אסור לקטוף בשבת

מאת: אהוד אמיר

שבת מאוחר בבוקר. אני עומד מול ספריית רחוב. ראשי מוטה ואני סוקר את הספרים. אני שומע צעקה מאחורי: "היי! לא לכתוב בשבת!" - אני מרתיע את ראשי לאחור ובלי לשנות מתנוחתי, מביט בדתי חובש כיפה סרוגה גדולה, נמוך ומוצק, בן גילי בערך, זקנו הקצוץ מאפיר, והוא מביט בשני ילדים, ילד וילדה, בני שש בערך. הילד אוחז ענפים דקיקים של רוזמרין. הוא מקרב אותם אל אפו ומריח. הדתי, ספק אביו ספק סבו, חוזר וצועק: "לא לקטוף" - עכשיו אני מבין שזה לקטוף, לא לכתוב - "לא לקטוף בשבת!"

תחושת חוסר אמון עולה בי: למה הוא עושה להם את זה?

אני ממשיך ונועץ בו את מבטי, עד כדי תחושת חוסר נוחות. בלי ספק הייתי חש חוסר נוחות לו היו מביטים בי כך. לא, הוא לא שם לב אליי. הילדים חולפים על פניי בדרכם אליו. הילד, שפל ראש ומבט, אוחז בענף הדקיק של הרוזמרין, מקרב אותו אל פניו, נטמע בו ומריח. אני בטוח שהוא אדם טוב. הוא אוהב את הילדים. הוא יעשה הכול בשבילם.

ככה זה מתחיל.