לא להאמין במדע

מאת: אהוד אמיר

"גילוי האמת הוא קשה, והדרך אליה היא דרך חתחתים. כמי שמחפשים את האמת, תנהגו בחוכמה אם תימנעו משפיטה מוקדמת ומהסתמכות פשוטה על כתבים עתיקים. עליכם להטיל ספק בכתבים אלה ולחקור אותם מכל כיוון. עליכם לקבל רק היגיון וניסוי ולא את דבריו של אדם זה או אחר, כי כל אדם נתון לסוגים רבים של ליקויים. כמחפשי האמת עלינו גם לחשוד ולהטיל ספק ברעיונות שלנו עצמנו, בזמן שאנו חוקרים, על מנת לא ליפול לדעה קדומה או חשיבה בלתי זהירה. לכו במסלול זה והאמת תתגלה לכם."
-- אבן אל-היית'ם, קהיר, לפני כאלף שנה
-- מתוך הסדרה 'קוסמוס' עם ניל דה-גראס טייסון, הפרק 'מתחבא באור'

אל-חסן אבן אל-חסן אבן אל-היית'ם אבו עלי "אל-בסרי"
מדען ואיש אשכולות מוסלמי ערבי, 965-1040

אין היגיון בעולם

הגוף, החושים והתודעה התפתחו במשך מיליוני שנים - לא כדי לחוות את העולם כפי שהוא באמת, אלא לצרכים מצומצמים בהרבה: כדי לאפשר לנו הישרדות בסביבה. ההיגיון שלנו התפתח כך שיוכל להסביר רק תופעות טבע שהסברן נחוץ לנו לשם הישרדות. רוב תופעות הטבע אינן כאלה. השכל הישר שלנו וחושינו הם מורים גרועים באשר לעובדות שקשורות לחלקיקים קטנים או לגופים גדולים מכפי שחושינו תופסים.

אנחנו לא יכולים לתפוס את גודל היקום, מהירות האור או קוטנם של חלקיקי היסוד. בחוויה שלנו הזמן הוא אחיד, ולכן ההיגיון שלנו לא מצליח לעכל זמן שמתמתח או מתכווץ בהשפעת המהירות. אם נטוס לצד קרן אור במהירות שהיא 99.99% ממהירות האור, קרן האור עדיין תתרחק מאיתנו, ותעשה את זה במהירות האור. יותר מ-99.9% של החומר - של כל אטום - הוא ריק מוחלט. חלקיק יכול להיות בשני מקומות בו זמנית. חומר יכול להיות גל וחלקיק בו זמנית. אופן התצפית יקבע איך יתגלה לנו החומר. אלקטרון יכול לעבור ממקום למקום בלי לעבור בין שני המקומות. כאשר "מסובבים" חלקיק תת אטומי במקום אחד, החלקיק התאום שלו "יודע" להסתובב באותו זמן, גם אם הוא במרחק קילומטרים משם.

אנחנו מורכבים מחלקיקים חסרי נפח. החומר סביבנו בנוי מחלקיקים נקודתיים חסרי נפח. כל חומר שאי פעם היה רלוונטי לקיומנו, כל חומר שאי פעם נזקקנו לזהות בחושינו ולהגיב לו, תפס נפח במרחב שלנו. לכן העובדה שלחומר אין נפח נוגדת את האינטואיציות הבסיסיות ביותר שלנו. כך גם לגבי כוח המשיכה: ככל שגוף גדול יותר, הוא ימשוך אליו גופים אחרים בעוצמה רבה יותר. איננו יכולים לחזות בכך בחושינו. זיהוי התופעה הזו מעולם לא היה רלוונטי להישרדותנו. לווייתן או הר לא ימשכו אליהם גוף כלשהו, לפחות לא באופן שנוכל להבחין בו, ולעולם לא נהיה חייבים לזהות את התרחשותה של התופעה הזו כדי לשרוד. לכן לא התפתח בנו חוש שיזהה את התופעה הזו. רק עצמים ענקיים - גדולים מכדי שיהיו רלוונטיים לכל פעולה שלנו - מושכים אליהם עצמים קטנים מהם בהרבה. כוח המשיכה הוא הסיבה לכך שאנחנו צמודים לכדור הארץ ולא ניתקים אל החלל מכוח תנופת הסיבוב של כדור הארץ. זו עוד עובדה שבה אנו לא חשים: סיבוב כדור הארץ סביב צירו. ככל שזה נוגע לחושינו, השמש וכוכבי הלכת הם שמסתובבים סביב הארץ, שעומדת על מקומה והיא בכלל שטוחה. תיקון המידע השגוי הזה לא היה עשוי להועיל להישרדותו של אף אחד מאבותינו בסוואנה לפני שישה מיליון שנה, ולכן לא היה יתרון לחוש או למוח שיוכל לעשות זאת.

עובדות לא רלוונטיות

כוח המשיכה של הכוכבים מטה את האור ממסלולו והוא מתעקם. התעקמות האור נוגדת את האינטואיציה שלנו, אך זו עובדה כמו כוח המשיכה, אם כי בקנה מידה עצום מכפי שחושינו יכולים לתפוס. זיהוי העובדות האלה לא השפיע על סיכויינו לשרוד, לתפוס ציד, ללקט מזון, למצוא זיווג, להביא צאצאים לעולם ולדאוג להישרדותם. לכן אלה עובדות שהחושים שלנו לא התפתחו כדי לתפוס אותן ושההיגיון שלנו לא התפתח כדי להבינן. לקליטה ולהבנה של העובדות האלה מעולם לא הייתה השפעה על סיכויינו לשרוד. אם כבר, ההפך הוא הנכון. התפתחות של חושים שהיו קולטים את העובדות האלה ומוח שהיה מבין אותן, הייתה גוזלת משאבים מנטליים, אינטלקטואליים ופיזיים שנדרשו לנו כדי לשרוד. חושים כאלה והיגיון כזה היו פוגעים בסיכויינו לשרוד.

לא היה יתרון למוח שיבין דברים שחושינו לא זיהו בשלושה ממדים של מרחב ובממד אחד של זמן. קאנט היה מתקשה לצוד ממותה או לברוח מטיגריס שן חרבי כשהוא חמוש בהגיגים מטפיזיים ובמחשבות על תכלית הקיום. מעטים יכולים לחשוב על ממדים נוספים של זמן ומרחב ועל חלקיקים תת-אטומיים, לחשוב על העולם שמעבר לטווח הקליטה המיידי של החושים. הטעויות האבולוציוניות הנדירות האלה נקראות "פילוסופים" ו"פיזיקאים תאורטיים".

מהירות של חומר משנה את המסה שלו. כדי להיווכח בכך נצטרך לטוס כמעט במהירות האור, אבל זה תרחיש שהאבולוציה של הגוף האנושי מעולם לא הצטרכה להתמודד איתו, לא כשאבותינו היו יונקים קטנים שהתחבאו מפני הדינוזאורים לפני מאתיים מיליון שנה, ולא כשירדו מהעצים לפני שישה מיליון שנה. לכן לא היה שום יתרון הישרדותי לאדם שמוטציה הייתה מאפשרת לו לקלוט שהמסה משתנה כשהיא קרובה למהירות האור. המשאבים שהיו נדרשים כדי לסגל את היכולת הזו היו באים על חשבון משאבים שנדרשו להישרדות.

לאט מדי, מהר מדי

היבשות נודדות סנטימטרים בודדים בשנה. אנו לא רואים זאת ולא מרגישים זאת. ללא צילומי לוויין שהוכיחו זאת לפני עשורים מעטים, לא יכלו חושינו לגלות שהן זזות. המוח לא בנוי לקלוט את משכי הזמן האדירים ואת השינויים הזעירים והמרובים של הגאולוגיה. שינויים כאלה אינם דומים לשום דבר שאדם זוכה לקלוט בחושיו במהלך חייו הקצרים. אם היינו תופסים את השינויים האלה בחושינו, זה לא היה רלוונטי להישרדות שלנו.

באופן דומה, מי שיראה את האבולוציה הוא רק מי שיש לו די סבלנות, זמן ומשאבים על מנת לצפות במעבדה בחמישים אלף דורות של חיידקים שעוברים אבולוציה, שמתחילים לעכל סוכר או לשרוד רעלנים. לריצ'רד לנסקי יש סבלנות. הוא החל בשנת 1988 את ניסוי האבולוציה של חיידקי האי-קולי. הניסוי נמשך עד 2022, תם והתחדש שוב במעבדה אחרת. את האבולוציה יראה רק מי שיטריח את עצמו להשוות את אנטומיית איברי העיכול של שני זנים של לטאות חומה איטלקיות שהופרדו לבתי גידול שונים והתפתחו בכל אחד מהם בנפרד. כך עשו חוקרים מאוניברסיטאות הרווארד, אנטוורפן, אוניברסיטת מסצ'וסטס באמהרסט, המכון המלכותי הבלגי למדעי הטבע והמוזאון למדעי הטבע בזגרב שבקרואטיה, בניסוי ובתצפיות שפורסמו ב-2008.

במיליוני שנות קיומו של האדם הקדמון בסוואנה האפריקאית, הוא לא היה מקבל יתרון בהישרדות אם היה מבין כמה רחוקים הכוכבים או כמה זמן נדרש ליקום להיווצר. כשהכול ברחו ממסטודון עצבני או מפני שריפת יער, מי שנשאר להגג הגיגים, לא שרד ולא העמיד צאצאים שיירשו ממנו את תכונת הפילוסוף המעצבן שלא כיף איתו במסיבות. רק במאות השנים האחרונות התפתחה חברת שפע, שבה יש רווחה כלכלית וחופש מדאגות הישרדות, שבה אפשר לחשוב על נושאים שהם מעבר לארוחה הבאה. מאות שנים הן שבריר רגע באבולוציה האנושית, והן לא הספיקו כדי ליצור שינוי מהותי בחושינו, במוחנו ובתודעתנו.

האור רץ מהר מדי והמינים משתנים לאט מדי עבור חושינו, אבל סיפורים כן מתאימים לחושינו ולהגיון שלנו. אנו חושבים בסיפורים ומחפשים סיפורים. חיינו הם הסיפור הגדול ביותר שלנו, וחיי אדם הם הסיפור הנפוץ ביותר סביבנו, לכן ההיגיון שלנו אומר שגם ליקום יש התחלה, התפשטות, דעיכה וסוף. ההיגיון הזה בא לידי ביטוי במיתוסי הבריאה של רבות מתרבויות העולם, אבל הוא לא בהכרח נכון. יתכן שליקום אין התחלה ולא יהיה לו סוף, וכולו שורת התרחבויות והתכווצויות. לפני המפץ הגדול היה כל החומר ביקום מרוכז בנקודה זעירה, "הנקודה הסינגולרית", אבל לא ידוע אם מה שקדם לה היה יקום קודם שהתכווץ וקרס לתוכה, יקום שגם הוא נבע מנקודה סינגולרית קודמת. ההיגיון לפיו היקום לא התחיל ולא ייגמר, נראה מופרך למאמין במיתוס בריאת העולם, אבל לא לבודהיסט, שמאמין שהעולם היה קיים תמיד. או לפיזיקאים.

הפיזיקאי עילם גרוס נשאל מי לחץ על הכפתור של המפץ הגדול. "לא צריך 'מי'," השיב, "אם יש תאוריה, למשל של 'מולטיוורס', של רב-יקום, שמאז ומעולם יש יקומים שנולדים מתוך יקומים שנולדים מתוך יקומים, לא צריך שום 'בראשית' פה. לא צריך שום לחיצה. כל פעם, כל הזמן, מתרחשים מפצים גדולים, ויקומים נבראים כל הזמן."

"אז מי ברא את היקומים האלה?" הקשה המראיין.

"אין מה לדבר על זה," השיב גרוס, "זה היה מאז ומעולם."

המדע שגרם לנו לא להאמין בו

אלפי שנים הסתמכנו על השכל הישר וההיגיון, שכאמור, לא קולטים את העולם האמיתי. רק במאה ה-17 הבינו חלקנו שרוב תופעות הטבע אינן תואמות את ההיגיון הפרטי של כל אחד מאיתנו. זה היה הבסיס למהפכה המדעית. בשם ההבנה הזו החל המדע לסלק הצידה את האמונה בהיגיון ובשכל הישר, ולקבל ממצאי תצפיות, גם כשממצאים אלה מנוגדים להיגיון. נוח לחשוב שאמונתנו הגיונית, אבל אינטואיציה משחקת תפקיד מרכזי בהיגיון. אנחנו משתמשים בנימוקים הגיוניים כדי לתמוך בתפיסת העולם שלנו, אבל זה היגיון שמתבסס מראש על תפיסת העולם האינטואיטיבית שלנו, כלומר היגיון מעגלי, ולכן הוא חסר תוקף. ההיגיון לא יודע מתי הוא מפסיק להיות הגיוני. לפי ההיגיון של משוגעים, הם הגיוניים לגמרי.

מה שאנחנו חושבים שהוא היגיון שתקף לכל אדם בכל מקום בעולם - אינו אובייקטיבי אלא יחסי. ההיגיון שלנו הוא אוסף של הטיות חשיבה ודעות מוקדמות שנובעות מהחינוך שקיבלנו בתרבות הספציפית שלנו, ומדענים מנסים להתגבר על הטיות כאלה. הטיות החשיבה שלנו גורמות לנו לחשוב שתפיסה מסוימת או הנחה מסוימת הן נכונות, רק מכיוון שהן נראות לנו הגיוניות באופן אישי. אבל לפעמים לתצפית או לניסוי - למשל במכניקת הקוונטים - יש תוצאות לא הגיוניות שחוזרות על עצמן בכל ניסוי, בעקביות.

אמונותינו נראות לנו הגיוניות מפני שהן ההיגיון והן האמונה עוצבו בהתייחס לאותו חלק קטן של העולם שאנו תופסים בחושינו. חושינו, ההיגיון שלנו ויכולתנו לזהות דפוסים התפתחו כי הם סייעו לנו לשרוד בעולם התופעות. במשך מיליוני שנות ההתפתחות שלנו לא היה יתרון הישרדותי למי שפיתח תודעה שהבינה את ממדי העל-מרחב ויחסיות הזמן. להפך: כל יכולת תובעת משאבים, ולכן מי שיכול היה להבין את ממדי הזמן והמרחב מעבר לממדים שנתפסים בחושים היה נזקק לשם כך למשאבים על חשבון יכולות שנדרשו להישרדותו. במשך מיליוני שנה, לאלה שלא מקבלים את פרי התצפיות וחושבים חשיבה תאורטית היה יותר סיכוי לפגוע בהישרדותם מאשר לתרום לה. לכן הם זכו פחות להתרבות, ואולי בגלל זה הם כה נדירים.

העולם התקיים מיליארדי שנים לפני המוח האנושי, ולכן תופעותיו אינן מצייתות להיגיון שהמוח כופה עלינו. "היקום הוא לא רק מוזר יותר מכפי שאנחנו מדמיינים; הוא מוזר יותר מכפי שאנחנו יכולים לדמיין" (אמירה המיוחסת לחלופין לביולוג ג'ון הלדיין ולפיזיקאים ורנר הייזנברג וארתור אדינגטון). מוחנו זה מקרוב בא, ולכן אינו יכול לפענח את הסביבה באמצעות חושיו בלבד. הוא כמו עובד חדש שכבר ביומו הראשון בתפקיד סבור שהוא מבין את תפקיד המנהל. כבר לפני אלפיים שנה תהה הפילוסוף היווני דמוקריטוס על מידת יהירותו של המוח האנושי, העומדת ביחס ישר למידת בורותו, ושאל מדוע מצד אחד המוח מסלק את העדויות שמקורן בחושים, ומצד שני הוא מסתמך על עדויות אלה.

תרבויותינו קובעות לנו מה נחשוב. המתקדמות שבהן מלמדות לא רק מה לחשוב אלא גם איך לחשוב ולהטיל ספק. ועדיין, אף תרבות לא בנויה להתמודד עם יכולתו המוגבלת של המוח האנושי להבין את הטבע, כי התמודדות כזו דורשת מכל תרבות להטיל ספק בהיגיון הפנימי שלה עצמה. עבור כל תרבות, פירוש הדבר הוא התאבדות. המדע לא אינטואיטיבי ולא טבעי לנו, ולכן מדען הוא אדם שהולך נגד האינסטינקטים שלו עצמו, ותרבות מדעית הולכת נגד האינסטינקטים שלה. לכן התרבויות המסורתיות הן כה נפוצות, ולעומת זאת, התרבויות שהמדע זוכה בהן למקום משמעותי הן כה נדירות.