בין פילוסופיה לדת

הערת המערכת: דר' מאיר בוזגלו התראיין לאחרונה בטלוויזיה בנושא "החוסן המדיני" שלנו. תומר קרמן מגיב לדברים.

דר' מאיר בוזגלו נטול הכיפה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מזכיר לנו את העובדה כי רובנו דתיים. גם, ובעיקר, החילוניים שבינינו.

בתוך מחשכי העולם הפונדמנטליסטי ניתן למצוא אנשים רבים שהם חפים מאמונה דתית, אך בעולם החופשי והנאור כביכול, ראה זה פלא: כמעט ולא תמצא אדם שאינו דתי בתפיסתו. זה נראה אבסורדי, אך יש לכך סיבה פשוטה. העולם החופשי אינו עוסק באופן קבוע או שיטתי במשמעות. כל אדם צריך ליצור לעצמו את זהותו בעצמו. ומאחר וקשה ליצור זהות לבד, רובנו נתמכים בזהותנו על מה שאנחנו מכירים מילדות. בשלב מסוים הבנּו שאנחנו יהודים; בשלב מסוים, מוקדם מספיק בילדותנו, דחפו לנו לראש שספר התנ"ך הוא קדוש ושיש יצור מופשט כלשהו שקוראים לו 'אלוהים' והוא כל יכול. אה, כן, ואותו אלוהים - יש לו טעם טוב, מסתבר - בחר אותנו היהודים, עוד לפני שבכלל קראו לנו יהודים, להיות העם החשוב ביותר עלי אדמות, שבזכותו העולם כולו יוושע מהצרות שאותן אלוהים מנחית עלינו השכם והערב.

מאחר והחילוני הממוצע אינו מתעסק השכם והערב במשמעויות, הוא נשאר עם מה שדחסו למוחו בילדות. לעומת זאת, בתוככי העולם הפונדמנטליסטי הדברים שונים בתכלית... שם האנשים מצטווים שלא לבטל זמנם בעבודה, אלא ללמוד תורה, זאת אומרת גמרא, זאת אומרת הלכה, זאת אומרת כל מיני כתבים שונים ומשונים, שכל עיסוקם הוא מה אותו יצור מופשט רוצה ומה הוא לא רוצה. הם לומדים למשל אילו חיות אותו אלוהים מעוניין שהעם הנבחר שלו ישחט ויאכל, ואילו חיות אסור לו לאכול, ומהם האיברים הפנימיים והחיצוניים המשמשים קריטריונים לחוקים חשובים אלו. ועוד לומדים שם על מי מוטלת האחריות לבריאותו של שור שהלך בשדה ונפל לבור, ומה יש בו באותו בור שגורם לשור ליפול ולהיפגע, וזאת בימים היפים שכולנו היינו רוצים לחזור אליהם, בטרם הומצא כוח המשיכה. ועוד כהנה וכהנה. בקיצור נמרץ, אנשי העולם הפונדמנטליסטי מכירים את הדת מקרוב מחד, ומאידך הם עסוקים כל חייהם במשמעות, ולכן רחמנא ליצלן לעתים גם בוחנים אותה. בחינת המשמעות, או האמונה, איננה ממש רצויה, אך היא טבע אנושי מסתבר. אמנם אין לערער על רצונותיו הברורים של אותו אלוהים, אך למרבה הזוועה מותר ואף מכובד כביכול לשאול ולתמוה, והגבול בין לשאול לבין לערער מטושטש, מסתבר.

דר' מאיר בוזגלו מן החוג לפילוסופיה באוניברסיטת ירושלים, הקדושה בערי תבל, מסביר לנו בנועם כי החוסן הלאומי שלנו כעם תלוי בין השאר ביחסנו ליום השבת. זאת אומרת, אם נקרא יותר ביום הזה ולא נעשה קניות, כך נהיה חזקים יותר. בסדר. והוא טורח ומסביר כי החופש לקנות בשבת הוא חופש מדומה. לעומת זאת, כולנו יודעים שהחופש לקיים את פקודותיו של היצור המופשט ולאכול רק את החיות שהוא מרשה, ולקרוא בשקט בשבת, ולעתים אף לסגור לשם כך כמה רחובות צרים, זהו חופש אמיתי, נעלה ונשגב - לא מדומה כלל. וכאן אנו יוצאים נשכרים בעזרתו הנדיבה של הדר' המלומד לפילוסופיה, כדי להגיע למיצוי המזוקק ביותר של משמעות הדת.

הדת היא אם כן הידיעה הוודאית שהחופש שלך חשוב יותר מן החופש של זולתך; שהאמונה שלך היא טובה ואמיתית, ואילו של זולתך היא שגויה וטעונה תיקון; שאורח החיים שלך נעלה יותר מזה של זולתך; ובכלל שאתה עדיף על זולתך. זוהי הדת בכל הדרה, וטוב שזכינו בדוקטורים לפילוסופיה כדי שיעזרו לנו להגדיר אותה כיאות.