לא סומך על השכל שלי

מאת ליאור

השכל שלנו. מילה המבטאת כל כך הרבה. לא המוח כאיבר - אלא התודעה שלנו, יכולת המחשבה שלנו, מרכז האישיות שלנו הדוחף אותנו לחקור וללמוד ולהסיק ולהקיש ולהבין ולהתפתח... ה'נפש' שלנו, אם תרצו.

המאמרים באתר חופש מהללים את השכל החופשי השואף לעשות כל זאת ועוד. לימוד ומחקר וחשיבה חופשית, הם נר לרגלינו. כאשר האדם בוחן את סביבתו בעין חוקרת, סקרנית וביקורתית, עולם שלם נפתח לפניו. כוכבי השמיים סדורים בוהקים לרגליו, בעלי חיים שנכחדו זה מכבר ניצבים למולו בגאון, אנשי רוח שמילותיהם שינו את עולמנו חוזרים ופותחים את פיהם וההיסטוריה על תהפוכותיה נפרשת לפניו כיריעה רחבה. עולם שלם של ידע מדעי ושל יצירה תרבותית, ואף האמונה לא נפקד מקומה מכאן, על כל זכויותיה ומגרעותיה, יופייה וחולייה, לטוב ולרע ולרע עוד יותר.

אדם בעל שכל חופשי הוא אדם היכול ללא פחד לבחון את מערכת האמונות עליה התחנך, לחלקה לכל מרכיביה ולקשת גווניה ולשימה תחת זכוכית מגדלת.

נכון ללפני 6 שנים הייתי תלמיד ישיבה תיכונית, שקוע עד צוואר בעולם הדתי, כשלימודי היהדות והחברה הדתית שלטו בכל היבט בחיי. שלטו בכל פרט לרוחי, הכוונה, שכן שמרתי לעצמי את הזכות לחקור וללמוד ולהטיל ספק, לבדוק את הדברים האומרים לי ולהפוך בהם מכל כיוון לנכונותם ולמידת הגיוניותם, ולא פשוט לקבלם כעובדות עולם על סמך מילתו של איזה רב. לחקור בעזרת שכלי שלי. השכל שלי הוא שהוציא אותי משם לבסוף, לאחר תהליך ארוך וקשה שלא זה המקום לפרטו, והגישה הביקורתית ששימרתי ושטיפחתי היא מקור גאוותי מאז ועד היום.

אף על פי כן, אל תטעו ותחשבו כי אני קורא לבקר את האמונה מתוך מחשבה שדבר זה יוליך בהכרח לחזרה בשאלה ויציאה מהדת. אין רחוק מזה, למעשה, שכן אם יראה האדם כי טוב בעיניו וימצא תשובות המספקות אותו - את שכלו - מהצד הדתי, הרי גם זה דבר שנפלא בעיניי.

אסביר לכם למה כוונתי במתן דוגמא:

אבי הוא אדם דתי-חושב. 'כיפה סרוגה' מהדור הישן, קרוב מאוד לאמונתו ושומר עליה, אך יש דברים שהוא מקבל ויש דברים שאין הוא מקבל. ניהלתי איתו שיחות רבות מספור בנושא. אין הוא מקבל למשל, את כל ההיבט השוביניסטי של הדת, בה האישה נחשבת פחות ממשרתת ומחפץ ולדבר הנושא עימו קללה. הוא מודע לכך שזה חלק מהדת בה הוא בחר להאמין, אך הוא שם "איקס" גדול ומודגש על החלק הזה וצירף אליו את השלט "סכנה רעל". אין הדבר מעלה או מוריד את אמונתו שלו בבורא עולם ובקיום המנהגים וההלכות שקבעו רבניו, וכמו שבשכלו בחר לפסול את החלק הזה כך בחר לקבל את החלק האחר. הוא בחן וחקר את אמונתו וזו התוצאה אליה הגיע, ועם תוצאה זו הוא מאושר - וגם אני מאושר איתו.

דוגמא נוספת אביא עם הקושיות שהערים הידע אשר יש ברשותנו היום על אותה האמונה:

כולנו יודעים על הסתירה בין גיל העולם ע"פ היהדות לבין עובדת הימצאותם של מאובני דינוזאורים בני מאות מיליוני שנים. אני יישבתי את הבעיה על-ידי שאני מכיר בכך שהעולם עתיק הרבה הרבה יותר מהכתוב בתנ"ך ושאכן היו דינוזאורים שחיו על פני האדמה ונכחדו לאחר זמן. אבא שלי בחר לקבל שהדינוזאורים מעולם לא התקיימו אלא ש"אלוהים שם אותם שם כדי לבחון אותנו". כן, אני מודע לבעייתיות התירוץ הזה, אבל תאמינו לי כשאני אומר שגם הוא מודע לאותה הבעייתיות, ואף על פי כן - לאחר שחקר ובדק, זה הדבר אותו הוא בחר לקבל.

פעם נוספת, הדגש שלי הוא על החקירה והבדיקה והביקורת והלימוד, ולא על התוצאה הסופית שלה.

אבל אחי הקטן הוא סיפור אחר לגמרי. "זה שאינו יודע לשאול". הוא נמנע מדעה אישית, נמנע מלימוד, נמנע מלהכיר בכך שישנן שאלות הדורשות תשובות, יהיו אלה אשר יהיו. דיברתי איתו לא פעם על נושא האמונה, וניסיתי להעלות בפניו קושיות שונות, ולרוב לא עובר זמן רב בטרם הוא קוטע אותי במשפט: "אני יודע לאיזה כיוון השיחה הזאת הולכת, אני לא רוצה לשמוע, אני לא רוצה לדעת, לא סומך על השכל שלי".

איזה דבר נוראי לומר! הרי השכל שלך הוא בסופו של דבר אתה עצמך, התודעה והאישיות שלך, וכיצד זה תוכל להתכחש אליו?

כמי שכותב לעיתים באתר חופש, רציתי לקבל מדי פעם חוות דעת על מאמרי מהאנשים סביבי, והוא בכללותם. עד היום הוא לא קרא מאמר אחד. עמוד אחד. "אני לא רוצה שתחזיר אותי בשאלה, אם אני אקרא את זה יהיו לי שאלות שאני לא אוכל להתמודד איתן, אני לא רוצה לדעת ואני לא סומך על השכל שלי".

פעמים רבות מספור ניסיתי להסביר לו שאיש לא מנסה לשכנעו, אבל מחובתו ל-ד-ע-ת שישנן בעיות ומחובתו למצוא את הפתרון שיניח את דעתו. בנושא הדינוזאורים אני אומר א', אבא שלי אומר ב' ואנשים רבים אחרים אומרים ג',ד' ו-ה' (שכולן סותרות זו את זו, שכן אין דוקטרינה יהודית בנושא, וכל אחד בוחר בפתרון הנוח לו), אבל הוא, אחי הקטן, לא מקבל אפילו את זה שיש כאן בעיה הדורשת סוג כלשהו של פתרון.

האיש מסרב לשאול. מסרב לדעת. מסרב לחקור וללמוד. מסרב להרים את מבטו מעבר לאצבעות רגליו ולראות עולם. כל גרסה של נסיון מצידי לגרום לו לשאת מבט ולהסתכל על המרחבים המקיפים אותו ולא רק על הנמצא מתחת לקצה חוטמו נדונו לכישלון ולמגננה לא מתפשרת מצידו.

תמיד הוא אמר: "אני קודם צריך ללכת לישיבה גבוהה וללמוד שם, ורק אחרי זה כשאני אדע איך להתמודד עם דברים כאלו אני אוכל לשאול שאלות".

הדבר מזכיר באופן מצער את "המשחק המכור של נויגרשל", בו אתה קודם מקבל את התשובה ורק לאחר מכן שואל. היכן הדיון השכלי? אין כזה, שכן אין הוא סומך על השכל שלו ואין הוא סומך על עצמו שיעשה את החשבון הנכון עבור עצמו.

הקריאה הזו נראית בעיני כקריאת המצוקה הקשה ביותר שאדם יכול להשמיע. הבחירה המודעת לדכא את המחשבה ולדכא את הרוח החופשית. הבחירה במשחק המכור, הבחירה בקבלת התשובה ורק לאחריה שאלת השאלה, כמוה כקריאה לשים שרשראות על ידיך ועל רגליך וסביב צווארך.

ההצהרה שלו כאילו עליו ללכת וללמוד ו"להתחזק" באמונתו שנים בטרם יוכל להתקרב לדבר העלול לערער אותה, כמוה כקריאה גלויה: "הי, אני כאן ואני נכון שתשטפו לי את המוח. רק לאחר שתקבעו את דעותיכם שלכם בראשי, ותקטינו כל יכולת ביקורות ומחשבה מצידי לאפס מוחלט, עד כדי ש'השכל' שלי לא יהיה עצמאי עוד וכל דבר שיאמרו לי יתנגש בקיר הטפותיכם - רק אז אהיה מוכן לשמוע שאלות... ואולי גם אז לא."

אוי לנו שאלו האנשים החיים לצידנו היום. הרי תודעתם אסורה בכבלים כעבד, וכמו חטוף הנקשר לחוטפיו ומסרב לאפשר שישחררו אותו, כך הם פוסעים בהחלטיות וברצון לעבר אפסיותם וכלייתם ומחיקת זהותם.

אין אני רוצה בדברי אלו לגרום לאנשים "לראות את האור" ולהתחלן. לא.

כל רצוני, הצנוע ואנושי, הוא שהאדם ידע לחשוב. לחשוב. הכי פשוט שניתן להסביר זאת. לא משנה לי מה יהיה הפתרון שימצא לבעיות סביבו, ובלבד שיהיה אחד כזה בנמצא, איתו הוא שלם, ושידע שישנן בעיות מלכתחילה. בזה גדולתנו כבני-אדם, כצורת החיים התבונית היחידה בכוכב הזה, והיחידה המוכרת לנו כרגע ביקום. אנחנו חושבים.

אסיים רק במשפט שהפך למוטו שלי בחיי:

אין אמונה - מכובדת ככל שתהיה, ואין אינטרס - חשוב ככל שיהיה, שאינם צריכים לעמוד במבחן המציאות וההיגיון, ובמידת הצורך גם להתכופף לעומתו.

אני מאחל לכולנו חיים טובים, מרתקים וסקרניים, בהם נבנה אנו את עצמנו ובהם לא נחדל מהתפתחות, חקירה ולימוד - בכל נושא.

ותאמינו לי כשאני אומר שאלו יהיו חיים נפלאים.