הגיגים בנושא החזיר

במליאת הכנסת (9 בדצמבר 2003) אמר חבר-הכנסת מאיר פרוש (יהדות-התורה): "אני רוצה לומר לך, תאודור הרצל - השבוע בבית-המשפט העליון, במדינה שרצית, השופט החזיר מישאל חשין אמר...".

על שאלת יו"ר הכנסת "מה זה? אמרת השופט החזיר חשין?" השיב פרוש: "אם בעיניו חזיר כשר, אז הוא שופט חזיר".

כותב השורות הללו לא אכל מימיו בשר חזיר; אין זו משאת-נפשי, ולא בזה אבטא את השקפותיי החילוניות. עם זה, כל אדם מישראל החפץ - מרצונו - לאכול בשר חזיר, זכותו הגמורה והמוחלטת בעיניי היא לאכול כחפצו, בלי שאיש - גם לא הרשות המקומית והכנסת - ימנע זאת ממנו, מכוח חוק הכנסת או חוק-עזר מקומי. בשר חזיר, ככל בשר אחר, צריך להימכר באופן חופשי, בכל מקום שיש לו ביקוש, בלי הגבלה כלשהי (גם לא הגבלה על אזור המכירה באותה רשות מקומית). בשר חזיר צריך להימכר ככל מוצר אחר - על-פי כללי ההיצע והביקוש בשוק החופשי: ירצו - יקנו, לא ירצו - לא יקנו (ואז אולי ייאלץ בעל העסק לסגרו לבסוף, באין ביקוש - אבל רק בתנאי זה!).

מאיר פרוש לא היה מוכן לעולם שאדם כלשהו בעולם יאנוס אותו לאכול דבר-מה או ימנע אותו בכפייה מלאכול דבר-מה (ושום אדם הגון בישראל אינו מעלה כזאת על דעתו), אך הוא רואה היתר וחירות לעצמו לכפות על אחרים מה יאכלו ומה לא יאכלו. הוא כנראה לא שמע מימיו את האמרה "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך", או "רצונו של אדם - כבודו הוא", או "את השנוא עליך אל תעשה לזולתך" (הכלל של הילל הזקן [בתרגום חופשי מארמית] - כלל מוסרי-אנושי מן המעלה הראשונה!). לו מותר, משום-מה, להתערב בחיי הזולת ולכפות על זולתו את נורמות החיים ואת תפיסות-העולם האמוניות שלו.

כך הוא סבור, והוא אף מרשה לעצמו בחוצפתו ובגסות-רוחו לכנות שופט בבית-המשפט העליון בכינוי-גנאי (חזיר). גם לכותב השורות הללו דעה בעניין: לדעתי אדם האוסר על זולתו - מתוך מניעים שמקורם בדת ובאמונה דתית - לאכול כרצונו, או לחיות כרצונו בכלל, עושה מעשה-נבלה. הנבלה היא הפלישה הגסה, התוקפנית, האלימה, עזת-המצח, של אדם אחד אל תוך חיי זולתו, ואינוסו לעשות את רצון הפולש התוקפן. זה מעשה-נבלה שרק מנוולים ונבלים עושים כמותו בחברה של בני-תרבות, ומי שעושה אותו הריהו, כפי שגרס הח"כ פרוש - חזיר.

הערת המערכת: לחרדים מסויימים יש נורמה של כפל-לשון, ברצונם יהללו וברצונם יקללו דמות או מותג מסויים, בהתאם לרווח או להפסד הצפויים להם מכך. בנימין תאודור הרצל, שחבר הכנסת החרדי פרוש תובע כאן את "עלבונו", כביכול, לקלס ולשימצה הוא בפי חרדים רבים בשגרת יומם, שכן הגה ותכנן את הניגוד הגמור לאמונתם המיסטית - לפיה רק המשיח, בביאתו, יגאל את העם ויחזירו שוב לביתו-מולדתו. "הערצעל-פערצעל" מכנים אותם חרדים את חוזה המדינה (פערץ - ביידיש = נפיחה; פערצעל = הנופח נפיחה)...