שעשועים של מודעות

האור הפנימי

מאת: ד. ניצן

זהו פרק מתוך הספר "שעשועים של מודעות".
© 2012 כל הזכויות שמורות למחבר, ד. ניצן
מותר להעתיק ולהפיץ את הספר הזה בגירסתו העברית בלבד, בכל אמצעי, בתנאי שלא ייעשה בתוכנו שינוי כלשהו.

'נייצר סרט אודות אדם שהוא עצוב ובודד, וכל שעלי לעשות הוא לנהוג בטבעיות.'
-- 'לנהוג בטבעיות', החיפושיות, 1965, במקור: ג'וני רסל, 1960

'מבלי לצאת מפתח דלתך אתה יכול להכיר את כל הדברים על פני האדמה.'
-- 'האור הפנימי', החיפושיות, ג'ורג' הריסון, 1968

המנוע של 'קופסת המודעות' שלנו הינו סבוך ומורכב. נראה שאחד מתפקידיו הסבוכים ביותר הוא לייצר אותה 'טבלת המרה' מסתורית, שנדונה כבר באריכות, ואשר ממפה תופעות פיזיקליות-אובייקטיביות במציאות האמתית לתחושות אישיות-סובייקטיביות במציאות הפנימית שלנו.

וכך הופכות להן תדירויות שונות של אור בעולם האמתי לתחושות צבע מרתקות בעולמנו הפנימי, תדירויות שונות של גלי קול בעולם האמתי למוסיקה עריבה או צורמנית בעולמנו הפנימי, ובסיכום הכולל נבנה מכלול שלם של תחושות ורגשות, אשר מבחינתנו שלנו הוא הוא המציאות כביכול. נוכל לומר שהמיפוי 'הגדול מכולם' בטבלה הוא זה שממפה מציאות א' למציאות ב'.

על פניו נראה כאילו מנוע המיפוי 'מזייף' מדי פעם. פעמים רבות הוא מזייף לטובתנו, קצת 'מחליק' את הדברים ולעתים אפילו משנה אותם באופן בולט. הכתם העיוור הנמצא בכל אחת מעינינו הוא דוגמה טובה לכך.

כל מצלמה מודרנית מעוצבת טוב יותר מהעין שלנו, במובן זה שאף מהנדס מודרני המתכנן מצלמה חדשה לא היה מעז להכניס אי שם במרכז התמונה כתם משמעותי אשר אינו משתתף כלל בצילום. האבולוציה, מסתבר, אינה המהנדס המושלם, וכל אחת מעינינו אכן כוללת איזור שאינו קולט כלל את התמונה שמולנו - איזור בו יוצאת אלומת תאי עצב מהרשתית שלנו לכיוון המוח. איזור זה ידוע בשמו 'הכתם העיוור', וכשמו כן הוא - עיוור ואינו מבחין בחלק המסוים של התמונה שבמקרה נמצא שם. [1]

תאמרו, ובצדק: הרי איננו רואים כתמים של 'חוסר תמונה' אי שם במרכז שדה הראייה שלנו! התשובה היא שמנוע המיפוי המורכב הנ"ל עושה יותר מאשר למפות - במקרה של הכתם העיוור הוא ממש מייצר יש מאין. הוא טורח ומייצר אשליה של חלק התמונה החסר וגורם לנו לחוש בתמונה שלמה ונטולת כתמים וחוסרים.

מהיכן ממציא 'המנוע' את המידע החסר שלא מגיע אליו? הוא לא. מאחר שהמידע אכן חסר, עושה המנוע את הטוב ביותר שבאפשרותו ומייצר את פיסת התמונה החסרה על סמך פיסות התמונה הקיימות שסביבה. במילים אחרות, אם תרצו, הוא מפעיל סוג של תוכנת 'פוטושופ' כדי להשלים את החסר באופן מלאכותי. ומכאן, שאם במקרה נקלע למצב בו כל שדה הראייה שלנו מכיל צבע צהוב, מלבד איזור כחול קטן הנופל במקרה על הכתם העיוור, ייראה לנו אותו איזור גם כן בצבע צהוב. המציאות הפנימית אינה בהכרח המציאות החיצונית האמתית. אפילו לא במיגבלות הקירוב של טבלת המיפוי.

גם מידע שאינו חסר 'מומצא' פעמים רבות מחדש על ידי המנוע שלנו. כמויות המידע המגיעות באמצעות החושים שלנו הן אסטרונומיות, והמוח יכול לעבד רק חלק קטן מהן, ובעצם במרבית המקרים אינו נזקק ליותר מכך. תמונת המציאות שלנו היא כביכול שלמה, אבל חלקים גדולים ממנה הם לא אלה שבאמת הגיעו... מהמציאות. [2]

-- * -- * --

'תיאוריית האור הפנימי של המודעות' הוא שמו של ספר מופלא מאת סטיבן ו. סמית. [3] 'האור הפנימי' הוא גם שמו של הפרק המפורסם מתוך סדרת הטלוויזיה 'מסע בין כוכבים' - פרק שהוזכר כבר כאן בהערת שוליים קודם לכן, [4] כמו גם בספרו של סמית. זהו גם שמה של סדרת מאמרים שפורסמה ברשת האינטרנט הישראלית על ידי הסופר איש ההיי-טק רמי נוידרפר, [5] סדרה שמזכירה גם את הספר של של סמית, וגם את הפרק האמור של 'מסע בין כוכבים'.

אחד הנושאים המשותפים לכל הפירסומים שלעיל הוא העלאה על נס את יכולתו של המוח לא רק לתרגם/למפות מציאות, אלא לייצר אותה, ולמעשה למעלה מכך: עיקר תפקידו של 'מנוע המודעות' הוא לייצר מציאויות. הוא תמיד מייצר אותן במלואן. זה הדבר שהוא התפתח לעשות. אם במקרה יש לו מספיק נתונים כדי להתחשב בהם בתהליך יצירה זה (למשל, כאשר אנו ערים ואברי החישה שלנו מזרימים אליו נתונים), הוא ייתחשב בנתונים אלה כמיטב יכולתו. במקרים מסוימים אחרים, כאשר אין בנמצא נתונים בשפע, לא בהכרח תיפסק פעולתו של המנוע. הוא ימשיך לייצר מציאויות פנימיות, ואנו נמשיך לחוות אותן. המציאות שהמוח מייצר כאשר אנו ערים, היא לא יותר מאשר דוגמה אחת מני רבות, שבמקרה קרובה מעט יותר למציאות האמתית שם בחוץ.

הכול, אם כן, הוא אשליה. לפעמים האשליה מבוססת גם על כמה נתונים אמתיים. הנה מספר דוגמאות מעניינות לאופן פעולתו וליצירותיו של מנוע המודעות:

מיפוי המציאות האמתית במצב ערני. במצב זה עמוס המנוע שלנו בנתונים למכביר המגיעים באופן שוטף מאברי החישה השונים. פה ושם עליו לנסות ולייצר דבר מה במקום איזשהו נתון חסר, אך עיקר פעולתו מתבטאת דווקא בוויתור מושכל על חלק גדול מהקלט, על מנת לייצר תמונת מציאות פנימית 'שפויה' כפי שאנו מכירים, ולא עמוסה מדי בפרטים, כפי שהיא באמת. [6] יש לציין כי המצב התיאורטי של 'המוח בצנצנת' שדנו בו קודם לכן, אינו שונה מהותית מבחינת פעולתו של המנוע שלנו. גם במצב זה הוא הופך קלטים חיצוניים רבים ותכופים לתמונת מציאות פנימית.

חלומות. אלה הטרידו רבות את מנוחתו של דקארט. כיצד ניתן לדעת מהי המציאות האמתית ומה 'קיים' באמת, אם חלומות יכולים לשטות בנו כה בקלות? גם בחלום פועל מנוע המודעות שלנו ומייצר תמונת מציאות פנימית, אלא שעתה נחסם רוב הקלט וחסר למנוע חלק גדול מהמידע ששימש אותו קודם לכן בתהליך, ועל כן עליו להשלים את המידע ולייצר תמונה שרובה אינה מבוססת על קלט חיצוני. בעשותו כך הוא משתמש בנתונים שזמינים לו: זכרון תמונות ואירועים מהתקופה האחרונה, לדוגמה. קלט מזדמן שמגיע בכל זאת מבחוץ - נביחת כלבו של השכן למשל - עשוי למצוא את דרכו באופן יצירתי לתמונת המציאות הפנימית המיוצרת.

היפנוזה. במצב היפנוטי אנו משטים במנוע שלנו, ובדומה למצב 'החלום' אנו חוסמים חלק גדול מהקלט הרגיל שמגיע אליו בדרך כלל ומשמש אותו ליצירתו השוטפת. אלא שעתה אנו מסוגלים לספק למנוע מעט קלט חיצוני אך בדוי, פיקטיבי. מנוע המודעות ממשיך לייצר תמונת מציאות על פי הקלט שהוא מקבל, והתוצאה, כידוע, עשויה להיות מעניינת ולעתים אף משעשעת.

הזיות. אלה יכולות להופיע במצב ערנות לכאורה, בגלל מגוון של סיבות שונות ומשונות. נציין רק חלק מהבולטות שבסיבות: מחלת נפש, אי-איזון כימי במוח, נטילת סמים מלאכותיים, עייפות קיצונית, חווית סף מוות (NDE). בכל המקרים האלה משתבש הקלט למנוע המודעות שלנו או שמשתבשת עצם פעולתו. כך או אחרת, התוצאה היא תמונת מציאות פנימית שתואמת פחות את המציאות החיצונית האמתית, כאשר ההבדלים יכולים להיות קטנים או גדולים, בהתאם לנסיבות.

דמיון. 'קופסת הדמיון' כבר מוזכרת בפרק הקופסאות שלנו. [7] זהו אולי המקרה המרתק ביותר בפעולתו של מנוע המודעות, כיוון שבו נוצרת תמונת מציאות פנימית שנוספת על התמונה הקיימת במקום להחליפה, ושאנו יודעים כי היא נוספת. בשפת דימויי המנוע שלנו, ניתן לכנות זאת כתרגול מכוון של המנוע, באופן נשלט. כמעט נשלט. נסו לא לדמיין עכשיו פיל אדום...

מדוע אנו חולמים? כיצד נוצרות הזיות? מהו בדיוק הדמיון? כל אלה שאלות כבדות משקל. תלי תילים של מחקרים עדכניים רק 'גירדו את פני השטח' בנסותם לענות על שאלות אלה.

בדיון צנוע זה בוודאי שלא ענינו לעומקן על כל השאלות הללו, אבל תיאוריית 'האור הפנימי', או בשם שהענקנו לה כאן - 'מנוע המודעות' - מספקת תובנה מסוימת לגביהן ובאשר לדרך בה התפתח מוחנו להתמודד עם המציאות החיצונית והשתקפותה הפנימית במודעות שלנו.

לפרק הבא

[1] בבדיקה עצמית פשוטה ניתן להדגים לעצמכם את מציאותו של הכתם העיוור. פשוט חפשו באינטרנט 'הכתם העיוור' (באנגלית: 'Blind spot') ותגלו, מן הסתם, מופעים רבים המתארים בדיקה זו.

[2] תעתועים נפוצים של ראייה ושמיעה מדגימים היטב כיצד אנו בעצם רואים ושומעים עם המוח, ולא בהכרח עם העיניים והאזניים.

[3] הספר יצא לאור בשנת 2001. באנגלית: 'The Inner Light Theory of Consciousness' מאת Steven W. Smith, בהוצאת California Technical Publishing.

[4] בפרק 'המוח בצנצנת'.

[5] סדרת המאמרים הופיעה באתר האינטרנט e-mago בשנים 2005-2006. המאמר האחרון מכיל קישורים לכל שאר המאמרים שלפניו: http://www.e-mago.co.il/Editor/hagut-1106.htm

[6] לעניין אחרון זה, יש להזכיר את הדיון הקודם בנושא האוטיזם בפרק 'קופסת המודעות'.

[7] בפרק 'קופסת המודעות'.