אתיאיזם אידיאולוגי

מאת: ד"ר דן בונה

מטרתי במאמר קצר זה הינה להציע פיתוח נוסף של אתיאיזם אותו לדעתי יש להוסיף לרשימת סוגי האתיאיזם בהם דן פרופ' יעקב מלכין במאמרו: "במה מאמינים הומניסטים אתיאיסטים?" (גיליון יהדות חופשית מס. 32,‏ 2013)

המשמעויות השונות של אתיאיזם כ "ללא דת" או אמונה א-תאיסטית (=לא דתית) כגון: נטורליזם- פנתיאיזם, אגנוסטיציזם, דאיזם, והומניזם - מקנות משמעויות אלטרנטיביות לאמונה מונותיאיסטית. זוהי גישה חיובית המחפשת תכנים ערכיים לחילוניות יהודית. ובמיוחד ניכר המאמץ לשמר את המשכיותה של הזהות היהודית ההיסטורית (שהייתה רובה ככולה דתית). אין אני חולק על פרשנויות אלו או על הגדרותיו של פרופ' מלכין. אך ברצוני להציע דפוס נוסף לו אני קורא "אתיאיזם אידאולוגי" - שמשמעותו נובעת גם היא מהמילה: אתיאיזם - במשמעות של 'שלילת התיאיזם", שלילת האמונה המונותיאיסטית, וכן כמובן, שלילת קיומו של אלוהים.

המרכיב הדקדוקי (השאוב מלועזית) "א-" המקדים את המילה "תיאיזם" - דומה כאן לדפוסי ניגוד או שלילה אחרים המופיעים בשפות לועזיות שונות (לא רק באנגלית) - כמהות אונטולוגית הנובעת ממשמעות המילה או הדרך שבה אנשים, חלק ניכר מהם, תופסים את משמעות המילה. דהיינו, שלהיות אתאיסט זה לשלול את קיומו של אלוהים - גם אם לפעמים יש הרגשה שלא כדאי לעסוק בזה, שזה מאד מרגיז את אחינו המאמינים, שזה נושא בעייתי מבחינה פילוסופית - שכן מדובר בדבר שלא קיים. מטרתי בשלב זה הינה לבסס משמעות זו כהגדרת דפוס של אתיאיזם אשר לדעתי עומד בשורש מהותו. בנוסף אשאף להדגיש את חשיבותה של הגדרת האתיאיזם כ"שלילת קיומו של אלוהים".

אני מודע היטב להבדל בין גישתי לבין התכנים החיוביים של האתיאיזם שפרופ' מלכין מציין במאמרו, ואני מסכים לכולם. אך מנקודת המבט של "מה שאין" ולא "מה שיש" - הרי אתיאיזם הוא קודם לכל, בנקודה הקודמת לערכים החשובים שצוינו, במהותו הגרעינית, בעל משמעות של שלילת קיום האלוהים, או לפחות זניחת הרעיון והשארתו כ"מרחף באוויר" כמנהג האגנוסטיים. הרבה מהחוזרים בשאלה אכן יוצאים למסע שלהם כאשר מתערערת אמונתם באלוהים. הם מתחילים להרגיש שזה לא אמיתי ונהפכים לאתיאיסטים בהכרה.

גישת "האתיאיזם האידיאולוגי" גורסת שמהות האתיאיזם הינו שלילת קיום האלוהים. אם דתיות הינה "תיאיזם", הרי שאתיאיזם הוא שלילתה. במילים אחרות ראיית האמונה באלוהים כאי-אמת. כשקר. רק לאחר מכן אפשר להתחיל לעסוק בתכנים החיוביים החשובים: אבולוציה, מדע, רציונליות, חופש, צדק, שוויון, פלורליזם וערכים הומניסטים אחרים בהם אתאיסטים מאמינים. אך באיזה שהוא מקום, ברמה הבסיסית, נמצאת ההכרה האידיאולוגית באתיאיזם כשלילת האלוהים.

אין לנו את הלוקסוס להסתתר תחת מטריית הפוליטיקלי קורקט. מעצם מהותנו כהומניסטים הדוגלים בפלורליזם, אנחנו כעיקרון מעדיפים את שיטת ה"חיה ותן לחיות" - אך הדברים בעולם, ובמדינת ישראל כבר אינם כפי שהיו. העולם השתנה והסחף הדתי הולך ומתפשט. במזרח התיכון ובעולם המוסלמי הוא סוחף את ההמונים, בישראל הוא הולך ומתעצם. הן מבחינה דמוגרפית והן בדפוסי שלטון אזרחי, מדינת ישראל היום היא מדינה מאד דתית, עם מרכיב דמוגרפי דתי גדול ההולך ומתעצם, חלקו הניכר אורתודוכסי, בשעורים שלא היו מוכרים לנו בעבר, והעתיד נראה עוד יותר דתי, ועוד יותר חרדי.

אנחנו במלחמת תרבות כאשר האתיאיזם האידאולוגי אינו עמדה ניטרלית, פלורליסטית, הומניסטית, אקדמית, הנשענת על מדעים כמו ביולוגיה אבולוציונית, פליאונטולוגיה, או פילוסופיה. אתיאיזם אידאולוגי, הכרתי, טומן בחובו קריאה נואשת למאמינים, במיוחד לאחינו בני העם היהודי, להתנער מהמונותיאיזם השגוי, לחיות על פי האמת ולא על פי דבר שיקרי. ובנוסף כמובן, יש לשאוף להגדרה חברתית-תרבותית-ערכית של יהדות המושתתת על עקרונות ההומניזם הליברלי בו אנו דוגלים. אך את האמונה באלוהים - שקריותה מחד ומפגיעה ונזקיה מאידך - אותה עלינו להוציא מחיינו.

בוויכוח שלנו עם דתיים יש לשים במרכז את אלוהים ולטעון לאי קיומו. ההנחה היא שמאמין מונותיאיסטי, על אף ההישענות האמוציונלית שלו או שלה, על אלוהים, על אף התועלות שמקנה האמונה, אינו יכול/ה להישאר אדיש/ה לקריאת התגר הבסיסית הזאת, שאין אלוהים. לא לחינם הפך עניין הכפירה לדבר שאסור לאדם דתי לעסוק בו - עליו לקבל את קיומו של אלוהים כעובדה חסרת עוררין - ולשם בדיוק עלינו לכוון את החץ. כל אדם, אמוציונלי ככל שיהיה, אם יוכיחו לו טבין ותקילין, אם יטיחו בו טיעונים לוגים, טיעונים רציונליים, הוכחות מדעיות, ידע מבוסס - עובדות אמפיריות, ממצאים שאפשר לראות ולבחון - לא יכול להישאר אדיש לנוכח מתקפה כזו. לכן דתיים נמנעים ככל האפשר מלעסוק בנושא אי קיומו של אלוהים, הם בורחים מטיעונים כאלו ומעבירים אותם לרבנים הגדולים מהם.

אפשר להוביל את הוויכוח שיש לנו עם הדתיים לכיוונים שונים: "שוויון בנטל", הדרת נשים, דמוקרטיה וכיוצא באלו, כולם נושאים חשובים ובכולם יש לנו טענות חמורות כלפי אחינו הדתיים. אך הקייס שלנו הוא הכי חזק בטענת הבסיס: אין אלוהים - אנו כאחיכם הישראלים, החיים אתכם כאן על פני האדמה הזאת, איננו מקבלים את קיומו ופועליו של הגורם לו אתם קוראים אלוהים. איננו מסכימים להשערת היסוד שעל פיה אתם חיים. יש לנו אתכם ויכוח מהותי, חד ערכי וחסר פשרות - אנו כאתיאיסטים לא מכירים בקיומו של אלוהים וטוענים שהכרת האמת היא הדבר החשוב כאן - חשוב לכולנו - גם לכם, בסופו של דבר, ישנו צורך לדעת האם החיים, שלכם, של כולנו, של העולם, אכן מתנהלים על פי אמת אלוהית? או שזה, כפי שאנו טוענים, הכל שקר וכזב - זהו האתגר האתאיסטי שאנו מציבים בפניכם. אין אלוהים. זוהי המצאה אנושית שאינה אלא אשליה מסוכנת - ועלינו להוציא אותה מחיינו ככל האפשר וככל המוקדם.

מסמך ה"אני מאמין" של המועצה ליהדות חילונית הומניסטית אינו כולל סעיף אתאיסטי כגון: "אני מאמין שאין אלוהים", אך הוא כן כולל, בסעיף האחרון (מס. 31!) את ההצהרה: "אני מתנגד לכל שקר...". אם ניישם עיקרון כזה לגבי אלוהים, הרי משמעות הסעיף היא: "אני מתנגד לאלוהים..." ובפרפרזה שלי: אני מתנגד לקבלה או הסכמה עם רעיון אלוהי, כאשר כל הכלים העומדים לרשותי, שוללים את סבירות קיומו - ואני מתנגד לחיות את חיי על פי דבר בו אני רואה שקר. אני מסרב שבפוליטיקה הישראלית, שיקולים מדיניים וחברתיים יתנהלו ע"פ אותו אלוהים, בו אני רואה שקר. הכסף הרב המוזרם למגזר הדתי הינו בזבוז מוחלט. במקביל להכרתי בזכויות הדמוקרטיות שעל פיהן אני חי, ולכן מכבד את זכותם של מאמינים להחזיק בדעתם, אני משמיע בפניהם זעקה חודרת המטיחה בפניהם את מה שאני רואה כאמת המגובה בראיות: אין אלוהים. אתם מאמינים בדבר שאינו קיים, מטעים את כולנו, לא רק ממררים את חיינו, גוזלים מאתנו משאבים יקרים וחיוניים, אתם משתקים את מדיניות החוץ שלנו בקואליציות אופורטוניסטיות המיועדות לתמיכה בכם, על חשבוננו. אתם נוקטים במדיניות אלוהית שהיא מסוכנת לקיומנו - וכל זאת בשם אמונה שקרית, אי אמת שהיא יקרה, מסוכנת ועלינו לפעול להסיר את עולה מעלינו.