אני, הדת והאמונה שלי

אהוד הוא איש חינוך, מוסמך במדעי הרוח, שהכיר מקרוב את מסעי ההטפות לדת בשמן המוזר אבל המאוד מוכר "החזרה בתשובה". את דעתו עליהם ועל המטיפים בהם הוא מעלה כאן בצורת מכתב לאחותו הצעירה, הנמצאת בטיול באירופה, ואשר חוותה מסע הטפות כזה. זו פעם ראשונה שאהוד - אדם שאינו מוכר לנו - פנה וכתב לנו, וכדרכנו לתת במה לכותבים חילוניים ולפרשיות המתארות את ציד הנפשות לדת, אנחנו מעלים את מכתבו בשמחה מעל במת חופש.

הי חמודה,

קודם כל, שלא תביני שאני נגד שיעורי גמרא. לקחתי כאלה בעצמי, וזה היה מרענן מאד - בתור חקר אנתרופולוגי.

אני לא בטוח שהבחור הנחמד ההוא בבלגיה ניסה לשטוף לך את המוח או להחזיר אותך בתשובה. הוא פשוט היה נחמד, ושמח שמישהו מתעניין בעולמו. להבדיל ממצב בו את יושבת ושומעת אותי מספר על היסטוריה אמריקנית, הוא חש תחושת שליחות, שמוטמעת בו מלמעלה, מהרבנים שלו, שליחות להפיץ את הידע והמסר הדתי. נכון שמדובר פה גם בשמחת חיים, בהכרת תודה יין-יאנגית לעולם בו אנחנו חיים, מסרים של ניו אייג' ויהדות גם יחד, שאת שניהם אני אוהב, במידה.

הבעיה ביהדות היא ש-90% ממנה אינם רלוונטיים לחיים (הלכות פרה אדומה בבית המקדש, למשל, הלכות הקרבת קורבנות, הלכות שעטנז, הלכות אי קריעת נייר טואלט בשבת, כל התפילות הריטואליות, שעבור מאמינים רבים כבר מזמן לא באות מהלב, אלא נועדו לקבע את שליטת הדת בחייהם, ועוד). את מה שכן רלוונטי - ההומניזם, מוסר הנביאים - אפשר למצוא גם בעולם החילוני - באתאיזם, בליברליזם, או בהגות המוסר של המאה ה-18 (רק חבל שהיא כל כך משעממת. כבר עדיף לקרוא ספרות, או היסטוריה).

הבעיה של כל דת - וגם הכוח האדיר שבה - הוא הפיתוי שהיא מהווה, הכוח המוחלט שלה על המאמין, ההסברים המוחלטים-לכאורה שהיא מציעה. בכך, מבחינה נפשית, היא הרבה יותר אטרקטיבית מאשר ההססנות והספקנות של ההומניזם והדמוקרטיה.

רוצה דוגמא? (לא יודע אם את רוצה, אבל בבקשה תמשיכי לקרוא. תחשבי שאני כמו האיש הנחמד שלימד אותך גמרא, רק שזו הגמרא שלי. הדברים שאני מאמין בהם בלב שלם, באמונה לוהטת, כמו תלמיד שגילה עולם חדש, או כמו אדם שמאוהב באותה אישה, בלהט נעורים, גם אחרי עשרים שנות נישואין.)

דמוקרטיה היא משטר שבו אתה חייב להיות לא דמוקרטי כדי להמשיך להיות דמוקרטי. אתה חייב לסתום פיות של אנשים שהם אנטי-דמוקרטיים כדי שהדמוקרטיה תוכל להמשיך להתקיים. זו סתירה פנימית. "אני מסכים שידבר רק מי שאני מסכים לדעותיו", אמר לי חבר פעם, "ועל כן, זו כבר לא דמוקרטיה, שפרושה גם חופש ביטוי".

אז צריך לסתום את הפה של יותר מדי אנשים, יותר מדי פעמים. וזה כבר לא דמוקרטיה, אבל זה חיוני על מנת שהיא תמשיך להתקיים.

היכן, אפוא, עובר הגבול? מתי סותמים את הפה, וזו עדיין דמוקרטיה? גם הנאצים, בחסות "בטחון המדינה", אסרו על הקומוניסטים להתמודד בבחירות. וזה היה דמוקרטי. רק שהקומוניסטים והסוציאל דמוקרטים היו יותר משליש מדינה. כך שלסתום את הפה לשליש מדינה זה כבר לא "לבלום את השוליים הסהרוריים". זה כבר לפגוע במדינה עצמה.

האם לכלוא מסיתים לרצח בזמן, זה מה שהיה מונע רצח של ראש ממשלה אצלנו? הנה עוד דוגמא, למה "גבולות הדמוקרטיה" זו איננה שאלה תיאורטית, אלא שאלה שמדממת בחברה שלנו עד היום, גם 12 שנה אחרי שיצחק רבין נרצח.

התשובה תמיד שונה. אין תשובה אחת לאותה שאלה, וזה מה שמבלבל ומרתיע ומחליש כל מי שמבקש אמיתות מוחלטות, ציוויים שאפשר ללכת אחריהם באופן חד-משמעי, תשובות חדות.

זו הבעיה של הדמוקרטיה, וגם של החילוניות: אין בה תשובות. כולה רצף שאלות קטנות ולא אטרקטיביות, שמשתנות כל הזמן, שעומדות למבחן בבג"צים משעממים אחת אחרי השנייה, שאלות על חופש הביטוי ואיזון הרשויות וכו'.

כיוון שלדמוקרטיה אין גורו, וכיוון שהדמוקרטיה היא - כמו החיים - שאלה גדולה ולעתים מפחידה (מה, את חושבת שאני כבר יודע מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול?), שאלה שאף פעם אין לה פיתרון, אלא רק פתרונות קטנים שעוזרים להתגבר על מכשול אחר מכשול - כיוון שכך, אנשים בגיל החיפוש (גיל שמשתנה באופן גמיש) הכמהים לתשובה ברורה, יתאכזבו ממנה תמיד. זו הסיבה בשלה היטלר עלה לשלטון. ככה עלו דיקטטורים בכל העולם. לכן עד היום רוב העולם הוא אוטוקרטיה מסוג מסוים, משום שהכול מבוסס על יחסי כוח, המבוססים, מצידם, על עליונותם של אלה שיודעים - או, וזה חשוב, על עליונות אלה שאחרים סבורים שהם יודעים. בין אם זה בתחום הכלכלה, הכוח, האמנות וכו'.

הבנת אותי, מתוקה?

אני אבוד בחלל, ונצמד כל הזמן לדבר אחד אותו אני חוזר ואומר לעצמי: אל תפסיק לשאול. אל תפסיק לבחון כל אמונה, לערער על כל מחשבה וכל קביעה, למתוח ביקורת על כל עניין שנראה לך שגוי. וכיוון שהדת, כממסד, היא בדיוק ההפך - מסתמכת על כתובים, מעשה ידי אדם, וטוענת לאלוהות שלה ולאמת אחת ונצחית הנובעת ממנו,ובכך היא כל כך מורכבת, כל כך עשירה לכאורה, אבל כל כך מקובעת למסגרת שהיא עצמה יצרה, בלתי שפיטה כביכול, ובלתי בקירה.

כאתאיסט, הנשק הכי יעיל שלי הוא לשאול "היכן היה אלוהים בשואה?" זה הכי קל, אבל הכי משעמם והכי רדוד. לכן אני לא עושה את זה אף פעם. הכי קשה זה להגיד: "אני מאמין באמונה שלמה שאין אלוהים, שהוא פיקציה אנושית, שנועדה להסביר כל כך הרבה תהיות, רוע, מסתורין ויופי", ואז לעמוד במטח שאלות כמו: "אז מי ברא את העולם?" ו"מה משמעות הקיום?" ולעמוד על דעתך בעקשנות, שמשמעות הקיום היא זו שאתה בוחר להעניק לו, בדיוק בגלל שאין שום משמעות עליונה אחרת.

וזה מפחיד את האנשים: לדעת שכל חייהם מבוססים רק עליהם. או, שכמאמינים דתיים באלוהים - שכל חייהם חיו בטעות, בשקר, מדעת או שלא מדעת. אז הם לא רוצים לשמוע. ואינני מאשים אותם.

נשיקות,
אהוד