בחירה חופשית

מאת שבתאי קור

שבתאי הוא יוצא בשאלה, בוגר ישיבת פוניבז' בעברו
מאמר זה עלה גם בפורום של יוצאים בשאלה
המעוניינים יכולים לקרוא על הכותב גם כאן

שבתאי הוא מחבר הספר "נהג חדש"

היה זה ביום סגריר, חופשת בין הזמנים, ישבתי ללמוד בישיבה לחוזרים בתשובה. כשמישהו זקר לאוויר את המשפט "הרצל ימח-שימו". ואני שאלתי, "מי זה בעצם היה הרצל". התפתח דיון לוהט בישיבת החוזרים בתשובה. חלק הארי גרס שהוא הוגה המדינה, וחלק אחר, סבר בלהט שהוא היה ממייסדי המדינה בפועל.

כולם, כולל אני, הסכימו על שם התואר 'ימ"ש', שהולם בהחלט את האיש. גילגל הגורל, והזדמנה לי תמונתו של האיש עטור הזקן. שגרם לתפנית תהומית בחיי. בעקבות מראהו, שהזכיר את מראה הרבנים, שאלתי את עצמי - מה בעצם מהות ההבדל בינו - כליל הרוע - ובין מרן הרב שך שליט"א, כליל השלמות.

הרב שך היה צדיק, והוא רשע. מדוע בעצם? ככה!? בלי סיבה? האם הרב שך היה מגיע לגודל צדיקותו ללא ספרי המוסר שהיו מונחים תדיר בהישג ידו?

ומכאן לשאלה:

ממה נפשך: אם ספרי-המוסר משפעים על החלטתי, ובעצם מהווים סיבה למעשיי הטובים שעליהם אקבל שכר, מדוע מי שלא היו בהישג ידו ספרי-מוסר - יקופח?

האם הקשר בין סביבת חייו של הרב שך - שהיה, משחר נעוריו, אפוף רבנים - לעובדת היותו צדיק, והקשר בין סביבת גידולו של הרשע למעלליו לא נלקחים בחשבונו של מקום?

מה בעצם היה קורה, לו היו מתהפכים היוצרות, והרצל הרשע היה גדל בביתו של הרב שך? האם השם "הרצל" היה הופך פופולארי במחנה החרדי?

מי אשם בכך שהרצל לא גדל בסביבת הרב שך? הרצל??? לא! אז מדוע שייענש?

על אותו משקל: מי אשם בכך שעל הרב שך השפיעו גורמים אחרים? הוא?? לא! אז מדוע שיזכה בשכר טוב לעולם הבא?

השאלה קדחה במוחי אינספור פעמים.

בכל פעם שספר-מוסר "הזדמן ליידי" והפריח בי יראת שמיים חבויה. הייתי משחזר במוחי את הנסיבות לפגישתי עם הספר, ומונה את האשמים בצדקותי. פעם היה זה חבר שהבריז לסדר ב'. פעם היה זה נהג אוטובוס שפספס תחנה. ופעם היה זה אבא, שהעניק לי את הכסף לקנות את הספר.

נסיבות התרוממות-נפשי היו מלוות אותי, מטרידות את מחשבותיי, ומבטלות בעצם את השפעת ספר המוסר.

אט-אט החלתי חושד, שאינני אלא חומר גלם ביד הנסיבות שמשחקות בי כמו הייתי כדור במגרש.

וכשגדלתי מעט ייסדתי לי תיאוריה תבניתית:

שכר בשמיים ניתן רק ל"בוחרים". "בחירה" מתבצעת אך ורק כאשר כוח הטוב וכוח הרע שווים.

דוגמא: רק כששני קיוסקים סמוכים מציעים פחיות קולה קרות במחיר זהה יש לי ה"כוח לבחור" מאיזה קיוסק אני קונה לי את הקולה. מה שאין כן כשבקיוסק אחד נמכרת הקולה בעשרה שקלים ובאחר במחיר מופקע של עשרה שקלים, אני אנוס - מעצם היותי חושק בכסף - לרכוש את הקולה במחיר המוזל.

עיגנתי את התיאוריה באופן כזה:

לא יתכן שיינתן תמורת כל רגע ורגע שכר בשמיים על עובדת היותי איש תם וישר שאיננו רוצח. היעלה על הדעת שחובה על המרבים במצוות לשוטט ברחובות כשהם מזויינים בחרב מושחזת כדיי לקבל שכר על כל אדם ואדם שעובר לידם והם אינם הורגים אותו???

לא!

ולבטח הרי זה משום שאיננו מסוגלים לרצוח בגלל טבענו הטוב. שכר על הימנעות מרצח יקבל אך ורק האיש הכועס, שמסוגל מבחינה נפשית, הודות למזג-רוחו, לרצוח, והוא איננו רוצח.

על אותו משקל: אדם שמעצם טבעו הוא רוצח: (אם יש אדם כזה) אינו נענש על רציחות שהוא מבצע.

התיאוריה הנ"ל היוותה בסיס ל"תורת השוויון" שלי. על פיה - יתכן ודרגתו של הרב שך כלפי בורא עולם שווה לדרגתו של "עמוס-הגנב".

"עמוס-הגנב" מתפרנס מגניבות ליליות. כבר משחר נעוריו למד מאביו את רזי ה"כיוס". כבר משחר נעוריו למד: "לא תגנוב-תישאר רעב!". הוא לא חונך בבתי ספר, ולא נחשף למוסר שהתפשט לו כנגע במחוזותינו. ביסודו, הוא איש נהדר, ולכן, כשהוא נתפס בגניבה, הוא מותיר את השלל ובורח, הגם שבאפשרותו וביכולתו לרצוח את הנגנב ולברוח עם השלל.

בכל התגברות על התשוקה לבצע כסף, קונה לו עמוס נקודת זכות לפניי בורא עולם. כך שאם יזדמנו לו מספר רב של נקודות ביכולתו - באופן תיאורטי - להגיע היישר אל רום מעלתו של מרן ראש הישיבה הרב שך שליט"א.

גם הרב שך, יהנה משכר רק על דקות הלימוד שהיה כרוך בהם קושי והתגברות.

כיוון שהאלוהים מתחיל להישמע, על פי התיאוריה הנ"ל, כמו המזכירה של מנהל משאבי אנוש, שמסבירה מדוע בעצם "לא מגיע" מה שנראה היה שמגיע מחובתנו להמציא או לשים את לבנו ליסוד נכבד.

גם הרב שך שקוע כולו בשרעפי מעלה כשגופו רוטט לפי קצב נגינת החזן ביום הכיפורים. וגם הגנב הרשע, שגופו נוטף זיעה קרה בעת איסוף שלל הגניבה לשקים שהוכנו מראש - בשלב זה אינם יכולים לקטוע את עצמם - זה מהמצווה וזה מהעבירה. ובכל זאת שניהם יקבלו - זה שכר וזה עונש מפאת אחריותם לעצם מצבם הבלתי נשלט. מה שהביא את הצדיק להיסחפות הבלתי נשלטת היה רגע של "התגברות שבבחירה", שעליה מגיע לו שכר, ובתוכה מקופלים כל הנגררות ממנה. באותה מידה ומאותה הסיבה נענש הרשע על שהביא את עצמו - ברגע של בחירה שקדם למעשה - ליידי התעצמות של תשוקת הממון למימדים בלתי נשלטים.

מה שבעצם הבדיל בין מרן הרב שך ל"הרצל" יכול להיות רגע קטן אחד. ומעשה שיכול היה להיות כך יכול היה להיות: הרב שך, בגיל חמש עשרה, התנסה בניסיון לימוד המוסר ובחר בבחירה חופשית ללמוד מוסר. לימוד המוסר גרר אותו ל"אטרף דקדושא" שתוקפו פג באופן טבעי אחרי שבוע. מה שקרה היה, שביום החמישי, תוך כדיי ה"אטרף". הוא פתח שוב ספר-מוסר ושימר בעצם את האטרף. המומנטום "אטרף מביא אטרף" השתנע אצלו במשך תשעים שנה...

ובעצם, השכר על כל צדקויותיו מקופל בבחירה אחת, ראשונית, שהכשירה אותו לשנייה והשלישית.

בשובר פירוט השכר בעולם-הבא אפשר ותופיע מצוות "לימוד המוסר", וישולם עליה סך של ח"י מיליוני עולמות גם עבור כל המצוות שהיא גררה אותי, בעל כורחי, לעשות. ואפשר, וכך מסתבר, שיופיע פירוט מדוקדק יותר על כל מצווה ומצווה, אבל זאת נדע שם.

הרצל ימ"ש לעומתו, פישל פאשלה אחת, שייתכן והיא גררה פאשלות נוספות שגררו נוספות, שאלוהים ישמור.

וכך חודשים על חודשים הסתובבתי "נקי" מבעיות. לכוווולם, בעצם ניתנה הבחירה, ולכולם בעצם ניתנה ההזדמנות לקיים את המצוות. כל אחד מדרגתו הוא.

ובכן נקדים ונאמר, שלהלכה "מצוות צריכות כוונה". קרי - אם מישהו נטל לולב בסוכות על מנת להכות בו את חברו, הוא איננו יצא ידי חובת המצווה.

נקדים עוד ונבהיר מדוע נחוץ לנו כוח הבחירה על מנת לקבל שכר: משום שאם קיימתי מצווה "כי הייתי מוכרח", הרי שהכוח המכריח הכריח את שנעשה. ואני שימשתי רק אמצעי טכני לביצוע המעשה, ואינני "אחראי עליו". וכמו שאי-אפשר ל"העניש אותי" על המעשה אם הוא רע משום ש"אינני אשם", כך אי אפשר לייחס אליי את המעשה לעניין קבלת שכר.

מה שאין כן כשאני "בוחר" (באופן שהכוחות הנפשיים שלי שווים ולא מטים אותי לא לכאן ולא לכאן אני "אחרי למעשיי").

וכששני אוטובוסים שיעד נסיעתם זהה, והם רחוקים ממני מרחק זהה, ולא נמצא שום כוח שיטה אותי לאחד מהם, עומדים וממתינים שאעלה, ואני "בחרתי לעלות". על פי היסודות שהוזכרו לעיל, כשאני בוחר אינני אחראי רק לעצם מעשה הבחירה, אלא גם לתוצאותיו. וממילא, כשעליתי לאוטובוס והנסיעה הזו הובילה אותי לקיים בו מצוות "והדרת פניי זקן" (לקום ולפנות לזקן מקום) ראוי שאקבל שכר הגם שאין בכוחי לראות זקן עומד, ומעצם טבעי אני מאולץ לקום לכבודו. משום שבחירה מצדי הובילה אותי לסיטואציה הזו והעמידה אותי כ"אחראי" לה.

ולא רק כשבעצם הבחירה קיימתי מצווה, הנגזרות ממנה נספחים אליה ומתפיחים אותה.

שהריי כשאני מנענע לולב, באופן שאני "אחראי" למעשיי, מספיק שאתכוון לקיים מצווה ואקבל שכר. הגם שאינני "בוחר" לנענע, שהרי איש צדיק השקוע בהשפעת המצווה אני, בכל זאת דיי לנו בעובדה שאתה הוא זה שהבאת את עצמך למצב בו תהיה מוכרח לנענע.

ודעתי נוטה שיש שירצו להבדיל בין גורם לגורם בכך, שגורם שהיווה "סיבה מהווה" למצב שונה במהותו מגורם ש"איפשר" מצב אחר.

ובכן השאלה היא מדוע מקבלים שכר טוב כש"בוחרים בטוב".

ונבהיר: ראשית, איננו מקבלים שכר או עונש משום שהמעשה הוא טוב או רע! אלא משום שאנחנו אחראיים ואשמים במעשה. שנית - כל סיבה היא, בעצם, כשחושבים על משמעויותיה, אינה מהווה את הנגזר ממנה במלואו. וכמו בנגררות לימוד המוסר, שאומנם יצר מומנטום של קדושה. אבל בלעדיי תנאיי שטח נוספים, כמו זמינותם של ספריי מוסר, אווירה מתאימה ללימוד וכו' הייתה נגדעת באיבה צדיקותו של הרב הקדוש.

אינני רואה סיבה לקשור מצווה במצווה ולומר, שרק על "מצווה בבחירה שגוררת מצווה שאינה בבחירה" מקבלים שכר כפול.

ומכאן להגיון ולצדק האלוהי:

על פניו נראה ההסדר חסר הגיון ואנושיות.

אך לא!

וזאת עלינו לזכור: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל ולפיכך הרבה להם תורה ומצוות" הוא לא היה "חייב" לברוא עולם, ולא אותנו הנבראים. מתוקף היותו טוב הוא החליט שרירותית, לתת "שכר" על מעשים מסוימים שאנחנו "אחראיים" להתבצעותם. איננו מוכרחים להיות ה"אחראיים הבלעדיים" כדי לזכות בשכר המיוחל. מספיק שנמלא את תפקידינו נאמנה.

לעולם, כאמור, איננו האחראיים הבלעדיים לשום מעשה שנעשה, שהרי תמיד נשתמש בתשתית מובנית על ידיי הבורא. כל תפקידינו הוא למלא את חלקינו.

וממילא, כשאנו הופכים "אחראיים" על שרשרת התרחשויות, היא בעצם נזקפת לזכותנו.

ורק, שהדברים הנ"ל משוללים הגיון.

לא ייתכן שרוצח מולד, שטבע הרצח מושרש בו שלא בבחירתו ייענש על רצח שהזדמן לו בבחירה דוגמת עליה לאוטובוס זהה לאוטובוס אחר, רק משום שהייתה לו האפשרות לעלות על אוטובוס אחר.

וכי יעלה על הדעת שהשכר או העונש יקבעו לפי מספר האוטובוסים?-באופן שכשלא תהיה לנו ברירה ונהיה חייבים לעלות לאוטובוס אחד, לא נענש. וכשמזדמן אוטובוס נוסף שהופך את העלייה לאוטובוס מעליה אוטומאטית לעלייה שבבחירה, נענש גם על העבירות ונקבל שכר גם על המצוות, שבאו בעקבות הבחירה?

אך כמו כן, באותה מידה, לא ייתכן ונקבל שכר על לימוד תורה שבא בעקבות לימוד מוסר שנלמד אל מול צפייה בסרט מפתה, בעוד שכשאין סרט מפתה אחר, ולא תהיה לנו ברירה, לא נקבל שכר.

ובכן צריך להבהיר הבדל ברור:

כדיי שהמעשה ייוחס אלינו הבחירה חייבת להיות על "עצם המעשה".

בשונה מההחלטה "לאיזה" אוטובוס לעלות, ההחלטה "לעלות" על אוטובוס או במקרה שלנו "ללמוד מוסר" מייחסת אלינו את "עצם המעשה ולא את צורתו בלבד.

כשהחלק של עצם המעשה בא "בבחירה" הרי שאנחנו אחרים עליו. בלימוד המוסר, עצם הדחף ללימוד המוסר עמד איתן אל מול הצפייה בסרט. מה שאין כן העלייה לאוטובוס שהייתה ודאית, ורק הברירה לאיזה אוטובוס לעלות נותרה בשליטתנו. מטילה עלינו את האחריות על "צורת" המעשה בלבד.

ומשום כן, גם כשהספק הוא "האם בכלל לעלות על האוטובוס" או לאכול פיצה. ובחירתנו "לעלות לאוטובוס" הובילה השלכות מעשיות שמובטח לאחראי להם שכר או עונש. איננו נענשים או מקבלים שכר. משום שעצם מעשה הרצח איננו קשור ישירות להחלטה על הנסיעה באוטובוס. והרי אם אותו מעשה רצח היה מזדמן בפיצרייה התוצאות היו שוות. והעלייה לאוטובוס לא יצרה אלא את המפגש. באותה מידה שעלייתו של הנרצח לאוטובוס יצרה אותו, (אפשר לקרוא לזה "הטבע") מה שלא היה בשליטת הרוצח. הרי שלעניין קבלת השכר או העונש על המעשה הנגזר מבחירתנו מיוחסת אלינו רק "צורת" המעשה ולא מהותו.

מה שאין כן לימוד המוסר שהכניסה את הרב שך "מומנטום הקדושה", היא בעצם פעלה עליו, באופן ישיר, והפכה אותו להיות כשיר וחפץ במצווה הבאה בתור.

ומכאן הכל ברור:

רק מצווה גוררת מצווה! משום שעשיית מצווה בעצם מכשירה אותך לעשיית מצווה נוספת. ובעצם בתוך המצווה הראשונה מקופלת המצווה השנייה שבאה בעקבותיה... ועל אותו משקל עבירה גוררת עבירה. עבירה משחיתה את הנפש באופן שמכשיר אותה לעשיית עבירה נוספת.

ומכאן הובן לי ההבדל שוב בין הרב שך להרצל הרשע.

הרב שך הכשיר את עצמו, במצוות שהוא עשה להיות כלי קיבול למצוות אחרות שהכשירו אותו להיות כלי קיבול למצוות אחרות וכן הלאה מה שיקרא מומנטום הקדושה. שהיפוכו, מומנטום הטומאה, פעל על הרצל הרשע!

ועכשיו, אחרי שהובן והוסכם-אם הובן והוסכם-ש"נקודת הבחירה" היא אומנם השלב המשמעותי בדרך אל העולם הבא הטוב או הרע, אבל היא קצרה מאוד. ויכולה לארוך 'שנייה' אחת בלבד.

עכשיו אנחנו כשירים בעצם לדון על אותו רגע קריטי.

ברגע הזה, כששני הכוחות פועלים בדיוק באותה מידה. מחד תאוות הנקם השואפת לרצח. ומאידך תאוות הטוב, השואפת לשלום. שניהם שווים בדיוק...

מה קורה בשנייה הזו שמוביל לאבדון או לדרך חיים בטוחה שסופה נצח???

זו בעצם שאלת המפתח.

וביתר בירור, אם "לי" האדם הבוחר, בעצם לא משנה מה יקרה כי שניהם שווים בעיניי. למה בעצם בחרתי את זה ולא את זה???

האם הייתה סיבה?

אם הייתה סיבה בצד אחד שלא הייתה בשני, הרי שאין הכוחות שווים, וממילא איננו עומדים בנקודה המכרעת שהוא "נקודת הבחירה". בעצם, זה שבחרתי, מוכיח שהייתה סיבה... ומוכיח שבעצם לא הייתה לי בחירה, כי הייתה סיבה שגררה אותי...

אז מתיי בעצם אנחנו בוחרים???

אנחנו בוחרים רק כש"אין סיבה" לא לכאן ולא לכאן. ואם כן למה בעצם בחרתי? ככה! בלי סיבה!

ובכן לומר "יש בחירה" זה כמו לומר "דברים יכולים להיות בלי סיבה".

אין לי בעיה עם ההנחה שדברים יכולים להיות בלי סיבה. אינני מתרגש מעברי כאדם שכל מאורעותיו נראו לו נסיבתיים ושבכל פעם שמשהו זז לפניי היה מישהו שהניע אותו. ומוכן לכופף את עמדתי ולהניח שדברים יכולים להיות בלי סיבה...

ורק שכאן אינני מבין, מה בעצם קושר בין העושה לנעשה??? זה שהוא עשה??? הוא אשם??? אבל הוא לא הסיבה... הוא לא הגורם! הרי בעצם אין סיבה!!! זה שהטבע השתמש בו ועשה משהו בלי סיבה באמצעותו, לא אמור לקשור אותו למעשה כמו שאם אתפוס מישהו אכבול אותו ואשליך אותו על תינוק במטרה להורגו, לא יהיה הנזרק אשם...

ופחות מדויק: אם לנעשה אין סיבה, הרי שאין אני הוא סיבתו (שהרי אין לו סיבה) והטבע המשונה, שפועלל ללא סיבה השתמש בי ללא סיבה וביצע מעשים בלתי נסיבתיים.

גם אנחנו, עוברים דרכינו ובאמצעותנו דברים שאינם בשליטינו ואיננו אחראיים עליהם, אז מדוע בעצם שנענש???

יש סיבה???

אם דברים קורים בלי סיבה, צריך סיבה???

רגע, ואם כבר מדברים על זה...

נבוא קצת לדון על האלוהים בכבודו ובעצמו. הוא, השלם בתכלית השלימות, בניגוד אלינו, תמיד עומד בנקודה הזו. הוא תמיד נמצא בנקודת הבחירה, כי הרי הוא לא "חסר" ולא מעדיף שום מצב זה על האחר... ואין משהו שיכול להיות לו "סיבה" לנוע...

אם כן "למה" הוא בעצם נע??? ככה? בלי סיבה???

בעולם שדברים יכולים להיות בלי סיבה. דברים יכולים להיות עם סיבה??? לדעתי לא! בעולם בלתי נסיבתי לא חלים סיבות... אז למה כשאלוהים אומר "יהיה אור" נהיה אור? בלי סיבה הוא מניע חוקים נסיבתיים?

היאך???

על ההבדל בינינו ובין האלוהים

לאורך כל המאמר, העמדתי את "נקודת הבחירה" על רגע שבו פועלים כוחות שווים בעוצמתם ומנוגדים במטרתם. שני כוחות שווים בעוצמתם ומנוגדים בתוצאותיהם שפועלים על האדם ברגע אחד, בעצם מבטלים האחד את רעהו ומותירים את האדם ללא סיבה לנוע. הופכים אותו לאלוהים, שגם לו, אין שום סיבה לנוע...

ורק, שקיים הבדל בין האדם והאלוהים. על האדם, פועל חוק ההתמדה, הוא מעצם טבעו שואף להישאר במתכונתו הנוכחית ורק "סיבה" יכולה ל"הניע" אותו. לעולם אדם לא "ירוץ" סתם כן, ולעולם הוא אפילו לא "ינקוף אצבע" סתם כך ללא סיבה. וזאת בשל "סיבת" היותו אדם נח ולא זז שאמור להחיל "שינוי" בעצמו כדי לנוע. ו"שינוי" זוקק סיבה.

מה שאין כן כשהדברים אמורים כלפיי האלוהים, הרי שלא נחוצה סיבה לתנועתו. ואי תנועתו שווה במשקלה לתנועתו והוא אינו "משתנה" עם תנועתו.

מצבו התמידי של האלוהים אינו דומה למצבינו כשאנו עומדים בפני בחירה האם לנוע או לחדול. אלא כשאנו עומדים בפניי בחירה איזו תנועה לנוע. וכגון בחירה מאיזו חפיסת סיגריות ליטול סיגריה. מה יקרה אז? האם כשתיעדר סיבה המעניקה עדיפות לחפיסה אחת על פניי חברתה יאבד מהעולם הדחף לניקוטין???

אצלנו, בני האדם, התשובה היא "כן"! כי הדחף לניקוטין אינו קיים בשעת הספק מאיזו חפיסה ליטול סיגריה, משום שאנו יצורים מוגבלים שאי אפשר שיחולו עלינו שני רצונות במקביל... מה שאין כן בנוגע לאלוהים הבלתי מוגבל, הדחף לניקוטין יאפשר לו ליטול מחפיסה זו או אחרת ללא סיבה...

ורק שכשנבוא לדון אודותיו המושלם, נאלץ להסביר הכיצד זה יתכן דחף בישות מושלמת. עוד אשמח להבין הכיצד זה אוכל לבחור בחיים "למען" אאריך ימים או סתם משהו. הרי אי אפשר לבחור בגלל-מפני-משום-מחמת או מפאת משהו...

שאלות נפוצות:

1. למה אי אפשר לבחור בלי סיבה, אולי הסיבה היא "משום שאני רוצה"? תמיד אנו עושים דברים "משום שאנחנו רוצים" איננו מסוגלים לעשות דברים שאיננו רוצים. השאלה היא למה רצינו. אם הייתה סיבה לרצוננו, הרי שהיא האשמה במעשינו. ואם לא, אז היאך יכולנו לרצות ללא סיבה? מה ההבדל בנינו ובין כוס קולה שלא יכולה לנוע אף לא סנטימטר אחד ללא סיבה...
   
   
2. לפעמים אנו עושים דברים מבלי לרצות. כי אנחנו פשוט חייבים. אף פעם בעולם איננו פועלים פעולה מבלי שנרצה בה. נכון שכל אדם היה מעדיף לא לקום לעבודה ולקבל את הכסף בחינם. אבל במתכונת הנוכחית של העולם, שאנחנו חייבים לעבוד בשביל הכסף. האדם מעדיף את הרצון לכסף שמאלץ אותו לצאת לעבודה על פניי הרצון לישון במיטה...
   
   
3. יש אנשים ש"סתם" עושים דברים. אני לדוגמא זוכר שסתם הוזזתי כוס ממקומו אגב שיחה עם חבר. אין שום דבר בעולם הזה שנעשה סתם כך ללא סיבה. הסיבות הן באופן יחסי למאמץ שהן מאלצות. כדיי לדחוף רכב כבד. צריכה להיות סיבה גדולה, לכן קל נורא להבחין בה. מה שאין כן כדי לבחור בין שני דברים זהים, שזה לא ממש משנה ודורש מאמץ, מספיקה סיבה קטנה קטנה קטנה, שחלק מאיתנו לא שמים אליה לב. אותו האיש שבחר לעלות לאוטובוס זה ולא אחר עשה את זה משום שעיניו נטו לכיוון זה ולא אחר... זאת שהזיזה את הכוס, סתם ככה בלי סיבה, עשתה את זה כי שיעמם לה באצבע. או משום שהיא רצתה לעשות משהו אחר, לא הצליחה ואגב זה, כאילו בעשייתה פעולה, היא פועלת את שברצונה לפעול, הסיטה את הכוס ממקומה בנחת והעבירה אותו למקום אחר. ויכולות להיות עוד המון המון סיבות...
   
   
4. אם ככה שאיננו אחראיים למעשינו, למה לנו להתאמץ בכלל? אנחנו מתאמצים כי אנחנו מוכרחים. אנחנו מונעים על ידיי רצון שקיים בנו למלא שאיפות שקיימות בנו. אם נחליט שאל לנו להתאמץ, גם זה לא יהיה באחריותנו. אלא מכורח הנסיבות. כך שלעולם לא תיתכן שליטה עצמית.
   
   
5. לפעמים, המקרים הם זהים, והתגובות שלי הן שונות. הרי שאני "בוחר" באופן מודע. ובכן, לו היינו בוחרים, באותו מקרה ממש, פעם כך ופעם כך. הרי שאנחנו בוחרים "ללא סיבה" וכאמור, בחירה "ללא סיבה" לא יכולה להיות מיוחסת אלינו. באם אנו בוחרים מכורח סיבה שבפעם אחת פועלת ובפעם השנייה לא. הרי שהיא עצמה תהווה את ההבדל בין שתי הזדמנויות הבחירה.

---

נכתב 2004, פורסם יוני 2012