בת 60 עוצמת עין

מדינת ישראל עומדת לפתוח, לקול תרועת חצוצרות רמות את חגיגות הששים להיווסדה. לפני 20 שנה פורסם בעיתון "על המשמר" ז"ל מאמר שכתבה ד"ר צופיה מלר לרגל מלאת 40 שנה למדינה. הצצנו באותו מאמר, לבחון ולראות האם - ומה - נשתנה במדינתנו במהלך שני העשורים שחלפו מאז. בתחום מערכת היחסים בין דתיים לחילוניים כמעט ולא מצאנו הבדלים. בכל מקום באותו מאמר בו כתוב 40 תוכל להמיר זאת ב- 60, והפלא ופלא - כמה אקטואליים אותם אזכורים ואותם תיאורים מן התקופה הקדם-אינטרנטית גם לימינו אלה.

שנת הארבעים אינה רק תקופת שירי הלל ושבח, אלא גם הזמן לחשבון נפש - למשל, עיוותים חברתיים על רקע יחסי דתיים חילוניים

שנת הארבעים אינה יכולה להיות רק תקופת שירי הלל ושבח, זמן לטפיחה עצמית על שכם ולהתפעלות מהישגים. ככל שנת עשור, או יום הולדת, זה זמן גם לחשבון-הנפש, לביקורת עצמית - ולא רק זו של המבקר הרשמי - ולקבלת החלטות אמיצות על יעדים לעתיד. עיוותים חברתיים על רקע מערכת אבסורדית של יחסי חילוניים-דתיים במדינה, וודאי אינם אחרוני היעדים הללו.

רק בת ארבעים וכבר עיוורת! מדינה צעירה-זקנה, משונה ואומללה, בעיוורונה ורפיונה מניחה:

	*	לנזקקים להשתלות מוח, מחמת האיסור על השתלת אברים של יהודי ליהודי; אוסרת תרומות "עור ליהודים", אבל מתיימרת להביא "אור לגויים".
	*	לקנאיה המשיחיים ולסהרוריה התימהוניים לחבל במחתרת בסיכוייה לשלום.
	*	לתושביה היהודיים החילוניים לספוג מטר-אבנים מיהודים דתיים, המחללים בכך את שבתותיה, אולם באה חשבון עם מיידי-אבנים ערבים, העושים זאת בימות חול.
	*	למאפיונרים חרדיים לסחוט כספים עבור "משגיחים" למיניהם בתואנת "כשרות", גם עבור הרוב הדומם של תושביה ותייריה שאינם נזקקים לה - אם כי נתבעים לשלם שלא בידיעתם את מחירה.
	*	לבזבז את משאביה הדלים על בניית "פירים" עמידים בפני טומאה בבנקים ובכבישים, וארונות מתים "עמידי רוחות" בחברת התעופה הלאומית שלה.
	*	לארכיאולוגים שלה להיאבק לבדם על זכותם המדעית לחקור את עברה ועתיקותיה, ומפקירה אותם בחייהם לאלימות חרדית באתרי החפירות, ולאחר מותם - טרף למחברי פשקווילים מבזי צלם-אנוש.

	*	למדעניה מרפא"ל, למפקדיה ולטייסיה בצה"ל - ליפול קרבן לרשתות חרדיות, קבליות מיסטיות, כשהם מוסיפים באין מפריע לחרוץ את גורלה הקיומי.
	*	למיסיונרים לובשי-שחורים "לעבוד בעיניים" חופשי-חופשי על לובשי-מדים בסודיים שבבסיסיה, ועל לובשי תלבושת אחידה במוסדות חינוך-חובה שלה, ומתרגשת בשל ה"גוועלד", שזועקים מיסיונרים אלה כנגד מיסיונרים מורמונים וחברי כיתות מיסטיות אחרות.
	*	לתקצב לימודיהם וכלכלתם של פרזיטים, המתקראים "תלמידי ישיבות" נצחיים ובני משפחותיהם; להגדיל תקציב מקוואות ובתי-כנסת, במקום לשקם את מערכת הבריאות הקורסת, ואת מערכת החינוך שלה, הפושטת רגל.
	*	לממן מתקציביה הדלים מוסדות "חינוך", שאינם מכירים בקיומה, מבזים את ערכיה ומועדיה, ואוסרים על תלמידיהם לכבד בקימה את זכר חלליה.
	*	באמצעות כניעה לסחטנות פוליטית שוללת מאזרחיה החופשיים במקומות מגוריהם את זכותם לחיי תרבות, בידור ונופש לפי אמונתם ורצונם.
	*	באמצעות קשר-שתיקה להתעלם מהרס אלפי משפחות, עקב התחרדות של אחד מבניהן, מקריעת בעלים מנשותיהם ובנים מהוריהם ומהברחת ילדים לישיבות וניתוקם מסביבתם הטבעית, החמה והאוהבת!
	*	לתת תוקף חוקי לאפליה של חמישים אחוזים מתושביה - הנשים: פסילתן לעדות, לשיפוט לבעלות על רכוש ולירושה.
	*	להעניק - רק לגבריה - "זכות" חוקית לביגמיה, אך לשלול מנשותיה את הזכות להשתחרר מבעל אלים, פושע, חולה-נפש, או "נעלם" המשאירה בעגינותה, כעבד הממתין לכתב-שחרור מאדוניו.

בת ארבעים עיוורת ומסכנה! למרות שכל אלה גורם אחד להם: כת חרדית, המשתלטת עליה, יונקת לשדה ומוצצת חיותה, אינה מניחה בעיוורונה לעצמה לקרוא את הכתובת שעל הקיר. מוסיפה ברפיונה להרשות לשריה להובילה באפסר ולמכרה, בעבור אתנן פוליטי, לכל המרבה במחיר.

-------------------------------

1.	פורסם ב"על המשמר" ב-26.06.88. מאת ד"ר צופיה מלר, חוקרת ומרצה בתחום הוראת המדעים בפקולטה למדעי הבריאות, ובתחומי החינוך והכשרת מורים בפקולטה למדעי החברה והרוח באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.