תופעות תמוהות ומוזרות בחברה הדתית

ומה אתי?
נותר לי רק לקוות להיות אדם שונה
ואני מוכן לקחת על עצמי נטל כבד מאוד - את האחריות להיות עצמאי
מאת דודו

[דודו הוא יוצא בשאלה. ראה מאמר קודם של דודו באתר חופש]

תופעות רבות בחברה הדתית נראות בעיניי תמוהות ומוזרות. בעיניי - משום שלהשקפתי אין שום ראיה מוכחת התומכת באמונה הדתית. בשל חוסר ראיה כזאת מוצא עצמו הממסד הדתי בבעיה קשה, והיא - כיצד לשמור על ציבור מאמיניו תוך שהוא דורש מהפרט להקפיד ולקיים מערכת כללים דקדקניים ונוקשים שאין בהם היגיון והפוגעים באיכות חייו. הפיתרון לכך מתבטא בכמה דרכים שבעיקרן נועדו להרחיק ולמנוע חשיבה ביקורתית ועצמאית.

א. ההיבט הפסיכולוגי:

עיקרון היצר הרע - זהו ביטול של התוכן והמהות של רצון או טענה כפירתיים בטענה שהושפעה ע"י כוח מאגי שלילי בשם "יצר הרע". לדוגמה: פעמים רבות, כאשר המאמין ישאל שאלה פילוסופית כגון "מי ברא את אלוהים" (כנגד הטענה שיש מקור לכל דבר), ייענה שאסור לשאול שאלה זאת, משום שהיא נובעת מהיצר הרע שבו. ויכוח כאן יהיה בלתי אפשרי עם אדם, שבהתאם לעיקרון זה ישלול מראש כל טענה הגיונית, מצב שנותן כוח אמוני למאמין התמים.

הפחדה - פניה רגשית אל הפחד המקנן בלב המאמין מפני המוות או החיים בכלל בטענה שהמאמין יפיק שכר - רוחני או גשמי - מקיום מצוות הדת, ויסבול מהשלכות קשות במקרה של אי-קיומן. ניתן לראות זאת בבירור בפרשיות 'קריאת שמע' שנאמרות מידי יום בבתי הכנסת.

לשכר - "והיה אם-שמע תשמעו אל-מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את-יהוה אלהיכם ולעבדו בכל-לבבכם ובכל-נפשכם. ונתתי מטר-ארצכם בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהרך..." (דברים יא/14-13);

לעונש - "פן יפתה לבבכם; וסתם, ועבדתם אלהים אחרים, והשתחויתם לם. וחרה אף-יהוה בכם, ועצר את-השמים ולא-יהיה מטר, והאדמה, לא תתן את-יבולה; ואבדתם מהרה, מעל הארץ הטבה אשר יהוה נתן לכם" (דברים יא/17-16).

חקירה ממוקדת - הציבור הדתי רואה בעין יפה חיפוש מעמיק אחר "האמת", אבל זאת תוך הגבלה מאוד ברורה. לחיפוש ה'אובייקטיבי' צריכה להיות מטרה מוגדרת מראש והיא - לחזק את האמונה. כלומר, זו חקירה שתוצאותיה ידועות עוד לפני שהחלה. כך יהיה חייב המחפש להתמקד בחומר קריאה אמוני (של אנשי דת), וייאסר עליו לעיין במאמרי 'כפירה' כגון קונטרסיהם של "דעת אמת" (שנשרפו בישיבות) בטענה שרק ליחידי סגולה יש היתר לקרוא אותם ואילו לאחרים נאמר שדבר כזה עלול "לפגום בנשמתם".

ב. ההיבט האמוני:

'הרב היודע כל' - זוהי סמכות בתפקיד הלכתי או אמוני המקובלת בציבור הדתי. פעמים רבות, כאשר עולות, חלילה, ספקות בלב המאמין, הוא נשלח אל הרב המקומי על מנת שיפתור לו אותן. באופן כללי האמונה בלב המאמין משרה תחושת ביטחון, שהפתרון לכל ספק נמצא בידי הרב, וכך הופכת כל תשובה שלו להגיונית להפליא. כך גם אצל הרב עצמו לגבי רב אחר, 'גדול' ממנו בתורה, וכך נוצרת שרשרת מעגלית, כשלמעשה לאף אחד מאלה אין הסברים המניחים את הדעת בתחום הרציונאלי.

העיקר האמונה - בגישה זו נשלל הרצון הטבעי להבנה שכלית של הנעשה בידי המאמין, ולמטרה זו הערך אמונה הופך מקודש. ערך זה מוצג כאידיאל, ונהוג לתת לו משמעויות מרחיקות לכת, הרבה מעבר להגדרתו המקורית.

עיקרון זה פותר את בעיית המאמין בכך שאינו צריך כלל לנתח ולחשוב בצורה שכלית, אלא נאמר לו שהוא צריך להגיע לרגש פנימי, שאינו תלוי בשכל, והיא, האמונה, תגרום לו לדבוק בדת ולקיימה.

הסברים אשלייתיים - דיון והסברים חוזרים ונשנים בבעיות אמוניות עיקריות, כגון שינוי גרסאות בתורה (הסברים של פרשנים). בהסברים אלה כמובן שלא קיים מענה אמיתי, אבל לשואל/למחפש מועברים צורה של ביטחון מוחלט בנאמר ופתרון אבסולוטי של הבעיה. בצורה זו גם אם אין למאמין תשובה אמיתית לבעיות בהן הוא נתקל, הוא נסוך ביטחון שהתשובות אליהן ברורות ופתורות.

אינני סבור שאדם אינו רשאי ללכת במסלול הרגש ולפעול ע"פ השכל בלבד, להפך. אני מכבד את זכותו זו של כל אדם. אך הבעיה נעוצה בכך, שרבים אינם מוצאים עצמם מתאימים למסגרת הדתית, ואינם רוצים להקריב חיים שלמים בדבקות בחוקים חסרי היגיון. אלא שהחברה הדתית לוחצת עליהם להישאר במסגרת באופן רגשי, מלאכותי, בעל אופי שקרי.

לצערי, ההשלכות של מצב מביך זה נראות לעין כאשר מאמינים רבים מוצאים עצמים ריקים בפנימיותם, חוזרים על קיום פולחנים מכוח ההרגל והפחד. הממסד הדתי רואה זאת כ'משבר אמוני' בלבד, וקורא את המאמין ל'חיפוש עמוק' בתנאי שמשבר זה יסתיים באופן אחד בלבד - בהשלמה.

ומה איתי? נותר לי רק לקוות להיות אדם שונה - אדם ששואל שאלות ואינו פוחד לקבל תשובות, גם אם במחיר ההבנה, שלא לכל שאלה ישנה תשובה אחת ומוחלטת. אני מוכן לקחת על עצמי נטל כבד מאוד - את האחריות להיות עצמאי, ועל-אף חוסר הוודאות התמידי אני אהיה זה שאצור לי את המשמעות.