לא יכול או לא רוצה?

זה נהנה וזה חסר

מאת: ניצן

קדימה! הזדרז! אחת-שתיים אחת-שתיים! אתה לא יכול או לא רוצה, בחור?
אוסקר לפסלו של ישו התינוק, מתוך הסרט 'תוף הפח' (1979, וולקר שלונדורף, על פי ספרו של גינטר גראס)

רובנו בארץ מכירים את המצב הזה: קבוצה של אנשים העובדים יחד במקום עבודה גדול כלשהו, מחליטים לחגוג אירוע כלשהו במסעדה. אילו היה הדבר תלוי במרבית חברי הקבוצה, הם היו מעדיפים ללכת דווקא למסעדה X, אלא שאחד מהחברים הוא יהודי דתי חובש כיפה, ולמסעדה X אין, רחמנא ליצלן, תעודת כשרות מטעם הרבנות המקומית. החברים מתפשרים והולכים כולם יחדיו למסעדה Y, שתעודת הכשרות שלה מוצגת קבל עם ועדה.

'פשרה' היא כמובן ערך חשוב. גם כיבוד האחר ובילוי חברותי בצוותא הם טובים וחשובים. בשמירה מזדמנת של מסורת כזו או אחרת ניתן גם כן למצוא היבטים חיוביים לא מעטים. אם Y היא מסעדה טובה, הרי שלכאורה הכל בא על מקומו בשלום: 'זה נהנה וזה לא חסר' (מתוך וויקיפדיה: ביטוי המתאר מצב שבו אדם המוותר לזולתו אינו מפסיד דבר, אך בכך מאפשר לו להנות מתועלת הוויתור) - מקור הביטוי הוא בדיון התלמודי (מסכת בבא קמא), לפיו אדם שפולש לחצר חברו ללא ידיעת החבר יהיה פטור מתשלום דמי שכירות, כיוון שגם אם הפולש 'נהנה' הרי שבעל החצר 'לא חסר', כי בפועל הוא אינו מודע לשום נזק שנגרם לו.

הבה נקדיש מספר שורות לניתוח הסידור האידיאלי-כביכול אליו הגיעו החברים. נפתח בכך שברוח הלוגיקה התלמודית נוכל פשוט להערים על חברנו חובש הכיפה ולהסתיר ממנו את אי-כשרותה של המסעדה. אם בפועל לא יהיה מודע לשום נזק שנגרם לו, הרי שכעת הוא זה שמתאים לקריטריון 'לא חסר'... כן אנחנו יודעים שמבחינתו אלוהים יושב שם למעלה ובודק את תוכן המזון הבא אל פינו, אבל הסיבה שלא נצלול בפיסקה זו לדיון התיאולוגי היא שממילא היא אינה דנה בפתרון המועדף עלינו. במקרה זה איננו שואפים להיות שקרנים, גם אם חברנו לא ידע, ואין לכך כל קשר למצווה דתית זו או אחרת, אלא לצו מצפוננו שלנו.

האמת היא שבפתרון המקובל - זה שבו אנו 'מתפשרים' על פי רצונו של הצד הדתי - אין זה בדיוק נכון שיצאנו 'לא חסרים'. יהיה כמובן מי שיכנה זאת 'קטנוניות', אבל מה לעשות, על טעם ועל ריח אין להתווכח, ומזון ללא השגחות כשרות מציע הרבה יותר אפשרויות קולינריות שחלקנו אוהבים במיוחד. עקב העדרותן המוחלט של אלה מהתפריט בכל פגישת מחלקה או אגף, יצאנו במפורש 'חסרים', במידה מסויימת.

אם כך איננו שקרנים, וגם וויתרנו ויתור של ממש שכן הוציא אותנו 'חסרים', אבל זה לא הכל. שערו בנפשכם שבעסקי המזון אתם עוסקים, והנכם עומדים לפתוח מסעדה חדשה, ממנה - כך אתם מקווים - תפיקו גם רווחים נאים. וכעת אתם ניצבים בפני צומת דרכים: כשרה או לא-כשרה? אם לקוחותיכם הפוטנציאליים מתחלקים בדיוק לשתי קבוצות, אלה שאוכלים רק כשר ואלה שמבחינתם אוכל כשר 'אינו חסר', באיזו דרך תבחרו? איזו מסעדה תפתחו על מנת להרוויח? בחלוקה תיאורטית כזו לשתי קבוצות של צרכנים, היו חוקי הכלכלה מכתיבים את קיומן של מסעדות 'כשרות' בלבד. העובדה שהצע המסעדות גדול יותר מראה כי עדיין קיים גם ביקוש. תפקידנו כצרכנים, בין היתר, הוא לעודד ביקוש של הדברים אותם אנו אוהבים, אם נרצה שיישארו זמינים.

בהסתכלות ברמת ה'מיקרו', עד כה יכולנו בקלות יחסית להתפשר על הכל. הרי בדברים חומריים מדובר. את האוכל הלא-כשר נאכל להנאתנו בהזדמנות אחרת, ו'נסבול' את הסבל הקל בשקט. הרי בסיכומו של דבר הצד הדתי עושה זאת בגלל 'ערכים', הלא כן? ואלה בוודאי חשובים יותר משרימפס מזדמן בחמאה.

בנוסף להיי-טק, תעשיית היין הישראלית היא אולי גם אחת מההצלחות הגדולות של התקופה האחרונה. חובבי יין טוב יודעים להעריך את ההתקדמות המקומית שחלה בשנים האחרונות - חלקה ביקבים גדולים וממוסדים, וחלקה עם 'יקבי בוטיק' ביתיים או אחרים. יקב ישראלי אחד מסויים (שלא נציין כאן מפורשות את שמו כדי לא להקים עלינו וכחנים למיניהם) תורם לקהילה בהעסיקו באופן מכוון עובדים בעלי מוגבלויות מסויימות. דווקא זאת אחת הסיבות שאין לו, וגם לא יקבל, תעודת כשרות. תמיכה ביקב כזה, לדוגמה באמצעות בחירת מסעדה שמגישה את יינותיו, עונה בהחלט על 'ערך' ראוי. ובכלל, מסיבות של מאבק באפלייה בתעסוקה, יש שיאמרו שבחירה ביין לא כשר היא 'ערך' בפני עצמו, היות שכשרותו של היין דורשת הילכתית העסקת עובדים יהודים דתיים בלבד בפס הייצור.

גם המאבק בשחיטה ההילכתית שגורם סבל מיותר לבעלי חיים - הרבה יותר מהשחיטה הנהוגה במדינות נאורות - הוא 'ערך' ראוי. לאוהבי בשר, בחירה במסעדה שמגישה בשר משחיטה מודרנית עשויה בהחלט להיות 'ערך', ודווקא מסעדה שכזאת בהכרח תהיה 'לא כשרה'. ואם תוהים הנכם היכן לעזאזל ניתן למצוא בארצנו הקטנה מסעדות שכאלה, חשוב לציין שדילמת 'פגישת האגף' תקיפה פעמים רבות גם בחו"ל.

קיימות עוד דוגמות כאלה, והמשותף לכל המקרים שלעיל הוא שפשרה בנושא בחירת המסעדה היא גם התפשרות על ערכים. ואם עשרה חילונים בקבוצה יכולים להתפשר על ערכיהם עשר פעמים, ייתכן שרק לשם צל-צילה של הדדיות מסויימת יתפשר דתי אחד פעם אחת? מצוות שבין אדם לחברו וכל זה, אתם יודעים... התשובה שתשמעו לעתים קרובות (לא מעט מפי הסועדים החילוניים דווקא) היא שהדתי 'אינו יכול'. כביכול 'אסור' לו. הכיצד אני 'כן יכול' ולי 'מותר' - נותר רק לתהות. מדוע ערכיו של הדתי אינם נתונים לפשרה ואלה של החילוני כן? או במילים אחרות: מדוע הערכים של הדתי חשובים יותר מערכיו של החילוני?

האם הצד הדתי במשוואה באמת 'לא יכול' להתפשר?

במספר דיונים שהיו לי עם יהודים דתיים, העליתי אני את הטיעון לפיו עולמו של המאמין הדתי מצומצם יותר מתוקף חופש הבחירה המופחת שמכילה אמונתו. לא אחת קיבלתי את התשובה המאלפת לפיה אין הדבר כך, והבחירה באמונה עצמה עומדת לרשותו של המאמין: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע ... החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים" (דברים, ל, טו-יט).

יתר על כן, 'אמונה' מעצם הגדרתה אינה 'ידיעה', שאם לא כן, לא היתה נקראת כך, והיתה אז סוג של תאוריה מדעית. צבא של מאמינים הצהירו בפני שלא ישנו את אמונתם, מבלי להתחשב בכל דבר שאראה או אוכיח להם. דווקא הם, ולא הצד החילוני הטיפוסי לדיון, מגדיר את האמונה כ'ערכים'. במילים אחרות: מכיוון שאינה 'ידיעה', אמונה היא באמת דבר ש'בחרת' בו, במרבית המקרים על בסיס חינוך מילדות. ב'בחירה', ניתן כמובן לשלוט. אם אינך יכול לפעמים לבחור אחרת, הרי שאין זו 'אמונה'.

(התייחסות דומה מופיעה במאמר הטרגדיה של האקסיומות - הסיבה לשלילה של חקיקה דתית: 'העובדה שיש אנשים שמסוגלים לחיות ללא אמונה באלוהות הופכת באופן אוטומטי את הדת לאקסיומה שבבחירה שכן האלטרנטיבה קיימת והאדם הדתי בד"כ מודע אליה.')

ואם אינך משתמש ביכולתך לבחור, ואינך מתפשר לעולם, הרי שבמקרה הטוב זהו פחד מעונש כלשהו, במקרה הבינוני אתה סובל מהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD), ובמקרה הגרוע זוהי התעקשות אנוכית-אגואיסטית לשמה.