הכל צפוי אפילו אם הרשות נתונה
או: מאבן גבירול לדארווין ובחזרה

מאת ניצן

"הייתה לי פעם נערה, או שמא עליי לומר היה לה אותי."
-- 'יער נורבגי', החיפושיות, ג'ון לנון ופול מקקרטני, 1965

"אנו יודעים מה הופך מושבת נמלים לחזקה, נכון? אנו יודעים שאף נמלה אינה יכולה להיות מיוחדת. אף נמלה מסוימת אינה משנה, נכון?"
-- דמותו של 'גנרל פורמייקה' מהסרט 'Antz' ('נמלים'), 1998

סדרה מופלאה יצר אדם קרטיס (Kevin Adam Curtis) ל-BBC. אצלנו בערוץ המדע בכבלים היא מוקרנת תחת השם "נשלטים על ידי מכונות". שמה האנגלי המקורי: "All Watched Over by Machines of Loving Grace".

הפרק השלישי* בסדרה דן, בין היתר, בסיפורו המרתק של ג'ורג' פרייס (George Robert Price) - ביולוג, גנטיקאי ומתמטיקאי אמריקאי-בריטי. זהו סיפור שמתחיל מספר שנים קודם לכן בקורותיו של מדען מבריק אחר.

בתחילת שנות הששים באנגליה ביל המילטון (William Donald "Bill" Hamilton) למד לעומק את תיאוריית האבולוציה של דארווין. בנסותו להתאים את התיאוריה להתנהגותם של בעלי חיים בלהקות ובמושבות - כמו הנמלים, ולעתים אפילו בני אדם - צצה בעייה מסוימת: כיצד הם התפתחו להקריב לפעמים את עצמם לטובת המושבה? איך זה מסתדר עם התפתחות על מנת לשרוד, מעל לכול?

לאחר תצפיות אינספור "נפל לו האסימון". המילטון הבין שבעלי חיים בכלל, ובני אדם בפרט, אינם אלא כלי שמשרת את הגנים שלהם. הגנים הם הם השורדים האמיתיים. מבחינתו של הגן, "לשרוד" פירושו לגרום לעתקים של עצמו להתקיים אחריו, ולדרך בה זה יקרה יש חשיבות משנית בלבד. "חשיבתו" של הגן היא קרה ומתוכנתת - כל כולו מחשב ביולוגי זעיר נטול רגשות. במצבים מסוימים יכול הגן להגיע למסקנה שהשמדת עצמו תגרום ליותר עתקים שלו לשרוד בעתיד. מכאן התפתח תיאור המנגנון המכונה "ברירת שארים" (ובאנגלית: "Kin Selection").

לקראת סוף שנות השישים הגיע ג'ורג' פרייס ללונדון. בהיותו בספריה נתקל במקרה בסיכומיו של המילטון, המסבירים בעזרת משוואות את המנגנון האלטרואיסטי של "אהבה לאחר" הטבוע בבני אדם. פרייס בעל הרקע במחשבים, מדען שהיה ידוע בחשיבתו הרציונלית, נסער כולו. הוא הבין שמדובר בשיטה רציונלית חדשה לבחינת בני אדם והתנהגותם - למעשה האופן בו הם נשלטים באופן ממוחשב.

ואז, לאחר פיתוחן של המשוואות, חלחלה בו התובנה שניתן להשתמש בהן גם כדי להסביר את הרציונליות שברוע האנושי, לא רק בטוב. המשוואות המתכנתות את התנהגותנו הדגימו עד כמה - מנקודת מבטם של הגנים - זה "עושה שכל" גם להילחם מלחמת חורמה ברחוקים מאיתנו, על מנת לתרום לשרידותם של הקרובים יותר. שנאה, רצח ואפילו השמדת עם מוכתבים לנו לעתים על ידי הגנים השולטים בהתנהגותנו, כדי לתרום לשרידותם שלהם - של הגנים.

ביחד עם המילטון, המשיכו השניים לפתח את התיאוריה שנודעה לבסוף בשם "הגן האנוכי" (שם ששימש בהמשך גם את הביולוג הנודע ריצ'רד דוקינס בכתיבת ספרו המפורסם). המסקנה העגומה הייתה כי הגורם השולט ומכוון את עולמנו הם למעשה רובוטים משתכפלים, שאנו מכנים אותם "גנים". כל ה"אנושיות" שלנו, כל מה שמגוון ומופלא, טוב ורע, באדם ובכל עולם החי בפלנטה שלנו - הכול אינו יותר מאשר הרצת תוכנה לשכפול גנים ולקידומם של המוצלחים ביניהם, בעוד אנו עצמנו רק "בובות" במשחק זה. אנו מתוכנתים גנטית, לטוב ולרע. שליטתם של הגנים בנו מייתרת את הצורך לייחס למעשים האמורים משמעויות מוסריות כלשהן. את האפשרות לכך הוכיח פרייס באופן מתמטי.

הטוויסט המפתיע בעלילה קשור באופן השפעת הגילוי הדרמטי על ג'ורג' פרייס עצמו. המדען הרציונליסט, אשר פיתח משוואות המסבירות את התנהגותנו ללא צורך באל כשלהו, "חזר בתשובה" והפך לנוצרי קיצוני. במהלך שנות השבעים לקח על עצמו פרייס ללכת בדרכו של ישו, כאילו מדובר בהוראות של ממש, ולחלק מרכושו לעניים ולחסרי הבית של לונדון.

מכיריו והמקורבים לו, במיוחד אלה שהכירו את עבודתו, הבחינו בנסיונות הנואשים של האדם שבו להפריך באמצעות מעשים את תורתו שלו עצמו - כמו למשל להיטיב עם הרחוקים ממנו, או להחליט לבצע מעשים הנוגדים בעליל את מה שאמורות היו להיות נטיותיו.

בסופו של דבר, בינואר 1975 התאבד פרייס באופן מזעזע במיוחד: הוא גזר בעזרת מספריים את העורק בצווארו ודימם למוות. יש האומרים שאפילו במותו זה, שהיה יכול להתבצע בדרך "רגועה" יותר, ניסה להוכיח את שליטתו שלו בבחירת ובהתנהלות הדברים.

ג'ורג' פרייס, 1922-1975

עד כאן סיפורו של ג'ורג' פרייס המנוח, וכעת למספר תובנות נוספות, מפתיעות משהו.

ראשית, כדאי לעשות מעט סדר בשפת הדיבור שלנו. השימוש במושגים כגון "אנו מתוכנתים", "בחירה חופשית", "החלטה" וכו' כרוך בשתי רמות שונות ונפרדות של שליטה במעשינו, אם תרצו של "דטרמיניזם" - מצב בו מוכתבים הדברים מראש.

הרמה אליה כיוונו חישוביהם של המילטון ופרייס - נכנה אותה "דטרמיניזם גנטי" - עוסקת בשליטתם של הגנים על התנהגותנו, או יותר נכון, נטיותינו, גם אם נדמה לנו שאנו אלה המבצעים את ההחלטות. אך יש להבחין היטב: אין מדובר בשליטה מוחלטת על כל החלטת תנועה ותזוזה שלנו, ובוודאי שאין מדובר כלל על התנהגותם של חפצים דוממים נטולי גנים: אטום בודד, טלפון סלולרי, הר געש, או מערכת השמש.

הרמה הפילוסופית יותר - נכנה אותה "דטרמיניזם מוחלט" - עוסקת בהיות מהלכו של היקום כולו קבוע מראש, לפי חוקי הפיזיקה (ראו למשל בספר "שעשועים של מודעות"). בסוג כזה של דטרמיניזם, כל החלטה הכי קטנה שלנו (או של כל יצור בעל תודעה), כמו גם כל דבר הקורה לחפץ דומם כלשהו, הכול בעצם קבוע מראש, ותחושת הבחירה החופשית שלנו היא בסך הכל אשליה שמייצר מוחנו.

המשותף לשתי הרמות הוא היכולת המועטה שלנו, אם בכלל, "לברוח" מהן - להימלט מהמוכתב לנו. ברמת הדטרמיניזם הגנטי ניתן עדיין לטעון, שבמקום בו הישרדות הגן מעדיפה מעשה א' שלנו, ננקוט בכוונה יתרה במעשה ב'. אלא שבעשותנו כך, מלבד אולי פעולתנו בניגוד לתחושת רצון נסתרת, הרי שהנקיטה במעשה ההפוך, כפי שעשה פרייס - גם היא בגלל נטייתנו שלנו הספציפית, הגנטית (של גן אחר שגם הוא רוצה לשרוד) - להוכיח שאנו שולטים.

ברמת הדטרמיניזם המוחלט המצב אפילו עגום יותר. בהנחת קיומו של דטרמיניזם זה, כל פעולה שננסה לבצע בבחירה חופשית שלנו, תוסבר על ידי שרשרת של אירועים (שכוללת את שקלול רצוננו להדגים בחירה חופשית, ואולי גם את קריאתו המוקדמת של טקסט זה) - שרשרת שהובילה את מוחנו לבסוף לבחירת אותה פעולה ולא אחרת. כמה שננסה להתפתל ולהתחמק, בסך הכל נמשיך את טיולנו המדויק באותו שביל מוכתב מראש, שכולל אותן התפתלויות והתחמקויות. מה שמזכיר באופן מופלא את מילותיו של המשורר היהודי-ספרדי בן המאה ה-11, שלמה אבן גבירול: "אברח ממך אליך".

ההרחבה המעניינת לתיאוריה של פרייס מביאה בחשבון גם גנים של יצור א' שמשתתפים בתכנות התנהגותו של יצור ב'. סיפורן של פטריות ה-Cordyceps הובא בהרחבה בהזדמנות אחרת, גם כן במסגרת תכניות ה-BBC (למשל כאן), ומהווה דוגמה מצויינת למקרה בו מודעתו של א' משרתת את שרידותו של ב':

נמלה מסכנה משנה ממנהגיה ובאופן חריג מתחילה לפתע לטפס על עצים גבוהים ואז למות. סמי ההזיה שתחת השפעתן נמצאת מודעותן של הנמלה נוצרים, כך מתברר, מנבגים של פטריות מסוגים מסוימים שחודרים לגופה. הם גורמים לנמלים לנהוג כפי שהפטריות 'רוצות'. הנמלים הולכות להיכן שטוב בשביל הפטריות, דבר אשר מביא בסופו של דבר למחזה הזוועה בו פורצות פטריות חדשות מתוך גופם של החרקים האומללים שהגיעו ליעדם. הפטריות גדלות, מפזרות שוב את נבגיהם באיזור החדש אליו הגיעו, ומשתדלות להדביק נמלים או חרקים נוספים, בהתאם לזן הפטריה בו מדובר.

דוגמאות פשוטות יותר כוללות את האופנים בהם אנו מסייעים להפצת אורגניזמים אחרים בעזרת דחפים שלנו כמו הדחף להתגרד, להשתעל ולהתעטש. מי ערב לנו שגם המודעות שלנו, או אולי קטעים ספציפיים שלה, לא התפתחו אבולוציונית - מבלי שנדע זאת כלל - על מנת לשרת באופנים כאלה ואחרים את צרכיהם של אחרים? חיידקים ווירוסים התפתחו לשלוט בהמוניהם בהיבטים שונים של התנהגותנו, החל מתיאבון והשמנה וכלה במשיכה מינית, לטובתם שלהם (וראו את מאמרו של אורן הוברמן ב'כלכליסט': "איך החיידקים שולטים בנו").

בשורה התחתונה, נראה כי אין זה משנה כלל אם גן שמכוון את פעולותינו הוא "שלנו" או של מישהו/משהו אחר. כך או אחרת, הגֵן הוא זה הקובע ומכוון, והגן הוא זה שמרוויח מכל העניין.

ולמי שנפגע מהרעיון כולו: אין צורך לרוץ ולגזור את העורק בצוואר. גם אם היקום הוא אכן דטרמיניסטי, וגם אם רצון ובחירה חופשיים הם אשלייה שמוחנו גורם לה, הרי שמנגנון זה הוא מורכב, ומבחינת עולמנו הפנימי התחושה היא - מה לעשות - של רצון ובחירה חופשיים באמת, שמתוכם נגזרים בין היתר המוסר שלנו וההחלטות שלנו.

* נכון לבדיקה האחרונה שערכנו, ניתן למצוא עותק של הפרק השלישי באינטרנט כאן.