חילוני? אולי
צבוע - בוודאי

מאת עירון

במאמרי 'העיוורון - והאסון' נגעתי, בתחילתו, דרך-אגב בלבד, בעמדה המנוסחת: 'אני אמנם חילוני[ת] אבל...' - אבל תובע[ת] מזולתי לכבד את הדת. רוני מצוות 'חופש' ייחד לתופעה מוזרה זו מאמר בפני עצמו [שאלה ל"חילוני אבל"] - ויישר כוחו.

וכך כתב רוני סמוך לתחילת מאמרו:

אבל דומה, שהביקורת העזה ביותר, הן בכמותה והן בחריפותה, פותחת - כמעט תמיד - במלים "אני חילוני(ת), אבל". התגובות האלה הן בדרך כלל בסגנון "אני חילוני, אבל יש לי כבוד לדת, ולכן...", או "אני חילונית, אבל אני יכולה להבין איך דתי היה נעלב מ..." או "אני חילוני, אבל בחיים לא הייתי מעז לומר לדתי...", וכיו"ב.

ברור שעמדה זו אינה אלא תצרופת מעורבלת של רגשי אשמה ["אנחנו לא יהודים (מספיק) טובים"]; רגשי נחיתות [כלפי הדתיים, "מכיוון שהם יהודים שלמים וטובים (יותר) מאתנו"]; חולשת-דעת, מכו[ר]ח היזקקות נצרכת לטקסים דתיים בצומתי חיים מרכזיים [לידה, בר-מצווה, חתונה, קבורה, וכן בחגים]; אך בעיקר-העיקרים - חוסר הבנה ופחד מוטמע להבין ולראות את הדת כמות שהיא באמת - יצירה אנושית, תרבותית, לחיוב ולשלילה [ראה בהרחבה על ההבדל המהותי בין 'דת' ל'יהדות' - במשמעה כיום - במאמרי 'מי שמדבר על הדת'].

עם כל ההבנה למקורן הרגשי של מתקפות ה'חילונים אבל' על החילונים הדעתנים, ראוי להרחיב עוד בעניין ולומר כאן דברים מפורשים על טיבם ואופיים האישי של התוקפ[נ]ים הללו.

* * *

התביעה לכבד את הדת מגוחכת ועלובה בעיקר כשהיא מושמעת מפי מי שמשימים עצמם 'חילונים' - כלפי חילונים דעתניים שיש להם [בצד ההערכה ליצירה התרבותית הענפה והעשירה המכונה 'יהדות', שכיום כאמור אינה עוד מושג נרדף לדת היהודית] גם ביקורת על הדת.

'אני אמנם חילונית, אבל אני מכבדת מאוד את הדת...' טוענת ברוגז גברת נכבדה כלפי החילונים ה'רעים' [היא, כמובן, שייכת ל'חילונים' ה'טובים'].

יקירה: אם את באמת [אבל באמת!] מכבדת את הדת [ולא מן השפה ולחוץ, כמס-שפתיים רגשי-יהודי ל'יהדות'] - אין לך למעשה [אם את כנה, הגונה וישרה עם עצמך] כל ברירה שהיא אלא להיות אישה דתית, במלוא מובן המושג הזה [מובן שהוא הדין בגבר 'חילוני' המחזיק בעמדה זו - ב'חופש' אין הפליות...]

'לכבד את הדת' פירושו הפשוט - לנהוג ולחיות [!] לפי כל ציווייה תמיד, בלי חכמות והתחכמויות; במקום המעשה הפשוט הזה - המתבקש מאליו מעמדתם - משמיעים 'חילונים' למיניהם הצהרות מילוליות חלולות וריקניות, שאין מאחוריהן ולא-כלום.

מדוע?

משום שהדת [שאותם 'חילונים' מצהירים שהם מכבדים אותה] אומרת, בפשטות ובמפורש, איך היא רוצה שיכבדוה: שיקבלו [כל-כולם!] עליהם את עוּלה - את מלוא עוּלה. אין קבלת דת למחצה, לשליש או לרביע; אין מצוות 'נבחרות' שאני מקיים, לפי בחירתי העדפתי ונוחוּתי. בדת אין הנחות והקלות למי ש'קשה' לו עם כל המצוות.

[כל ההקלות וההנחות בדת - כגון קבלת עול המצוות בהדרגה; או מעשי פולחן דתיים נבחרים, כגון עשרת מבצעי המצוות המיוחדים של חב"ד - אינם אלא מצבי-ביניים, דרגות של התחשבות בקשיים אישיים נפשיים או מעשיים של המתקרב לדת ('חוזר בתשובה'). אך זה אינו אלא צעד טקטי, זמני, של 'הבנה' מצד הדת, כדי שקודם-כול יכניס האדם את עצמו למסגרת הדת, יילכד בחסותה באופן עקרוני, ויהיה נתון למרותה לפחות בבסיס חייו (ואת כל זה אפשר להשיג בקלות - אפילו על-ידי הנחת תפילין אקראית בתוספת קריאת שמע ברחוב, או הדלקת נרות שבת בברכה בבית. שיטה זו מופעלת, ביעילות מיטבית, בידי פעילי חב"ד - וכיום לא רק הם - זה עשרות שנים, כידוע).

במצב דברים זה, אכן הדת מוכנה בהחלט להתחשבות ולהקלות, שוב - כמצב-ביניים בלבד, עד שהאדם 'יתחזק' - כלומר, יהדק את מרות הדת על חייו. אבל המטרה הסופית המצופה ממך היא (ואנשי הדת יזכירו לך זאת בלי הרף!) שמתוך 'שלא לשמה' תגיע 'לשמה' - בכוונה ובמעשה גם יחד - ועד כמה שאפשר (ואין סוף למושג 'אפשר' בדת - תמיד תיתבע לעוד ועוד ועוד, שהרי 'מעלין בקודש ואין מורידין').]

* * *

'לכבד את הדת', ולהישאר בהוויה יום-יומית חילונית (במידה זו או זו) - זה משחק הבנוי על נוחות כפולה: מצד אחד, בצד המעשי, אני נשארת חילונית - לא מחויבת לאורח-חיים דתי מעשי, ונהנית מההקלות שהחילוניות מציעה לי בתחום זה; מצד אחר - בצד ה'מצפוני' שלי - אני 'יהודייה טובה'. עובדה: אני נוזפת בחילונים ה'רעים', המבקרים את הדת ואין להם כבוד אליה, ואומרת להם בפרצוף: 'אני חילונית אבל מאמינה באלוהים, ויש לי כבוד לדת, ואני ממש לא מבינה איך אפשר שיהודי יהיה נגד הדת!'. מצב מושלם מכל הבחינות.

פרט לצביעות.

* * *

זה בוודאי מצב נוח ונעים, אך זה גם משחק מכוער. להיות לכאורה במחנה החילוני, אך נפשית-מילולית-הצהרתית לצדד בדת, בלי להיות מחויב בפועל לחוקיה [על-פי השולחן-ערוך - בלי חכמות ופשרות!] - זה משחק ציני ואנוכי גמור, שאין בו לא יושר ולא הגינות; זה מצב נוח מאוד - אך כוזב; זה מצב של לא כאן ולא כאן, ובעצם לא בשום מקום מוגדר ומחייב. כמובן, זכותו של אדם להיות נתון גם במצב כזה - כי הנוחות האישית והגמישות המצפונית היא בראש שיקולי הקדימה והשרידות של האדם הממוצע. אפשר להבין (אך לא להצדיק) גם עמדה זו. אך אז יואיל-נא אותו אדם דו-פרצופי לפחות להימנע מלהטיף בלהט לחילונים [בלי מירכאות!] אחרים [שדעתם על הדת מוגדרת, מוצקה, מצפונית וישרה - נובעת מלימוד ומהשכלה מעמיקים, ולכן מבוססת ומנומקת], בהתנשאות מוזרה ומסלידה: 'אני חילוני אבל...'.

מי שפיו משולח בזולתו - מה פלא שאת כל הנגעים הוא רואה, חוץ מנגעי עצמו? שכבר שנו חכמים - אין הגמל רואה את דבשתו. על גבו גבנון ענק - והוא זועק לאחרים: גיבנים, גיבנים מכוערים!...

והרי זה כמי שאוחז לא רק בשני קצותיו של החבל אלא בשלושה קצוות - בבחינת 'טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך' [קוהלת ז' 18], וגם מזה - מהטפה לאחרים - אל תמשוך את ידך...

לצד גודש הצביעות לא יזיק גם קמצוץ של צניעות.

* * *

קְרִיטִיקָה

מהי קריטיקה? - ביקורת - ספרותית, מדעית, אמנותית, או בכל עניין אחר; ניתוח הגיוני של דברים, הסברתם, הערכתם, גילוי נאות של החיוב והשלילה שבהם; קריטיקה - היא מה שאתר 'חופש' מפעיל על האמונה באלוהים ועל הדת היהודית, ביושר ובאומץ, בהגינות וברצינות. קריטיקה - זה כל הסיפור.

רבים כנראה חוששים מאוד מפני ברייה 'משונה' זו. לדעתם, הכול ראוי לביקורת - חוץ מאלוהים ומהדת היהודית. לאתר 'חופש', מה לעשות, יש דעה אחרת בעניין זה. זכותו.

* * *

דוברי הדת ויחצניה מצדדים כמובן בחום ובהתלהבות ב'חילונים' הללו, משתי סיבות מרכזיות:

(א) כל צעד - ולו זעיר - ש'חילוני' עושה לכיוון הדת, הריהו בבחינת הודאה גמורה מראש שהדת היא הכיוון הנכון לאדם יהודי; ועצם ההודאה והקבלה העקרונית של הדת - חשובות מאוד לדת וליחצניה. העובדה שההדתה אצל 'חילונים' אלו היא חלקית בלבד - אינה הנקודה המפריעה ליחצני הדת. להם מפריעה רק ההתנגדות העקרונית לדת מצד חילונים דעתנים.

(ב) ה'חילונים' תומכי הדת [אף שאינם מתדייתים/מתחרדים בפועל, ואורח חייהם אינו משתנה מהותית] גם הם מצטרפים - ביודעין ובלא יודעין - למחנה הדתי, ופועלים או לפחות מסייעים להחליש את ההתנגדות כלפיו במגזר הקרוי 'חילוני'.

וכשיש לך, יחצן הדת, סייענים כאלה - ודאי שתצדד בהם ותגונן עליהם מפני כל ביקורת אפשרית, מצד דתיים ומצד חילונים כאחד.

* * *

ואולי תורשה גם נימה אישית, בהקשר מסוים זה:

בשעתו - כשחשבתי לתומי שהדת היא (אולי) דרך-אמת רצויה וראויה (אולי) גם לי ולמצבי האישי - קמתי ועשיתי מעשה: התחרדתי. בקשיים עצומים - נפשיים ומעשיים כאחד - קיבלתי עליי את עול הדת (בהיותי בן 25), במלוא משמעותו ותוקפו. לא עשיתי לעצמי הנחות והקלות, ולא חיפשתי פשרות. הצטרפתי כל-כולי לקבוצה איכותית ביותר במחנה החרדי, לתנועה ידועה וגדולה ביותר בעולם כיום. כך חייתי שמונה-עשרה שנים מחיי. זה משמעו - לא הקיצוני, אלא המהותי והאמתי, הפנימי והיושרני - של ההיגד 'אני מכבד את הדת'. לא הטפתי לאיש, לא כתבתי לאתר 'חופש' "אני חילוני אבל" - הייתי חרדי למהדרין, בלי אבל ובלי חבל.

כיום איני מטיף לאיש ללכת בדרך קשה זו - אדרבה, אני מעדיף שאיש לא ילך בה (אף כי זכותו לעשות זאת). אך ל'חילונים', שגם אינם חולמים ללכת בדרך זו [כי פשוט לא נוח/כדאי להם], וגם (בנשימה אחת ובה-בעת) תוקפים (לעתים קרובות בחריפות ובגסות רבה יותר מן הדתיים-חרדים עצמם!) חילונים דעתנים ואמיצים בשל עמדתם התקיפה והעקרונית נגד השתלטות הדת על החיים כאן [שממילא הולכים ונקשים] - לאלה איני רוחש אלא בוז קר וסלידה (כלשון הפסוק: כי מכבדיי אכבד - ובוזיי ייקלו [שמואל-א ב30]).

זה היחס הראוי ל'חילונים אבל', שאינם טורחים כלל לקשוט את עצמם תחילה ולבחון את חייהם-שלהם ואת מקומם, בטרם יעזו בחציפותם להטיף מוסר 'יהודי' לזולתם.

* * *

ולסיום:

פעמים - כבמאמר זה - יש טעם ומקום להזכיר נשכחות עקרוניות. וכך כתב בשעתו ניצן מאתר 'חופש' לגולש ה'חילוני'-מסורתי עמרם, ב'במת חופש' על מה האתר שלכם בכלל?: "אם בחרת לך 'אוסף נבחר' של מצוות 'בסיסיות' כהגדרתך, מתוך רבבות פסקי ההלכה היהודית המחייבים יהודי דתי, הרי שאינך שונה מהותית ממני, ואין לך על מה להלין. גם אני בחרתי לי אוסף 'בסיסי' אחר, אותו אני מקיים מתוך אותן רבבות מצוות ופסיקות. אני רק לא מכנה אותן 'מצוות', ואינני משתמש בהן לצורך 'עבודת אלוהים' ".

ודבריו של ניצן אז כוחם יפה תמיד - כנגד כל ה'מסורתיים' וה'חילונים' הנרגנים והקנטרנים, לשמותיהם ולדורותיהם.