האדם ואסונות הטבע בעיני הדת

קלישאות מוכרות ושחוקות של "מציאת סיבה" לאסונות-טבע או פורענויות אחרות הניתכות על בני-האדם מוכרות לנו היטב, וחוזרות על עצמן בוואריאציות שונות כל אימת שנהרגים יותר ממספר זעום של בני-אדם. כבני העם היהודי אנחנו מכירים קלישאות כמו תירוציהם המכוערים מנשוא של רבנים שונים, כולל הרב שך בשנת 1991, לרצח ששת המיליונים בשואת אירופה ("אלא שהתאסף חשבון ארוך עד שנתמלאה הסאה, עד שהגיע רגע לתשלום החשבון, שמוכרח היה להיות שואה" - יתד-נאמן, טבת 1991), "הסברו" של הרב פרץ למותם של 22 ילדים באסון הרכבת בינואר 1986, או פרשנותם הדתית של עסקני-דת אחרים להתרסקותם של שני ההליקופטרים בשאר-ישוב בפברואר 1997 (*).

גם מאסון הטבע הנורא שהתרחש לאחרונה בדרום מזרח אסיה בגין רעש-האדמה והצונאמי שבא בעקבותיו לא נפקד מקומם של שגרירי ההסברה בני הדתות השונות, שהזדרזו למצוא "אשמים" לאירוע הקשה. Ynet מיום 30.12.2004 פרסם ידיעה מאת אילן מרסיאנו, לפיה הרב הראשי לישראל, מר שלמה עמאר, "יודע" מדוע ולמה "זועם הקב"ה", וכך נכתב שם: "'הגויים חייבים בשבע מצוות, האסון מראה שיש חרון אף', מסביר הרב שלמה עמאר. הפיתרון? 'להרבות תפילה ובקשת רחמים'".

דבריו של הרב הראשי לישראל שלמה עמאר
Ynet מיום 30.12.2004

אלא שלאותם "חייבים בשבע מצוות" יש דעה משלהם על הסיבות לאותו אסון טבע. רועי נחמיאס ב-Ynet מיום 4.1.2005 מספר: "מטיפים מוסלמים: הצונמי - בגלל הזונות והציונים - 'כל המוסלמים שניספו באסון שהידים' פוסקים אנשי דת ברחבי העולם, ומוצאים הסברים לאסון הכבד: 'הזנות, התועבה וההשקעות הציוניות...'".

דבריהם של מטיפים מוסלמים
Ynet מיום 4.1.2005

אין אפוא חדש תחת השמש. "אשמים" יימצאו תמיד, ותמיד בקרב ה"רעים", ה"אחרים". לא "אצלנו" - "הטובים", לא בחברה "הנבחרת", "ישרת-הדרך", ה"כשרה" וה"טהורה", "בחירתו של האלוהים" - החברה שלנו. "שלנו"? של דתיים ממין א' ושל חרדיים ממין ת' - לכול אלה יש תמיד אמת ברורה - אחת, קבועה, נצחית - המספקת להם קלישאות קבועות המתרצות כל אסון, שנגרם בידי אדם או בידי הטבע, בין אם קרה להם או ליריביהם, אבל תמיד באשמתו של היריב, של האחר. וכך נרגעים להם המתחים, הפחדים, החרדות והסיוטים של חברי אותה כת, של חברי אותה דת, ונדמה להם שיש להם שליטה על אסונות אלה אם רק ייטיבו הם ו"האחרים" את דרכם, ויתאימוה לאמונתם ולציוויים ה"אלוהיים" כפי שפורשו בידי רבניהם, שליחיו-של-האל-מטעם עצמם.

מוזר, חשבתי בלבי, מדוע רואים בני-אדם, לאו דווקא דתיים למיניהם, את אסונות הטבע רק מנקודת מבט אנושית? כלום רק בני-אדם נספים ומושמדים באסונות-טבע? ולא רק באסונות-טבע - הרי בכל גשם רגיל נשטפות ומושמדות מיליוני נמלים במחילותיהן; בכל שריפת-יער מקרית מחוסלים מיליוני בעלי-חיים החל בחרקים וכלה בבע"ח עילאיים יותר; בכל שפל-ים מוצאים את מותם מיליוני דגיגים ובע"ח ימיים אחרים. והרי כולם "בניו" של "אלוהים" הם!

ולא רק הם, גם הצמחים - עצים ופרחים, שבידי "אלוהים" "נבראו", מושמדים בכל שריפה, שיטפון, בצורת או מפולות-הרים. ולא שמענו את סוחרי-הדת מאשימים את היהודים או את הכופרים בחיסולם באסונות-טבע של מיליארדי בעלי-חיים וצמחים...

גישה צרת-אופק הומו-צנטרית זו היא אחת הרעות-החולות של המין האנושי, הרואה את עצמו עליון על הטבע והעולם, ומכוח "עליונותו" מרשה לעצמו לנצל את הטבע לתועלתו האגואיסטית, בלא לתת את דעתו להרס ולשמד שהוא גורם לטבע, ובסופו של מעגל - לו עצמו. הדתיים בחברה האנושית הכלל-עולמית חיים באשליה שכוח חוץ-עולמי וחוץ-אנושי - זה שלסברתם "ברא" את העולם, הוא גם זה ה"מעניש" את ה"חוטאים" שבבני-האדם, כל אלו שלא נשמעו להוראותיו ולא מילאו אחר מצוותיו, אם בצורת עונש הנופל בחלקם של בני-אדם בלבד, או גם כזה הממיט חורבן והרס על כל יצור וצמח שנקרו בדרכו של גורם ההרס.

אם חטאם של בני-אדם הוא הסיבה לאסון הטבע, מדוע ייענשו גם בעלי-חיים וצמחים? הרי לגרסת הרב החכם שלמה עמאר הם גם אינם חייבים בשבע מצוות, כחובתם של "הגויים", רחמנא לצלן. וכבר נשאלה השאלה בסיפור האגדה על תיבת-נוח, וניתנו לה אלף ואחד הסברי-תירוץ, שכמובן אף אחד מהם איננו מספק אלא את דעתו של המאמין, המהופנט מכוח אמונתו. ואם גם הצמחים ובעלי-החיים עברו עבירות - מדוע לא יוכיחו גם אותם כל חכמי הדתות, יודעי-הסודות והמבינים לנפשו ולצערו של האלוהים, את הצמחים ואת בעלי-החיים, ויעשו משהו על מנת שלא יחטאו עוד?

ה"עונש מאת אלוהים" כגירסת רב שך, הרב פרץ וחבריהם התמקד במסגרת הפנימית של החברה האנושית, במקרים אלו - היהודית. באסון הטבע שהתרחש זה עתה בדרום-מזרח אסיה התפשטה התכונה היהודו-צנטרית המגונה הזאת לתופעה הומו-צנטרית כללית, גורפת, וראוי שהציבור התרבותי, החופשי, החילוני, ייתן דעתו עליה ויבין היכן נמצא הוא - הציבור הרציונלי - בהשוואה לכל אלה האוחזים בדעות ההומו-צנטריות.

כי הם בוודאי לא יבינו על-מה אני מלין.

(*) ראה פירוט בספר "ציידי הנפשות - תשובה לתשובה", מאת צופיה ודן מלר, הוצאת זמורה-ביתן, 1998, ראה רשת "צומת ספרים".