שעשועים של מודעות

עיכוב גורלי

מאת: ד. ניצן

זהו פרק מתוך הספר "שעשועים של מודעות".
© 2012 כל הזכויות שמורות למחבר, ד. ניצן
מותר להעתיק ולהפיץ את הספר הזה בגירסתו העברית בלבד, בכל אמצעי, בתנאי שלא ייעשה בתוכנו שינוי כלשהו.

'פוקח עין על העולם העובר ליד חלוני, לוקח את הזמן.'
-- 'אני רק ישן', החיפושיות, ג'ון לנון ופול מקקרטני, 1966

כאשר פיתחו ניוטון ולייבניץ את רעיונות החשבון הדיפרנציאלי במאה ה-17, עשו חלק ניכר מהעבודה מבלי לדעת על איש על התקדמות רעהו. [1] ניוטון גם פיתח רעיונות פיזיקליים רבים המדגימים כיצד לנתח את התנהגותם של תהליכים טבעיים על פי העקרונות המתמטיים האמורים.

תהליכים רבים בטבע אכן מכוונים את עצמם באופן מופלא על פי העקרונות הבסיסיים של 'נגזרת' ו'אינטגרל' - מאבני היסוד של החשבון הדיפרנציאלי. מבלי לצלול אל תוך ים המושגים המתמטיים, נבהיר רק את הרעיון הכללי של 'נגזרת', אשר מודדת לא את עוצמתו של דבר מה, כי אם את המידה בו הוא משתנה: תהליך בעל עוצמה קבועה - גדולה ככל שתהיה - הוא בעל נגזרת 'אפס'. תהליך שיש בו שינויים גדולים, כלפי מעלה וכלפי מטה, תהיה נגזרתו גדולה - חיובית ושלילית בהתאם. הקרינה האלקטרומגנטית לסוגיה היא דוגמה מצויינת למקרה בו משתמש הטבע בחשבון דיפרנציאלי: שינויים בשדה חשמלי יוצרים שדה מגנטי, שינויים בשדה המגנטי יוצרים בתורם שדה חשמלי, וכך נוצרים גלים אלקטרומגנטיים.

נזגרת מתמטית היא בעיקרה דבר תיאורטי, והשינויים שהיא מודדת מתייחסים לכל פונקציה, דיאגרמה ותהליך שהם, עם או בלי משמעות בחיים האמתיים. עם זאת, המקרה הנפוץ והאינטואיטיבי של מדידת שינויים הוא כאשר אנו מודדים אותם דווקא לאורך זמן. [2]

בפרק קודם [3] נאמר כי על פי הנראה לנו, 'מציאות' קשורה תמיד למודעות. אין 'מציאות' ללא מודעות, כפי שאין משמעות למושג 'זמן' ללא שינוי ותנועה. למעשה ניתן לקשור את כל חבילת המושגים הזאת יחדיו, ולהגיע חיש קל למסקנה הקושרת מודעות עם זמן, ויותר מכך, עם שינויים החלים לאורך זמן. כשאין 'זמן' או כאשר לא משתנה בו דבר - אין מקום למודעות. רכיב עיקרי במודעות שלנו הוא מעין מכשיר הניזון ממדידת מה שמשתנה ביקום סביבנו, 'גוזר' ללא הרף את העולם, כמו מכשיר נגינה המייצר מוסיקה בעלת משמעות מתוך השינויים בסרט ההקלטה המגנטי העובר על פניו - סרט בעל ציפוי מגנטי, אשר חסר משמעות מוסיקלית כלשהי בפני עצמו וכאשר אינו מעורב בתנועה.

מי מאיתנו שניסה לגרש זבוב טורדני ועמד חסר אונים מול זכרונו הקצר של הזבוב החוזר שוב ושוב כאילו שכח לחלוטין את הסכנה הצפויה לו מאיתנו, נשאר בוודאי תוהה אל מול הבנת עולמו ומודעתו של הזבוב: האם אינו קולט ומפנים כי המקום מסוכן עבורו?

אלא שמודעתו של הזבוב שונה מזו שלנו, בין היתר (ואולי בעיקר) בפרקי הזמן אליהם היא מותאמת ועל פניהם היא יודעת 'לגזור' שינויים. בגלל זכרונו לטווח הקצר, הזבוב יפנים בקלות שינויים מהירים, אך ספק אם הוא יכול כלל להיות מודע לשינויים המשתרעים על פני תקופות ארוכות יותר ולמשמעויותיהם.

מתי קרה לכם לאחרונה שנהגתם במכונית עם מקלט רדיו פתוח ונדרשתם לחפש כתובת מסוימת תוך כדי נסיעתכם? אם גילכם מבוגר יחסית, יש להניח שהנמכתם באופן אינסטינקטיבי את עוצמת הקול בזמן שהבטתם סביב לתור אחר הכתובת הנדרשת. ניסויי מעבדה מדגימים כיצד מוחם של אנשים מבוגרים מתקשה יותר מזה של צעירים בביצוע פעולות במקביל, לדוגמה: ביצוע חישובים תוך כדי הליכה במסלול הדורש תשומת לב. כמו מחשב שהמעבד שלו נדרש לטפל בו-זמנית במספר מטלות שונות, כך גם רכיבים מרכזיים במוחנו מחלקים את משאביהם המוגבלים בין המטלות שלפניהם, ומשאבים אלה מידלדלים קמעא עם השנים.

אחת ממטלות אלה היא הטיפול בתחושת המודעות ובתחושת הזמן העובר שנלווית אליה, ומכאן שאנשים מבוגרים יותר 'חשים' כאילו הזמן עובר מהר יותר. בהקצנה מסוימת נוכל לנסח זאת כאילו אדם מבוגר 'חי באופן חלקי' יותר מאשר אדם צעיר.

המודעות שלנו לזמן - אם תרצו, הקצב של מחשב 'קופסת המודעות' שלנו - אינם אחידים וקבועים. מודעות זו משתנה בין מינים שונים (ראו דוגמת הזבוב לעיל). היא משתנה בין גילאים שונים. היא גם משתנה על פי המצב הרגעי בו אנו נמצאים: מי לא שמע על תסמין 'כל חייו עברו לנגד עיניו' ברגעים של מתח קיצוני? נסיונות שנערכו, ובהם התבקשו אנשים במצבים שונים לספור בקצב אותו הם חשים כקבוע, הדגימו כיצד משתנה קצב זה בפועל בהתאם למתח הנפשי בו הם נמצאים. [4]

מציאותו של 'המוח בצנצנת' יכולה, תיאורטית לפחות, להתנהל בקצב שונה. שנים שלמות בתוך הצנצנת עשויות לעבור בזמן שרק דקות בודדות עברו מחוץ לצנצנת. עם זאת, מהבחינה המעשית, למוחנו אין מספיק כוח עיבוד כדי להפיק חוויות של שנים במשך דקות, למעט אולי יצירת האשליה - זכרון בדיעבד - כאילו עברו שנים. תימוכין לקצב הדומה אנו מקבלים מניסויים שנעשו באנשים חולמי 'חלומות צלולים' ובהם (באמצעות ספירה בקצב החלום למשל) הודגמה הקירבה בין הקצבים. [5]

-- * -- * --

עד כאן מעט על הקשר בין מודעות וזמן, אך מתברר שלהיבטים מסוימים של 'זמן' יש במוח תפקיד מעניין גם מחוץ למודעתנו.

לקראת סוף 2008 פורסם בכתב העת המדעי Science מחקר בנושא 'זכרון' ומה מתחולל במוחנו כאשר אנו נזכרים באירוע מסוים. [6] מלבד האופן בו נמצאו תגובות חוזרות ומדויקות של תאי עצב (נוירונים) מסוימים [7] גם באירוע המקורי וגם בזכירתו, התגלתה המסקנה המדהימה כי כשתי שניות לפני שהנבדקים נזכרו באירוע בפועל, כבר החלה הפעילות המתאימה במוחם. למעשה ידעו החוקרים כי האדם הנבדק עומד להיזכר באירוע זה או אחר, עוד טרם היותו מודע לכך בעצמו.

זוכרים את 'קופסת המודעות' שלנו? גם במקרה זה מספק לנו מודל הקופסאות הסבר יפה לאשר ארע. תהליך הזכרון מערב, מן הסתם, מספר 'קופסאות' שונות, אשר לא כולן מחוברות באופן ישיר אל 'קופסת המודעות'. לחליפין, אפשר לתארו כתהליך ממושך אשר רק כעבור מספר שניות 'מתחבר' גם אל קופסת המודעות.

תוצאה זו של חקר הזכרון מתקשרת היטב למימצאיו של הד"ר בנג'מין ליבט [8] בנושא רצון חופשי, מודעות וחופש ההחלטה. ד"ר ליבט ערך מספר ניסויים שבהם מדד את הקשר בין תיזמון מודעותו של הנבדק לגורמים שונים לבין תיזמון האותות החשמליים במוח הקשורים לגורמים אלה. באחד מנסיונותיו מצא כי גירויים חשמליים חיצוניים של המוח מגיעים למודעותו של הנבדק רק לאחר כמחצית השנייה. פועל יוצא של עיכוב זה הוא העובדה שאנו מגיבים פעמים רבות לאירועים חיצוניים עוד טרם נהיינו מודעים אליהם (בדומה, אגב, למקרה של 'ראייה עיוורת' שכבר דובר בו).

אך ליבט לקח את הניסוי צעד נוסף קדימה. בעזרת ניטור הזרמים החשמליים במוח והשוואתם אל מול מדידה מדויקת של הזמן בו חש הנבדק כי הוא מחליט החלטה כלשהי (תזוזה של ידו למשל), הוא הוכיח שאותו עיכוב בן כחצי שנייה חל גם במקרה זה: פעילות חשמלית מתאימה במוחם של הנבדקים החלה עוד טרם הם היו מודעים להחלטה שביצעו ברגע מקרי מרצונם החופשי.

ביקורת רלוונטית על ניסוייו של ליבט כוללת, בין היתר, את דיוק המדידה כמו גם את ההבחנה בין 'להיות מודע להחלטה' לבין 'להיות מודע למודעות להחלטה'. כך או אחרת, תמכו ניסוייו בהשקפה לפיה מבחינת המודעות שלנו - אנו חיים כחצי שנייה בעבר. למעשה - כך אומרת השקפה זו - איננו חופשיים לחשוב ולהחליט כרצוננו. לא החלטותינו מפעילות את מעשינו, אלא להיפך: תחושת 'הרצון החופשי' היא לא יותר מאשר תופעת לוואי, אשליה שמעניק לנו מוחנו. השקפה זו ידועה בפילוסופיה בשם 'אפיפנומנאליזם' [9] - ההשקפה כי 'הנפש' או המודעות הם תוצר של העולם הפיזי, ובעצם אנו רק חיים באשליה שאנו שולטים בפעולותינו. [10]

העובדה כי איננו שולטים באופן מלא במחשבותינו אינה חדשה (נסו לא לחשוב עכשיו על פיל אדום, למשל). ההשקפה כי גם החלטותינו ורצוננו החופשי כביכול נופלים בקטגוריה זו אינה פשוטה 'לעיכול'.

יש המרחיקים לכת עוד יותר וטוענים שתחושת הרצון החופשי היא בעצם לא יותר מאשר סוג של 'תירוץ' או 'הסבר' שמוחנו מייצר לדברים אשר נוצרו קודם לכן בתת-מודע. במובן מסוים מזכיר הדבר בעלי ראייה עיוורת אשר ממציאים לעתים סיבות להסבר ידיעתם את מה שאינם רואים. [11] בתירוצים דומים אנו נתקלים גם במקרה של עשיית פעולות עקב ביצוע של פקודה סמויה שנשתלה קודם לכן בהיפנוזה. לדוגמה: מישהו אומר מילה כלשהי שהוסכם עליה לפני כן במהלך ההליך ההיפנוטי וכתוצאה מכך קם המהופנט לשעבר והולך לכיוון הדלת - הפעולה עליה הוסכם כתגובה לאותה מילה. כאשר הוא נשאל מדוע עשה זאת הוא עשוי להסביר 'רציתי לקום ולמתוח את שרירי' וייתכן שאף חש כך בפועל.

מחקרים אחרים בנושא נוגעים בנקודות דומות הקשורות באותו עיכוב בין פעילות המוח לבין המודעות. למעשה, כך אומר המחקר, רבות מפעולותיו של המוח קשורות בתכנון קדימה ומבוססות על תהליך פנימי של 'חיזוי העתיד' בטווחי זמן שונים. אנו חשים את קיומם של דברים עוד טרם אנו יודעים זאת בעזרת חושינו. יש המסבירים כי ההשוואה המתמדת שאנו עורכים בין מה שאנו מצפים לו לבין מה שמגיע מיידית בהמשך, היא - בין היתר - הסיבה שבגללה אנו נהנים משמיעת מוסיקה. לימודי מוסיקה, אגב, הוכחו כמשפרים את הזכרון.

בין היתר קיימת התייחסות לעובדת ההתעלמות של המוח מעיכוב צפוי של האירועים הנגרמים על ידו - התעלמות המסבירה למשל מדוע איננו יכולים לדגדג בהצלחה את עצמנו. [12] המוזרים שבמאמרים מנסים לבסס אפילו סוג מסוים ובלתי ברור של 'חיזוי העתיד' במובן המיסטי, באמצעות הצבעה כביכול על תחילת פעילות חשמלית במוח פרק זמן מסוים טרם התרחשותו של אירוע חיצוני בלתי צפוי.

לפרק הבא

[1] רעיונות מסוימים מתחום החשבון הדיפרנציאלי ('Calculus' בלטינית) היו קיימים כבר זמן רב, אך ניוטון (Sir Isaac Newton) ולייבניץ (Gottfried Wilhelm Leibniz) הם האחראים למרבית ההתקדמות שחלה בנושא זה בעידן המודרני.

[2] במונחים מתמטיים, כוונת המשפט הראשון היא 'השינויים שהיא מודדת מתייחסים לכל ציר X וציר Y שהם, ללא קשר למהות המובעת בצירים אלה'. המשפט השני מכוון למקרה הפרטי בו ציר X הוא ציר הזמן.

[3] ראו הפרק: 'המוח בצנצנת'.

[4] סדרת המדע הפופולרי ההיתולית האנגלית 'זעזוע מוח' ('Brainiac') שכבר הוזכרה בהערות קודמות, הדגימה גם ניסויים כאלה באחד מפרקיה.

[5] 'חלומות צלולים' (באנגלית: 'Lucid dreams') הם חלומות שבמהלכם אנו מודעים לכך שאנו חולמים. זאת מציאות מדומה שאנו יודעים כי היא מדומה. ניתן להתאמן בטכניקה זו ולהגיע בה לשליטה מסוימת.

[6] ראו 'Internally Generated Reactivation of Single Neurons in Human Hippocampus During Free Recall', מאת Hagar Gelbard-Sagiv, Roy Mukamel, Michal Harel, Rafael Malach, Itzhak Fried. במחקר ובגילויים שנבעו ממנו השתתפה מדענית ישראלית, ד"ר הגר גלברד-שגיב, זוכת פרס אונסק"ו-לוריאל "למען נשים במדע".

[7] האיזור שנבדק במוח, ואשר ידוע כבעל תפקיד מרכזי במנגנון הזכרון, מכונה 'היפוקמפוס' (באנגלית 'Hippocampus'). ההיפוקמפוס מורכב למעשה משני חצאים, שמאלי וימני, הממוקמים באונה הרקתית של המוח.

[8] ד"ר בנג'מין ליבט (Benjamin Libet, 1916-2007) היה חוקר במחלקה לפיזיולוגיה של UCSF - האוניברסיטה של קליפורניה, סן פרנסיסקו.

[9] באנגלית: 'Epiphenomenalism'. הקידומת 'epi-' פירושה ביוונית 'מעל' או 'ליד', כשהצירוף כולו מתפרש כ'מעל לתופעה' או 'ליד התופעה'.

[10] ניסוח פשוט להשקפה זאת יכול להיות: קיימת 'נפש' אבל היא חסרת שליטה והחלטה לחלוטין - היא 'Read Only', אם נעשה שימוש במונחים מתחום מדעי המחשב. יצויין שליבט במסקנותיו העניק בכל זאת סוג של שליטה למודעות, באופן של אישור הפעולה בדיעבד או 'הטלת וטו' עליה.

[11] ראו לדוגמה המקרה של גרהם יאנג המתואר בפרק 'קופסת המודעות'.

[12] ראו למשל את המאמר 'סיבתיות ותפיסת הזמן' (באנגלית: 'Causality and the perception of time'), מאת David M. Eagleman ו- Alex O. Holcombe, משנת 2002.