית המשפט העליון וגם הוא מתחיל לגלות סימנים של התחמקות ומורך-לב בעניינים הנוגעים לשוויון בפני החוק ושוויון אזרחי.

התקשורת החילונית
כמו הפוליטיקאים החילונים כך גם רבים בתקשורת "החילונית" נופלים לרגלי סוכני השיווק החרדיים ומתפלשים באבק רגליהם. תפקידה של התקשורת היא כמובן לסקר, לדווח ואף לבקר, אך איני זוכר ולו ראיון אחד עם ידוען שנפל לתשובה שאינו סוקר בהרחבה במוספי השבת ברוח של פירגון והבנה, חנופה ואמפטיה. זמר או זמרת, שחקן או שחקנית - תמיד השאלות כל-כך רכות וחפות מעמדה עקרונית וביקורתית, וכמעט תמיד נפרד הקורא מהנופל בתשובה בהרגשה של טוב-לב חילוני. כן, צדיק באמונתו יחיה, ולכל אחד דרך משלו להגיע אל שלוות הנפש... וגם זו דרך... אפילו עיתונאים שצברו מוניטין בנושא החרדי ומייצגים עמדה חילונית אמיצה אינם זוכים לחסד של "הגנה" מן העיתונות הליברלית-המסחרית והם נבעטים החוצה לחפש פיסת פרנסה בעמותות או בבלוגוספירה. הלוא אין כמעט שבוע שלא מתפרסמת כתבת צבע ענקית על דוגמנית-על או קריין זוטר ש"גילו את האור" ואף פעם, אף פעם, לא תקראו בין השורות דעה ביקורתית של העיתון כי זה "כידוע" לא תפקידה של העיתונות.

מדינת הלכה הולכת ותופחת ברחם המדינה

כך גם בתקשורת האלקטרונית "החופשית". מול כל תוכנית של רב עורב או רב צוחק לא תמצאו אלא תוכניות בידור ואירוח קלילות - אין כל ניסיון ורצון להתמודד עם סוכני ההשקפה החרדית המטיפים את השקפתם בנועם לשון ובחנופה תחת המטרייה של פתיחות תקשורתית רחבת-לב ו...חד סטרית. כמובן, כי לעולם לא יינתן להשקפת העולם החילונית מדרך-רגל בעיתונות החרדית. זה הרי ברור, אנחנו נאורים... והם? לא חשוב. אנחנו ניתן להם את כל הבמות להדהד בהן את תורתם.

לאחרונה ראינו בכתבה חדשותית בטלוויזיה קבוצת טייקונים ישראליים 'חילונים' הסוגדים לרב חרדי מבני ברק ומקצים מזמנם ללמוד תורה מפיו. העיתונאי שיזם את הכתבה עבר מטייקון לטייקון והקליט מפיו דברי שבח והודיה על אותו רב צנוע, שאף הכריז שהכול נעשה לשם שמים ולא לשם תרומה וסיוע. אני מתקשה למצוא מילים להרגשה שאחזה בי למראה צמרת הכלכלה הישראלית ש"החלה "לגלות את האור" ו"לחזור לשורשים", ושואל הכיצד אינם שואלים את עצמם שאלה פשוטה אחת: האם זו הדרך שהם ממליצים עליה למדינת ישראל? האם מכל האפשרויות שפתוחות לפניהם למצוא משמעות לחייהם הם ממליצים דווקא על האופציה החרדית? האם זוהי דמות המדינה שהם שואפים אליה - עלייה לרגל אל רב המייצג את השקפת העולם החרדית? מיותר לציין שבאותה כתבה "אובייקטיבית" לא הועלה שום הרהור או ערעור על עצם התופעה המחרידה. העיתונות היא כידוע ניטרלית, אבל קצת פירגון לחרדים הרי לא יסכן את אושיות חופש הדיבור... אגב, זמן-מה לאחר מכן שודרה כתבה על אותם טייקונים (או אחרים) שטסו להשתטח על קברי צדיקים ברומניה או באומן (או גם וגם) ממש חגיגה לעיניים! ומדובר כזכור בעיתונות "שלנו". ואני תוהה כיצד ולמה עוד לא נמצא זמן לראיין את הרב הצנוע מבני ברק בפריים טיים - אולי יש לו מה להגיד לציבור החילוני הפתוח והמפרגן? אבל זה בוודאי יבוא.

איני טוען שאל לה לעיתונות החילונית לסקר עניינים בעלי מסר חרדי. אבל אני שואל אם מותר לעיתונאי ישראלי לא חרדי גם לחשוב על ההשלכות של כתבותיו ועל המסר הסמוי שהוא מעביר בהן לציבור הרחב, ובעיקר על המשמעות החינוכית של מעשהו לבני הדור הצעיר. ואני תוהה: אם חלילה תיפול מדינת ישראל יום אחד לתהום האסון ההלכתי, האם כל אותם מראיינים ממתיקי לשון יביטו בראי ויגידו לעצמם ביושר: לי לא היה חלק בנפילה הזאת. אני נקי מאשמה.

המערכת המסחרית
למערכת השיווק החרדית יש חופש פעולה כמעט מוחלט במרחב הציבורי הישראלי. בצמתי הדרכים והכבישים בכל רחבי הארץ תמיד נפגוש את סוכני הדת לבושי השחורים והציציות המתבדרות ברוח, מרקדים בשמחה תימהונית ומציעים את מרכולתם ואת קופתם המקשקשת לכל נהג שפותח להם חלון. תמיד יהיו נהגים שייקחו קלטת או יתרמו משהו, שהרי "כולנו יהודים" ו"כולנו עם אחד". אחדים מהם ימצאו לבסוף את דרכם לסמינרים של חוזרים בתשובה - וכך ייקטף עוד "פרי באושים ציוני" ויהפוך ל"יהודי טוב" ושורשי כמו סבא אליעזר וכמו הסבא-רבא שלו, רבי אלטר.
מכוניות עם רמקולים אימתניים הפכו את כבישי הערים מסלול להשמעת מוסיקה ברסלבית רועשת, עם חבורות של תיישים מקפצים המכריזים שהמשיח כבר בא או עומד לבוא תיכף ומיד, או שאין עצב בעולם - רק שמחה, כי כה אמר הרבי, ואין מי שיפריע או יגיש תלונה, כי ככה זה בדמוקרטיה - רק לצד אחד מותר להפגין בחצר של האחר. שלא לדבר על שלטי הענק ומריחות הצבע המכוערות של הנח-נחים, המזהמים כל פינה ולא נותנות לשום עין להתחמק מן הסיסמה האינפנטילית המרוחה כמעט על כל קיר בישראל.

במוצאי שבת, בטיילת של תל אביב ראיתי דוכנים של מיני ברסלבים וחב"דים מחלקים "קונטרסי קודש" ומפתים עוברים ושבים לבוא, לקחת ולחלק, כי "כולנו יהודים" ובקרוב נביא את הגאולה בימינו. אמן.

במרכז המסחרי בקריית טבעון, ביום שישי שטוף שמש, ראיתי נערים בני 14 במגבעות חב"ד שחורות פותחים דוכן להנחת תפילין ומשדלים נערים צעירים לקיים מצוות הנחה, ואם אפשר גם לתרום. כי כולנו כידוע, יהודים.

חנות חב"ד בנתב"ג פועלת כבר שנים לספק "יהדות" ליוצאים לחו"ל, ומרכזי חב"ד נפתחים חדשות לבקרים בכל שכונה ועיר שגרים בה יהודים שאינם דתיים, ודווקא בהם, כמו שראינו לאחרונה בשכונות השונות של רמת-אביב.

בערב יום הכיפורים ליד בית מילמן ברמת-אביב, ששוכן בו מרכז חב"ד, הוצב דוכן, ואברכים הציעו "ליקח" (דובשניות) לעוברים והשבים - פיתוי מתוק לתמימים, ילדים ובני נוער, לצד חומרי פרסום ותעמולה דתיים.

בקרבת בית-ספר רוגוזין בקריית-גת הציבה שלוחה חרדית אחרת את אותו דוכן עצמו לפתות נערים חילונים כי שוב, "כולנו יהודים" ואב אחד לכולנו.

חברות פרסום וחברות מסחריות אחרות תמיד נכנעות לתכתיב החרדי אם הוא מופעל. בסופו של דבר הן מסכימות לא לפרסם חומרים ש"פוגעים ברגשות" הדתיים. כי "ברור" שגוף האישה טמא הוא, ומהווה פגיעה אנושה בצניעות וברגשות אנושיים, ואין כמוה לעורר את יצר הרע ומחשבות זימה ועוון רחמנא לצלן.

וכיצד יעמדו חברות אלה מול חרם קונים חרדי ממושמע אם לא יסגרו את סניף הרשת בשבת? , ובכלל - "אנחנו החילונים לא צריכים לפגוע ברגשות הדתיים, ומי שצריך לוותר זה אנחנו כי לנו קל לוותר והם - אינם יכולים", כי הרי אי אפשר להתפשר עם מצוות מאלוהים... ולנו, כידוע, אין קווים אדומים, רק להם. וכך זוכה מערכת השיווק החרדית לבעלת ברית מפתיעה. פחד החרם, רגשי אשמה חילוניים ותבוסתנות מחשבתית עושים את שלהם. מערכת השיווק "החופשית" עושה את דברה של המערכת הדתית, בתחכום ובהכנעה, פשוט באמצעות צנזורה עצמית שכל מטרתה להרוויח שקט תעשייתי (ועוד קצת כסף) ולא לפגוע ברגשות...שלהם. (כי לנו, כידוע, אין רגשות שנפגעים).

כל מי שחי בארץ יודע שסקירה זו אינה מקיפה את כל ממדי החדירה של החשיבה החרדית ותכנון השתלטותה אל רבדיה השונים של החברה הישראלית. הצלחתה של מערכת התעמולה והשיווק החרדיים היא פנומנאלית, ובבוא יום פקודה עוד ינתחו ויחקרו כיצד הסכימה חברה חופשית והומאנית, כמו זו שהייתה ישראל בשנותיה הראשונות, להתפרק מערכיה הפורמטיביים ולקבל "מרצון" מערכת ערכים הסותרת כליל את קיומה. כל מי שחי בארץ יודע מי נותן יד להצלחתה של הדוגמה הדתית-חרדית. בתואנה של מדינת לאום יהודית-דמוקרטית הניחה הציבוריות הישראלית החופשית לתעמולה החרדית להכריע את כל מנגנוני החיסון שלה, לבלבל עד איבוד ההכרה ממש את דעת רוב הציבור החילוני המתון, ולאפשר לגורמים לא-דמוקרטיים ואנטי-דמוקרטיים לחדור אל לב הדמוקרטיה הישראלית ולהורסה. איני יודע אם איחרנו כבר את הרכבת, אני מקווה שלא, אבל איני בטוח.