רק שתי סעיפים?

מאת עירון

ברשימתו 'בחופן מילולי' ניצן מנתח תשדיר רדיו (שודר בדצמבר 2007) שהגיש שדרן דתי בעניין ירושלים: מי את, ירושלים - עיר האלוהים, או עיר ככל הערים; הר המוריה - או גבעת רם? - לשון התשדיר.

התשדיר עימֵת וליעמֵת (מלשון 'לעומת [זאת]') שתי תפיסות בנוגע לירושלים: זו המסורתית-דתית-אמונית - לעומת זו החדשה, המודרנית; המערב החדש מול המזרח הקדום.

הניגוד ברור, ולזה בדיוק כיוון התשדיר: לנַגֵּד, לעמֵת, להקצין - ולא לתת למאזין שום אפשרות מתווכת, אפשרות של בחירה אחרת, אפשרות-ביניים שאיננה חד-משמעית וצבועה בגוני שחור-לבן בלבד.

ניצן מייצג ברשימתו את האפשרות הזאת: המאוזנת והמאזנת, החכמה והמפוכחת. ירושלים, אומר ניצן ברשימתו, היא לאו-דווקא עיר האלוהים בלבד - או עיר ככל הערים בלבד; היא עיר האלוהים רק בסיפורים (=סיפורי המקרא), ואף איננה עיר ככל הערים בממש (שכן ודאי שאין מעמד ירושלים והיתפסותה בתודעה האנושית כמעמדה של בייג'ין בירת סין, למשל). היא - לעומת ערים אחרות - יחידאית [עם זה יש לזכור: פריז, בירת צרפת, גם היא עיר יחידאית... וגם כמה ערים מיוחדות ומעטירות אחרות בעולם - לכולן ייחוד מכובד משלהן בתודעת תושבי תבל]; יש לה - לירושלים - ערך משלה, מעמד ייחודי לה, גם בעיני מי שאינם רואים בה עיר-האלוהים בלבד. יש חלופה לקצוות, אומר ניצן, ואפשר להעדיפה.

בהחלט.

רשימתו של ניצן הזכירה לנו ניגוד אחר, עתיק וקדום, שהוצב לפני בני-אדם.

הסיפור הוא סיפורו של אליהו, שלכאורה בשם האלוהים רצח 450 בני-אדם, נביאי הבעל, בטבח קיבוצי (מלכים-א יח21), הפותח בפסוק הזה: ויגש אליהו אל כל העם ויאמר עד מתי אתם פסחים על שתי הסעיפים. אם יהוה האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו. ולא ענו העם אותו דבר.

'ולא ענו העם אותו דבר' - נאמר שם. מדוע? אולי משום שנעתק הדיבר מפי העם, מחמת הלם, מתח, חרדה, בהלה.

לו היינו שם, מן-הסתם גם אנו היינו שרויים באותו הלך-רוח מפוחד, נורא-מורא - והיינו שותקים, לא עונים דבר.

אך כיום - כמה אלפי שנים אחרי-כן, כבר התאוששנו כמדומה מטראומת אליהו נביא-הזעם הקדורני-רצחני [שבתודעת העם הוא מצטייר-מתדמה דווקא כסבא חביב ורך-סבר - כעין סנטה קלאוס יהודי, הפוקד בחסדו (כמלאך) את בתי היהודים בליל-הסדר ובשעת ברית-מילה; כמו-כן הוא מופיע, בדמויות שונות, לפי נסיבות הזמן והמקום, כשיהודים זקוקים לישועה - או כמיישב סוגיות הלכתיות ואמוניות ומורה-הוראה לחכמי הדת; עוד הוא משמש בתפקיד-המופת של מבשר הגאולה, המקדים-מכשיר את הדרך לפני בוא המשיח. זו אפוא דמות ורסטילית, רבת-אנפין]. חשיבתנו נרגעה מעט והצטללה הרבה - ועתה אנו כבר מסוגלים בהחלט לחשוב על דרך שלישית, נוסף על שתי הדרכים הבלבדיות וצרות-המשעול שהציע לפנינו אליהו איש-הקצוות, ובניגוד מוחלט לשתיהן.

הבחירה שלנו כיום איננה חייבת להיות כאמור רק חדה וחותכת - בין ירושלים-עיר-האלוהים ובין ירושלים-עיר-ככל-הערים; ויתרה וגדולה מזו: לא רק בין הבעל - ראש-האלים בפנתאון הכנעני - ובין אלוהיו הקנאי של הקנאי אליהו.

האנושות התקדמה במקצת מאז, וכיום אין עליה עוד לפסוח רק על שתי סעיפים, בין שתי האפשרויות היחידות הקיצוניות הללו. כיום כל אדם בר-דעת וצלול-מוחין יכול ורשאי-זכאי לבחור בחלופה הטובה יותר משתי אלה, המוצלחת יותר, ואולי - אם יורשה לומר - נראה שגם הנכונה והמדויקת יותר: האופצייה של אין-אלוהים (*).

לא הבעל ולא דומיו בכל המיתולוגיות של העולם העתיק ושל ימינו; ואף לא אלוהי היהדות-נצרות-אסלאם - בגרסה המונותאיסטית. לא סָעֵף זו - ולא סָעֵף זו [סעף=צורת היחיד מהמילה 'סעיפים' שבפסוק-ביטוי 'פוסח על שתי הסעיפים'].

יש אפוא עוד דרך, הדרך השלישית - היחידה שאיננה שלילית, הפטורה ונקייה מכל גוון וצורה של קנאות והרגנות, התבדלות והתנשאות, שתלטנות ועריצות.

זו אופצייה לא-קלה, לא-נוחה, לא-פשוטה להכרעה, אך בסופו-של-חשבון היא האופצייה הרציונלית והאופטימלית ביותר לאדם כפרט ולאנושות בכלל. זאת האופצייה היחידה המצללת את התודעה מאלפי סיגי-אמונה נפתלים, סבוכים, מלַבּטים, חרדתיים - ומעל הכול, כוזבים ודמיוניים.

לא קל לבחור באופצייה הזאת. אכן, לא לכל אדם קל לחיות בלי יציר-מוחנו - אלוהים (אך תתפלאו לבסוף להיוודע כמה נעים וטוב לחיות בלי אלוהים כלשהו - זה אפשרי וזה מעשי. ושום-דבר - ממש שום-דבר! - לא חסר אז לאדם. פשוט כך). אך, בכל-זאת, זאת האפשרות הטובה ביותר. היא תטהר את המוח ממטענים מיותרים, ותכשיר אותו להתפתח ולהיות זך יותר, בהיר יותר, יעיל יותר ופעיל יותר בכיוונים הנחוצים והרצויים כיום ביותר לאנושות. לא קל - אבל ממש כדאי.

נסו והיווכחו. לא תתאכזבו.

בהצלחה!

-----------------------------

(*) וחשוב לשוב ולהדגיש:

ההצעה הרעיונית להינתק מאלוהים אין לתת לה כלל וכלל פירוש שלילי [כפי שמפרשים זאת מסבירנים דתיים-חרדיים, המסלפים בזדון את החילוניות הקלסית]. ויפה ניסח והסביר זאת יעקב סתר, בבמת חופש "מה כל-כך טוב בלהיות חילוני?".

וכך כתב:

טוב להיות חילוני כי חילוני טוב הוא אדם חופשי. חופשי לא במובן שמדביקים לו אנשים דתיים, של אכול ושתה, ופריצות והפקרות, אלא להפך - חופשי לבחור איזו דרך יסלול לו בחייו, מתוך כבוד כלפי עצמו וכלפי זולתו. חופשי מפחד, מכפייה ואיומים, חופשי מהדרישה המתמדת לביטול עצמי ומהדרישה לצייתנות לכוח עליון, שכביכול, דורש ממך לבטל את רצונותיך מפני רצונו.

[ראה גם את דבריו של דן מלר - באותו עניין - שם.]

ב-22.4.2008 התפרסם במעריב (מ)כתב-סנגוריה נלהב לאליהו ולמעשהו הרצחני. כמה לא-מפתיע - שהרי מאז ולעולם נמצאו ויימצאו מצדיקנים-צידקנים, שלכל דבר-נבלה ימצאו וימציאו את תירוצי הצידוק המתאימים שיכשירו את שרץ המעשה, ובלבד שהנבלה נעשית כמובן בידי הצד הנכון - הצד שלהם.

כמובן - למי שפותחים בליל-הסדר דלת לפני אליהו, לא-נוח ולא-נעים לחשוב שאורחם המזומן-מוזמן הוא גם מרצח דתי קנאי, לפחות על-פי קנה-מידה מוסרי בלתי-משוחד ומוטה-מראש.

ומכיוון שעל התשבי ודמותו התודעתית-סמלית מתקשים כמובן לוותר, טורחים אותם טהרני שרצים 'למדניים' במרץ נואש לחפש ולמצוא נסיבות מקילות שיצדיקו ויכשירו כביכול את המעשה המזוויע. הלוא שערי תירוצים מעולם לא ננעלו, והדברים עתיקים מובנים וידועים.

[ראה איזכור למעשהו של אליהו גם במאמרה של צופיה מלר: 'רגשות-אשם ומסרים כפולים - מקור למחלת-נפש לאומית', במסגרת פרשת השבוע 'במדבר', לקראת סופו. הציור המובא כאן - שאול ממאמר זה.]

[המעוניין בעיון-דיון פילוסופי-מדעי רציני ומעמיק בסוגיית האלוהים, מומלץ לו ספרו-להיטו האחרון והחדש של פרופ' ריצ'רד דוקינס: יש אלוהים? - האשליה הגדולה של הדת.]

אליהו: קנוא קינאתי ליהוה אלוהי צבאות (מלכים-א יט14,10)
ציור מאת יוליוס שנור, צייר גרמני, 1872-1794