כשהמציאות יוצאת לפגרה
כשאנו נכנסים לקולנוע אנו יודעים שהמציגים הם שחקנים, אבל אנחנו משעים את תפיסת המציאות שלנו כדי לספר לעצמנו סיפור טוב
ולהתרגש. בדת אנחנו לא רק מתרגשים: אנחנו גם משכנעים את עצמנו שהסיפור אמיתי, ואין מרגש כמו סיפור אמיתי.
בימי הביניים התקשו נשים להגיע כצלייניות לארץ ישראל. הן בדרך כלל היו עניות יותר מהגברים, ובתור נשים, ארבו להן גם סכנות
אחרות בדרך, בנוסף לסכנות שארבו לכל צליין ממין זכר: ניצול, תקיפה מינית, שבי ושעבוד. לכן נשים מעטות בלבד יצאו לארץ ישראל.
השאר נאלצו להישאר מאחור, לראות את האבירים והצליינים יוצאים לדרך, ולאכול את עצמן מרוב קנאה.
בתור פיצוי עבור הנשים האלה, ראשי מנזרים, נזירים ואומנים כתבו וציירו למענן ספרים ובהם איורים שהמחישו את ארץ הקודש, את
ייסוריו של ישו ואת מסעות הצלב. דרך הספרים, הטקסט והאיורים האלה, הנשים חוו את המסעות ואת ההגעה לארץ הקודש.
לעיתים הנזירות נשאבו באופן כה אקסטטי לחוויית הקריאה, עד שהאמינו כי הטקסט המאויר הוא המציאות המוחשית. חוקרים אף גילו
סימנים של אינטראקציה פיזית עם הספר: פניהם של חיילים רומיים שעצרו את ישו נשרטו בציפורניים, ובעמודי הצליבה והקבורה נמצאו
שרידי דמעות.[1]
הנזירות האלה השעו את המציאות. במילים אחרות, הן חיו בסרט.
בשנת 1774 פרסם גתה את הרומן "ייסורי ורתר הצעיר", בסופו מתאבד ורתר ביריה בראשו עקב אהבה נכזבת. לאחר פרסום הרומן התאבדו
מספר צעירים ביריה בראשם. הם השאירו את הספר פתוח בעמוד שתאר את הכנותיו של ורתר להתאבדות. הם ידעו שהספר הוא בדיה, אבל
הבדיה הרומנטית שקפה את ייסורי ההתבגרות, ההתאהבות והיאוש הקיומי שלהם באופן כה משכנע עד שתפיסת המציאות שלהם לא יכלה
להתחרות בה, והם השעו את המציאות – וגם את חייהם. מחקר משנות השבעים מצא ששיעורי התאבדות בארצות הברית ובבריטניה עולים באופן
דרמטי לאחר התאבדויות של אישים מפורסמים. התופעה זכתה לשם "אפקט ורתר".[2]
דת מחייבת אותנו להשעות את תפיסת המציאות.[3] טקס המיסה
הקתולי אינו נתפס כהצגה של אירוע עתיק או כטקס סמלי, אלא בתור האירוע המקורי שמשתחזר שוב ושוב בזמן אמת. הטקס מבוסס על
הציווי: "אכלו את הלחם כי זה בשרי, שתו את היין כי זהו דמי."[4] מיליארד קתולים משעים את תפיסת המציאות מדי שבוע, כשכומר מברך על לחם ויין בכנסיה. מבחינתם,
חזרתו של הכומר על מילותיו של ישו הופכת את הלחם והיין כל פעם מחדש לדמו ולבשרו של גבר שנולד לפני אלפיים שנה ואין שריד שלו
בכדור הארץ, כי לפי האמונה הוא ממילא קם לתחייה שלושה ימים לאחר מותו ועלה לשמיים. למאמין זה לא משנה. הפער בין העבר וההווה
מתבטל מכוח מילותיו של הכומר. המאמין משעה את תפיסת המציאות, וכך, בכל טקס, מילותיו של הכומר משחזרות ארוע על-טבעי בן אלפיים
שנה. האמונה הזו קיימת גם בקרב עשרות מיליוני פרוטסטנטים, שאינם מקיימים מיסה: לותרנים ואנגליקנים.
אחד משמותיו של טקס המיסה הוא "אאוכריסטיה" (Eucharist), ובלטינית - "המילים". הכוונה היא למילים שאמר ישו בסעודה האחרונה,
לפני שהוסגר לרומאים ונצלב. באמונה הנוצרית, אי אפשר להפריד בין המילים והמעשה.[5]
גם ליהודים יש טקס שבו הם משעים את תפיסת המציאות - ואת המציאות עצמה. בליל הסדר הם מציינים את יציאת מצרים בגוף ראשון,
"בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" - לא לאבותיי, לי עצמי,[6] ומצטווים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". מהמאמין מצופה
שיראה את עצמו כאילו הוא נמצא בו זמנית לפני שלושת אלפים שנה ובהווה.[7]
דיבור קובע מציאות גם בשבטים אפריקאים. לא הווסת או סימני התבגרות אחרים הם שקובעים שנערה אפריקאית הפכה לאישה, אלא מה
שאומרות נשות השבט המבוגרות. נערה בת שבט הבֶּמבה לא מחשיבה את מצבה הביולוגי, למשל הדימום של הווסת, בתור מה שיוצר את
המציאות שהופכת את הנערה לאישה, אלא את מה שאומרות נשות השבט הבכירות בטקס המעבר.[8]
גם יהודים ונוצרים מוסרים בידי אנשי דת את קביעת המציאות שלהם. כשהכומר אומר לבני הזוג "הריני מכריז עליכם בעל ואישה" והרב
אומר "מקודשת, מקודשת, מקודשת", הם לא מתארים מציאות אלא יוצרים אותה במילותיהם.[9] כשאדם מתפלל להורדת גשם, מבקר בקברי צדיקים, מבקש ברכות מצדיקים, מטפטף על ראשו מים קדושים
שקיבלו ברכה מצדיקים או מבקש קללת "פולסא דנורא" על אויב, הוא לא חושב שבכך הוא מביע תקווה מופשטת או מבקש עזרה סמלית מגורם
עליון, אלא סבור שקיבל סיוע ממשי. ברגע שהצדיק בירך את המים, אלוהים בעצמו האציל עליהם מכוחו.
מרפאים יהודים ומוסלמים במרוקו סברו שמילים מרפאות. הם השתמשו בשמות קודש, שמות האל, שמות מלאכים ופסוקי מקרא, לשם ריפוי,
והשתמשו בשמות טומאה, שמות שדים ומזיקים, לגרימת נזק או לביטולו. היו להם כללים מדוקדקים לשימוש בכל אחד מהשמות האלה. שמות
ריפוי מוסלמיים היו בפי המרפאים היהודים שמות טומאה. המרפאים כתבו על נייר את שמות הריפוי, טבלו אותו במים, וכשהכתוב היה
נמס, המים היו מקבלים כוח ריפוי והחולה היה צריך לשתות את המים.
לחלופין, אחרי שהנייר המחוק התייבש, המרפא היה מעלה אותו באש והחולה היה צריך לנשום את העשן כדי להירפא. חלק מהרפואות האלה
נחשבו טובות גם נגד מחלות קשות, בהן סרטן.[10] כשמוסלמית
מסודאן חלתה בסרטן, אחותה שכרה מלומדי קוראן שיָשבו במעגל סביב החולה, דקלמו מהקוראן ומדי פעם ירקו עליה.[11] לפי אמונת הוודו באיים הקאריביים, אם נועצים סיכה בבובה שבאחד מאבריה
יש ציפורן, שערה או חפץ של האויב, האויב ייפָּגע. "הריסתו של חרס שכתוב עליו שמו של האויב כמוה כהריסתו של האויב."[12]
שחקן הכדורגל עמנואל אדבאיור מטוגו שבמערב אפריקה הוא נוצרי מאמין אך הוריו משתייכים לדת היורובה האלילית. ב-2014 הידרדרו
ביצועיו על המגרש. בתור הסבר, טען אדבאיור שאימו הטילה עליו קללת ג'וג'ו, הנפוצה במערב אפריקה. ה"מירור" הבריטי ערך משאל בין
קוראיו: "האם הירידה ביכולתו של אדבאיור קשורה לקללה שהוטלה עליו?" יותר משליש ממשיבי הסקר סברו שכן.[13] לא ברור אם חשבו הבריטים שהאמונה של אדבאיור בקללה היא שפגעה
בביצועיו, או שסברו שקללת הג'וג'ו עצמה אפקטיבית. לטובת מה שנשאר מהאימפריה הבריטית, עדיפה ההנחה הראשונה.
לעיתים הנבואה מגשימה את עצמה באופן מיידי. רופאי אליל נוהגים לאתר זקנים או חולים ולקלל אותם. באופן טבעי, הסיכוי של אנשים
זקנים או חולים למות הוא גבוה יותר מאשר הסיכוי של אנשים צעירים או בריאים. לכן, יותר אנשים שהוטלו עליהם קללות מתים מאשר
אנשים שלא הוטלו עליהם קללות. בני השבט מספרים זה לזה בהתרגשות: "השאמאן קילל את השכן שלי, ואחרי שבוע השכן מת!" הטיית
האישוש, אותה הטיה שגורמת לנו להתמקד באירועים שממילא ציפינו להם ולהתעלם מאירועים שלא חשבנו עליהם, מונעת מאיתנו להיזכר בכל
אותם מקרים רבים שבהם השאמאן קילל מישהו והוא דווקא התעקש להישאר בחיים. כך מתחזקת האמונה ברופאי האליל.
לקללה יש גם דינמיקה של אמונה שמגשימה את עצמה. במקרים רבים, כשהשאמאן מקלל אדם מסוים, חברי השבט חושבים: "בגלל שהשאמאן קילל
אותו, הוא הולך למות בקרוב, ולכן אין טעם לבזבז עליו אוכל ומים ואין טעם לתחזק עמו קשרים חברתיים." אדם שמפסיקים לסייע לו
בהשגת מזון ושמבודדים אותו מבחינה חברתית, נחלש באופן טבעי, והסיכוי שלו ללכת בדרך כל בשר עולה בהרבה. כשהוא מת, יוקרתו של
השאמאן עולה. לעתים קללת השאמאן כה מלחיצה, שלחץ הדם של המאמין מזנק, גורם קרע בכלי דם ראשי והורג את המאמין. זה קורה גם
לצעירים בלי עבר של מחלות לב. כפי שאמונה יכול לשפר את ההרגשה, קללה יכולה להרוג.[14]
אנו חשים התרוממות רוח, במוח שלנו מופרשות מנות של הורמון העונג דופמין, בכל פעם שאנו מזהים דפוס או קושרים בין פעולה
ותוצאה, גם אם הקשר בין הטקס או התפילה לבין האירוע המיוחל היה פרי דמיוננו. כדי לחזק את ההתמכרות שלנו לקישור המדומיין בין
הטקס לבין התופעה שאנחנו מייחלים לה, כוהני הדת קבעו את הטקס בסמוך למועד שבו היה סביר שתופעת הטבע המיוחלת תתרחש בין כה
וכה. לכן כוהני הדת קבעו שהפולחן לגשם יתקיים בסוף הקיץ. באופן טבעי, הגשם הגיע מיד אחרי הטקס, וכך גבר האמון של המתפלל
בכוהנים.[15] תפילת "ברכת הגבורות", שבה מופיעה השורה
"משיב הרוח ומוריד הגשם", נקבעה לחודשי הסתיו ונישאת אחרי חג סוכות - כשמתחילים גשמים בדרך כלל.
כוהני הדת דאגו להכניס תפילה לפני כל התרחשות מיוחלת וכך חיזקו בקרב המאמין את ההנחה שהתפילה היא סיבתה של ההתרחשות. אם
התקנתי מזוזה על קורת הדלת, האל גויס לתמוך בבניין. כל פעם שנישקתי את המזוזה, הבניין נשאר עומד. זה קרה אלפי פעמים. המסקנה
של המאמין היא שהאמונה היא שמחזיקה את הבניין.
מסיבות אבולוציוניות, כל פעם שאנחנו מזהים דפוס, אנחנו מקבלים חיזוק של עונג בעזרת הורמונים שמופרשים במוחנו. זיהוי דפוסים
עזר לאבותינו בסוואנה האפריקאית להתחמק מטורפים, לאתר מזון ולהבחין בחילופי עונות השנה. אלה מהם שהתמכרו לזיהוי דפוסים, שרדו
בשיעורים גבוהים יותר מאשר אלה שתלו את יהבם בהתנהלות אקראית בכל הנושאים הקריטיים להישרדות, למשל חיפוש מזון, התחמקות
מטורפים או איתור סביבה ראויה למגורים. גם כאן המאמינים זיהו דפוס, ומכיוון שזיהוי הדפוס הביא לעונג, הם דבקו בדפוס גם אם
הוא לא קיים במציאות. הדפוס שזיהו במקרה הזה היה שהתפילה היא שהביאה לעזרת האל. הזיהוי המתמשך הזה הביא מאמינים לסמוך על
עזרת האל שלהם לאורך ההיסטוריה. מכיוון שרוב המאמינים לא חווים בכל ימי חייהם אירוע קיצון כמו שואה, רעידת אדמה או שיטפון,
הדפוס מקבל הזדמנויות רבות להתקבע בתודעתם.[16]
כך החזיקה האמונה מעמד ועזרה לאדם לדמיין שהוא עושה את הטוב בעיניהם של כוחות הטבע והאלים, פועל כרצונם, מפיס את רוחם ורותם
אותם לטובתו. זה עבד תמיד, עד שהגיעה מכת קור לגרינלנד והכחידה את הוויקינגים, עד שהגיעו הספרדים לדרום אמריקה וחיסלו את
הילידים, או עד שהגיעו נאצים לשטעטל ורצחו את היהודים בבורות הירי.
[1]
גילי מרין, "30 צעדים מערבה", מוסף הארץ, 15.5.20
[2]
David P. Phillips, The Influence of Suggestion on Suicide: Substantive and Theoretical Implications of the Werther
Effect, American Sociological Review, Vol. 39, No. 3 (Jun., 1974), pp. 340-354
בתוך רוברט צ'לדיני, השפעה: תאוריה ופרקטיקה (מטר, 2021)
[3]
Scott Atran, In Gods We Trust: the Evolutionary Landscape of Religion, p. 140
[4]
אברבנאל, ניצה, 2002, גלגמש: גיבור מיתולוגי בתרבות משתנה. רמת גן: בר אילן: 32; מתי כ"ו 26-28
[5]
https://en.wikipedia.org/wiki/Eucharist
https://en.wikipedia.org/wiki/Real_presence_of_Christ_in_the_Eucharist
https://en.wikipedia.org/wiki/Words_of_Institution
[6]
שמות, י"ג, ח'
[7]
אברבנאל, 2002: 30
[8]
ויקטור טרנר, התהליך הטקסי: מבנה ואנטי מבנה, רסלינג, 2004, ע' 94
[9]
אביעד קליינברג, רגל החזיר של האח ג'ינפרו: סיפורי הקדושים משנים את העולם (ת"א: זמורה ביתן, 2000), ע' 148
[10]
יורם בילו, ללא מצָרים: חייו ומותו של רבי יעקב וזאנה (ירושלים: מגנס, תשנ"ג 1993), ע' 79-81
[11]
אייאן חירסי עלי, נוודת (אור יהודה: כנרת זמורה ביתן, 2014), ע' 210
[12]
אברבנאל, 2002: 33
[13]
http://mondial.sport5.co.il/articles.aspx?FolderID=252&docID=180056&lang=HE
http://www.mirror.co.uk/news/uk-news/spurs-striker-emmanuel-adebayor-claims-4726195
[14]
Robert Sapolsky, Why Zebras Don't Get Ulcers (NY: St. Martin's Griffin, 2004), p. 55
[15]
https://aeon.co/essays/why-did-shamanism-evolve-in-societies-all-around-the-globe
[16]
Steven Poole, Your point is? In Aeon Magazine, in response to Thomas Nagel, Mind and Cosmos
https://aeon.co/essays/what-s-it-all-for-is-a-question-that-belongs-in-the-past
מרץ 2025
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
