כשר וכשרות

מילון אבן-שושן:
כשר = ראוי, ישר, טוב
כשרות = מצבו של דבר כשר וראוי

ראוי, ישר, טוב = אלו הן המשמעויות של המילה "כשר" בשפה העברית. השימוש במילה "כשר" בא לבטא ולהבהיר שמישהו, מישהי או משהו ראויים, ישרים, או טובים. רק כך, תמיד כך.

פרט למזון ולאביזרי מטבח! כאן, לפתע, אנחנו - יהודים כשרים, ראויים וטובים, שאיננו מקבלים את ההלכה הדתית-אורתודוכסית ואיננו מוכנים לחיות על-פיה, בשימוש במילה "כשר" משחקים לידיהם של היהודים הדתיים למיניהם! בשימוש במילה "כשר" אנחנו לכאורה מאשרים, גם בניגוד לרצוננו ודעתנו, שהמאכלים הקרויים "כשרים" על פי ההלכה היהודית הדתית הם כביכול "כשרים" גם עבורנו.

האומנם? האומנם המזון הכשר-על-פי-הדת-היהודית טוב וטעים לנו? ראוי בעינינו? האומנם מוכנים אנחנו ורוצים ומתאווים להימנע משימוש בחלב בקפה לאחר סעודה בשרית במטוס? האומנם טוב וטעים לנו בארוחה קרה בשבת במסעדה שלמען תעודת ה"כשרות" הדתית מוכנים בעליה להיכנע לגחמות של משגיחי ה"כשרות"?

מה קרה לנו? ממתי אוכל המוחתם בחותמת דתית ראוי, ישר וטוב גם לנו? האם רק משום ששולם עליו מס לארגונים דתיים, או רק משום שבצריכתו אנחנו מממנים את חייהם של עשרות אלפי משגיחי-כשרות דתיים???

כשרות המזון שלנו, מבחינתנו, מבטאת את טיבו, איכותו, טעמו, ובעיקר ניקיונו, טריותו ובריאותו של המזון אותו אנו צורכים ואוכלים. משמעותה הדתית של כשרות דתית מעניינת אותנו, לפחות אותי, כשלג דאשתקד. אין שום הצדקה לכך שנשתמש במונח זה, ובזאת נשחק לידי המימסד הדתי-חרדי, העושה כל מאמץ לכפות עלינו את חוקיו, מנהגיו ואורחות-חייו. על אביזרי מטבח, נייר טואלט, מטלית לניגוב רצפה ודאי וודאי אין מקום לתואר הדתי "כשר", לא ביום חול, לא בחג, גם לא בפסח, גם לא על-פי הגישה הדתית.

אנחנו, היהודים החילונים, האתאיסטים, נאמר מעתה על המזון הראוי בעינינו שהוא ראוי, טוב, טעים, היגייני, בריא או מזין. לא נאמר עוד "כשר". אם נרצה להתייחס לכשרות דתית נאמר במפורש "כשרות דתית" או "כשרות על-פי ההלכה", שהיא איננה הלכתנו, ואיננו מקבלים אותה כקוד לחיינו.

הערת המערכת: כפי שציין בפנינו אחד מגולשינו, כנראה שגם החיבור בין ההיתר לאכול את המזון והמושג "כשרות" הוא מאוחר. התנ"ך אינו משתמש בשורש זה בהקשר של מזון מותר (לדוגמא: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל" - ויקרא י"א מ"ז). השימושים המצויים בתנ"ך ובתלמוד הם דווקא במשמעות המילונית של "ראוי", לדוגמא:

• "ותאמר אם על המלך טוב ואם מצאתי חן לפניו וכשר הדבר לפני המלך ..." (אסתר ח' ה')
  
  
• "הכול כשרים לקרות את המגילה, חוץ מחירש שוטה וקטן; רבי יהודה מכשיר בקטן" (משנה, סדר מועד, מסכת מגילה, פרק ב', משנה ד')