חותמות כשרות חרדיות על מוצרי מזון

באחרונה נדרשה התקשורת - לראשונה בשישים ושתיים שנות קיום המדינה - לטפל בשאלת חותמות הכשרות המוטבעות על מוצרי המזון שאנו צורכים. אין מדובר בחותמות כשרות של הרבנות הראשית או המוניציפאלית, שהן הכשר דתי שקיומו הפך אצלנו למובן מאליו, כאילו היה הכשר לענייני היגיינה או הכשר וטרינארי. מדובר בחותמות כשרות חרדיות, המתווספות על הכשרי הרבנות הראשית, כאשר עבור כל חותמת כשרות כזו נגבה תשלום נפרד, המפרנס משגיחי-כשרות, חסידויות, אדמו"ריות ושאר "כלי-קוידש", שהנטל הכלכלי של פרנסתם מוטל על שכמו של הציבור הרחב בנוסף למיסוי הממלכתי, המממן את כל מוסדות הרבנות הראשית, כולל שכר משגיחי הכשרות מטעמו. רק כדי לסבר את העין , להלן רשימה (חלקית) של חותמות כשרות אלה, שתכופות 5 - 6 מהן מוטבעות על מוצר אחד, כאמור, בנוסף לחותמות הכשרות הממלכתית, וכזכור - בתוספת תשלום עבור כל אחת ואחת מהן:

כדאי לתת את הדעת גם על כך, שיש "כשרויות" שלהן יותר מחותמת אחת. ראה, למשל, את שתי החותמות של "החתם סופר". האם מדובר בפיצול? ואולי בזיופי כשרות? שהרי גם כאלה נתגלו, לא עלינו, בעבר, וקוממו עליהם רבים בעדות החרדיות עצמן...

קצפה של התקשורת בשניים מגדולי העיתונים היומיים - נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", ומירב מיכאלי ב"הארץ" בתקופה האחרונה יצא באופן ספציפי על "העדה החרדית" בעיקר בשל היותה עדה המגדירה עצמה מפורשות כמתנגדת לציונות, וכמרכזת את עיקר הפעילויות נגד המדינה הציונית. בויקיפדיה מתוארת העדה החרדית כ:"העדה החרדית היא הגוף העיקרי העומד מאחורי ההפגנות נגד חילולי שבת בירושלים ונגד חילול קברים. הבד"צ שלה הוא גוף הכשרות הפרטי החזק ביותר בישראל".

במייל המופץ לאחרונה בתפוצה רחבה מאד, שזכתה גם לסיקור בתכניתם של לונדון וקירשנבאום בערוץ 10, נשמעת קריאה להחרים את חותמת בד"צ העדה החרדית, ומירב מיכאלי ב"הארץ" מזדרזת להדגיש בכתבתה: "הסגנון הזה לא עובד", את ההבדל בין העדה החרדית, לבין כלל המגזר החרדי - הבחנה שהציבור הרחב אכן חייב בה - אך דא-עקה, ששני הכתבים, ברנע ומיכאלי, ממש כמו מפיץ המייל הנכבד ומרואייניו של לונדון, מתעלמים לחלוטין מכך שגם שאר חותמות הכשרות, כשהן באות בכפייה, והכוונה למוצרים שיש להם קו ייצור אחד בלבד שאין לו חלופה ללא שורת ההכשרים הפרטיים דלעיל ושכמותם, אינן אלא ביטוי ברור של "דמי-חסות" ששום מאפייה סיציליאנית ואחרת לא הייתה מתביישת בהם! וכי מדוע צריך הציבור החילוני לממן מיסוי דתי כבד, כשמדובר, כאמור, בכמה וכמה הכשרים נוספים על ההכשר של הרבנות הראשית, למען מיעוט של צרכנים, הנדרש אף הוא, בדרך כלל, רק להכשר חרדי אחד בלבד? מדוע צריכה מרבית האוכלוסייה, שגם שומרי הכשרות שבקרבה, היו מסתפקים בהכשר אחד בלבד, לממן מכיסה צרכי דת של אנשים שהשקפת עולמם כמו גם מעשיהם של רבים מהם, הם לזרא להם ולמדינה?

והרי מדובר כאן מפורשות ובאופן מאד ספציפי בכך, שציבור גדול של צרכנים נדרש לתמוך כלכלית בגוף שהוא אנטי ציוני, באמצעות מימון של מצרך (כשרות חרדית) שאיננו נזקק לו ואיננו רוצה לצרוך אותו, אלא שכופין אותו בלא שיש לו אפשרות לומר "רוצה אני!!!", לשלם בעבורו, מה שאין כן, כמובן, לגבי פיקוח היגייני או וטרינארי. מה תאמרו, אם מחר יקומו צמחונים/טבעונים (או גם אלה וגם אלה) וידרשו מכלל הציבור תשלום עבור מוצרים שהם דורשים שיימצאו תחת פיקוח צמחוני או טבעוני? או אם יקומו אנשים שאינם יכולים לצרוך גלוטן או מוצרים אחרים המזיקים לבריאותם, וזה, הרי יותר מוצדק! וידרשו תשלום מכלל הציבור עבור פיקוח נגד גלוטן, או חמרים אחרים, גם מאותם צרכנים שאינם זקוקים מטעמי בריאות או אידיאולוגיה לפיקוח כזה? והרי במקרה כזה נאמר, אם אנשים ישרים והגונים אנחנו: מי שזקוק (אידיאולוגית או בריאותית) למוצר עם מגבלות מסוימות ורצונו בפיקוח מטעמו- שישלם במטותא עבור צרכיו ולא יטיל "קנס" על כלל הציבור שאינו נדרש לפיקוח שכזה, האין זאת? אם ההגבלה היא מטעמי בריאות, ידרוש, ובצדק, את השתתפות קופת-החולים לה הוא משתייך, בהוצאה יתירה זו. והרי מרבית הציבור אינו נזקק להכשרים של בד"צ העדה החרדית, או בד"צ אגודת-ישראל, ושל הרב לנדא, וחרל"פ ושאר עדות חרדיות הקונות אחיזה על כל מוצר, עד כי אי אפשר כמעט למצוא מוצר ללא חמש חותמות שונות ומשונות של כשרות חרדית, בלא שניתן למצוא לו תחליף מפס-יצור חסר חותמות מיותרות אלה. למותר לציין, שחברה שתחליט על הוצאת שני פסי ייצור - עם חותמת וללא חותמת - חייבת לתת ביטוי להבדל ביניהם באמצעות הפרשי מחיר, כדי שלא לחייב את הציבור הרחב במיסוי דתי, שצרכניו הם מיעוט בעל צרכים ייחודיים.

מידיעה אישית עלי לציין, שרבות מחנויות המזון בשכונות החרדיות מוכרות את מוצריהן לצרכנים החרדיים במחירים זולים בהרבה מאלה בהם נמכרים אותם מוצרים ברשתות המזון הרגילות. ברור, שעל הנשים המבקרות בחנויות אלה ללבוש "בגדים צנועים" כדרך נשות המגזר החרדי. היוצא מזה הוא, כמובן, שרק הצרכן החילוני, ולא החרדי, דווקא הוא המממן את חותמות הכשרות, ורק הוא המשלם מחיר מופקע עבור מצרך שאינו צורך!!! ורק הוא אינו רשאי ליהנות מההוזלות במחירי מוצרים שהחברה החרדית נהנית מהם, אם אין אנשיו, ובעיקר נשותיו, רוצים להתחפש במלבושים חרדיים.

זאת ועוד!

עדות חרדיות, ולא רק אנשי "העדה החרדית" דנן, מחרימות בגלוי מוניות שנוסעות בשבת, או בתי עסק ומפעלים המעסיקים "גויים" או חילונים שאינם שומרי מצוות, או בתי-מלון שמתירים בהם לחוג את הסילבסטר, (=למעשה, ראש השנה האזרחי, שכולנו משתמשים בו) ומעולם לא שמעתי שמאשימים אותם בגזענות. להיפך. "זוהי זכותם" יאמרו לך, "לצרוך או לא לצרוך מצרך או שירות זה או אחר, ואפילו להביע דעותיהם בעניין זה באזני כל בני קהילתם בבית הכנסת או מעל דפי עיתוניהם המצונזרים".

אז מדוע, רבותיי העיתונות, להם מותר, בעיניכם, מה שלנו, סתם חילונים מן השורה, אסור? מדוע המושג "חרם" כל-כך מפחיד אתכם? מדוע צריך להתנצל, שאיננו תומכים בחרם, או שרק לעדה האנטי-ציונית, ולא לשאר העדות החרדיות, מכוונות טענותינו?

יש הטוענים באוזנינו גם, כי קריאה זו היא קריאה לא הוגנת על גבם של יצרני המזון בישראל שחשופים לסחיטה של החרדים ועכשיו אנחנו מציעים ל"שבור" אותם. לאותם אנשים גם נראה שזו פגיעה בפרנסה של הרבה אנשים שאין להם כל השפעה. התשובה על טיעונים אלה היא, כי החשש מפיטורי עובדים הוא חשש שווא!!! הרי אנשים לא יפסיקו לצרוך מוצרים או שירותים שהם צורכים, ולכן המפעלים והיצרנים לא יפסיקו לייצרם ולספקם. הם פשוט, יפסיקו לשלם אתנן למאפייה החרדית, והמוצרים לצרכן יהיו יותר זולים! הקריאה להיכנע לתביעות החרדיות הבלתי מוצדקות יש בה כדי להנציח את העוול, ולהטיל על הציבור הרחב של בעלי ההכנסות הנמוכות והבינוניות מיסי-דת בנוסף למיסים האחרים, הכבדים בלאו הכי. מדוע על אלה אין נותנים את הדעת??? גם ההצעות ללכת בדרך ה"חיובית", דהיינו, במקום להכריז על החרמתם של הנכנעים למאפייה, יש לקנות אצל המתחרים ובכך "לרמוז" ליצרנים ולנותני השירותים כי הציבור החילוני לא ייכנע לתביעות המיסוי הדתי, הצעות אלה אינן עוזרות. היצרנים לא ישלמו מכיסם את האתנן, ויוסיפו לגלגל את העלויות על הצרכן התמים, זה שאיננו עוקב אחר מה שרשום על גבי האריזה, והלה יוסיף לשלם מחיר מופקע עבור המוצרים, כמנהגו מימים ימימה. שום פעולה חשאית של יחידים, שיעדיפו לרכוש מוצרים ללא הכשר דתי, אם לא יהיה לה הד ציבורי ותקשורתי רחב לא תוכל להיות יעילה, ולכן אין כל משמעות ותוקף להעדפות האישיות לגבי תחנות דלק הפועלות בשבת, או מסעדות וחנויות חסרות הכשר.

ואסיים במעשה אמיתי שעזר לי להבין מהי הדרך הנכונה בה ראוי לפעול בעניין זה: באחד הימים קניתי, כמנהגי, בסופרמרקט השכונתי את המצרכים להם נזקקתי באותו שבוע. חיפשתי על המדף שמן רהיטים, ומצאתי רק שמן משני סוגים, שניהם עם כמה וכמה הכשרים חרדיים. פניתי עם עגלתי המלאה למנהל הסניף, ובקשתי שיעזור לי למצוא שמן רהיטים ללא הכשר חרדי. בהבעה תמימה או מיתממת, שאל אותי המנהל: מה איכפת לך שיהיו כאן חותמות כשרות? השבתי, שאינני מוכנה לפרנס מכיסי משגיחי כשרות, שאינני נזקקת כלל לשירותיהם. תגובתו הראשונה הייתה, שברשת שלהם אין מוצרים אחרים... עניתי במשפט הבא: מכיוון שאתה מאלץ אותי ללכת לחפש מוצר זה או אחר בחנות אחרת, אני מעדיפה לערוך שם את הקנייה כולה. את העגלה המלאה הזו אני משאירה עכשיו כאן, כמות שהיא, ואני מוכנה לחזור בשבוע הבא לנסות שוב את מזלי אצלכם. אם גם אז לא יימצא על המדפים שמן רהיטים ללא הכשרים חרדיים - הפסדתם לקוחה. המנהל שהכיר אותי כלקוחה נאמנה וותיקה, הסיק, מן הסתם, את מסקנותיו, וכאשר שבתי, אמנם, לחנותו שבוע לאחר מכן - מצאתי על המדף שמן רהיטים ללא הכשרים חרדיים.

גם אנחנו הצרכנים צריכים, אפוא, להסיק את מסקנותינו. תגובות מעין אלה, לצד חרם מתוקשר על מוצרים עם הכשרים חרדיים, יראה ליצרנים שהאיומים החרדיים על חרמות מצידם יכולים בהחלט לגרור אחריהם גם חרמות נגדיים, ושגם הטענות לגבי גודל המשפחות החרדיות אין בהן ממש. לשם כך רק צריך לעמוד איתן בפני הלחצים, וכשם שחדר המיון בביה"ח ברזילי באשקלון יקום במקומו המיועד ללא כניעה ללחצים בלתי מוצדקים, כך גם החדרת דמי חסות למאפייה החרדית באמצעות המזון והשירותים שאנו צורכים לא תצלח, אם נדע לעמוד איתן על זכויותינו. הציבור הרחב יצא נשכר מצעד כזה הן כלכלית, הן מוראלית.