יהדות - כאן ועתה

פרופ' אלכסנדר ברזל היה ראש המחלקה ללימודים הומניסטיים בטכניון, חיפה
המאמר התפרסם בביטאון "יהדות חופשית", גיליון 19, יוני 2000
ומועלה באתר חופש באדיבותה של מערכת "יהדות חופשית"

כל הרוצה להקל על עצמו את המלאכה, דוחק את בעיית היהדות בזמן הזה לתחום החברתי. מדברים על 'פשרה', על 'חיים ביחד', 'סובלנות הדדית' וכדומה, אבל אין נטייה לנגוע בעיקר: מהי אותה יהדות שבמרחב חלותה מבקשים פשרה, יחד וסובלנות. אלה, אכן, הסדרים רצויים בהחלט. השאלה היא רק אם יש להם צידוק וסיכוי.

שורש הבעיה הוא בקביעת מגדירי מהותה של היהדות ובחינת מושגי ההגדרה. 'אמונה באל כל יכול', 'קיום מצוות מעשיות', וכיוצא באלה הנחות שגורות כבסיס ה'יחד', נמצאות חסרות משמעות מקובלת על הכל, אם לא הובהר מה פשר ה'אמונה', ה'מסורת' ומהן 'מצוות'. 'פשרה' בין מה למה? 'סובלנות' באילו גבולות ותנאים? מי שמייחס תוקף מובן מאליו ובלבדי לתפיסתו שלו את מושגי היסוד סבור, שכל האחרים מוציאים עצמם מן היהדות. הברירה היא בין פילוג - שלא ברור כלל אם אינו קיים כבר, לבין חתירה להעמדת יהדותנו על יסודות מחשבתיים מובחנים כאן ועתה. אל נכון, מעטים הסיכויים שאפשרות שניה זו תתקבל על דעת כל - או חלק גדול - של המשויכים כלשהו ליהדות, אבל חובה לנסות לבחור בה. החובה לנסות ולהעמיד את יהדותנו על יסודות רציונליים נובעת מסכנה שטרם נודעה בעבר: היעלמות בריק הרוחני ובאוניפורמיות נעדרת מימד-זמן, זולתי הרף העין החולף, והתפרקות זיקות וגופים ליחידים הנעים בעולם של מאבק מתמיד להשגת 'יותר'.

מסורות ומנהגים בעולם משתנה

התופעה של ש"ס - לא של 'ששה סדרי משנה' - מצביעה על היקפה הרוחני ומשמעותה החברתית של הבעיה. פרדוקסאלית, המערכת הרבנית שלה (ממסד, ישיבות, המנהיגות הפוליטית) עברה תהליך של הדמות-עדי-התבוללות לדיוקן הרבנות האשכנזית. ההמונים הנלווים למערכת הרבנית של ש"ס ממצים את יהדותם במנהגים שלוקטו בכל מיני גלויות ובכל מיני זמנים וסביבות רוחניות, ומבטאים אותה במקצת מן הפולחן, שהרי חלקם המכריע אינו שומר 'על קלה כחמורה': לא כיסוי ראש, לא תפילין, לא מנוחה בשבת; מטייל ברכב פרטי או ציבורי בשבתות ובחגים, מעלה אש במנגל - ולאו דווקא עם מאכלים כשרים. הנשים - ולאו דווקא הצעירות שבהן - אינן מקפידות על לבוש 'צנוע' או על דיני טהרה, אינן טובלות במקווה וכו'. עם זאת, נשמרים בציבור הזה דפוסי התנהגות כמו-'דתיים': היחס אל הרב הנערץ, הנטייה לאמונות לא-רציונאליות ספוגות באווירת היום יום, ועוד. במקביל להתגברות סימני ההידמות ל'אשכנזיות' בציבור הספרדי, כך חלו התמורות בציבור ה'דתי' האשכנזי אל עבר קבלת דפוסי האווירה ה'מזרחית'. פולחן הרב לא חסר גם קודם, אך עתה גבר עוד. לא חסרו נטיות לא-רציונליות - בעיקר בזרם החסידי - אך בשני העשורים האחרונים הן התחזקו מאד.

האומן היהודי
פסל ברונזה משנת 1920 של חנה אורלוף, 1968-1888,
פסלת ורשמת ישראלית, ילידת רוסיה, מחשובי הפסלים במאה העשרים

הפונדמנטליזם הגובר עתה זר ליהדות מעיקרה. עקרון 'תורה שבעל-פה' - שהוא הוא תמצית מהות היהדות - קובע חד משמעית נוכחות בהווה היסטורי והיענות לקצב התהוותו השונה במקומות השונים. בניגוד לאווירת הרבנות הרווחת עתה, חכמי כל הדורות לא הניחו שהם 'בני-דורם של אבותינו הקדמונים', אלא ראו את עצמם מתאימים את אורחות המחשבה וההתנהגות של היהודים אל הזימונים הרוחניים של כל עת, תוך שמירה על העקרונות המכוננים המעטים של היהדות, ואף זאת לא בלי השגה חדשה ומתחדשת של מושגי יסוד. תפיסת האלוהות של הרמב"ם, הרמב"ן, הרלב"ג, אלבלג, קרשקש והוגים אחריהם אינה כתפיסת האלוהות במקרא. ממילא לא תפיסת ה'השגחה', 'שכר ועונש' ועוד, אף לא תפיסת ה'אמונה'. התורה שבעל פה רצופה תמורות בקביעת המצוות, ומשמעותה היא: אי-הנצחת לשונה של תקופה. הפונדמנטליזם של ימינו תובע לנוע בכוון הפוך: לחוש כבני דור של 'ענקי העבר' - שכנגדם "אנו כחמורים" וגם "חגבים" - לדבר בלשון דורות עברו, אף אם מילותיהם הביעו תכנים שהשתנו במידה מכרעת.

הדימוי של 'שורשים' הסתלף בשימוש השגור. נשכח מאתנו כי העץ אינו זהה לשורשיו: הוא צומח מהם, אבל לתוך אקלים משתנה, לסביבה ותנאים הקובעים את כווני הענפים, צבע העלים וטיב הפירות. בשימוש הפונדמנטליסטי 'לשמור על השורשים' משמעותו להישאר קבועים בקרקע, בלי צמיחה, בלי ניצנים וללא פרחים ופירות מתחדשים שוב ושוב. עץ שאינו נענה לתביעות זמנו וסביבתו יתעוות ויחדל להתקיים. אילו נהגה היהדות כדרישת הפונדמנטליסטים בימינו, היה דינה כדין התרבויות שנעלמו או נתאבנו. חומיינים דנים את עמם לפיגור אחרי אירועי העת, או שלצד התרבות המאובנת צומחת תרבות נוכחת, שונה מן הדמות הארכאית. האיסלאם של המזרח הרחוק ושל הבלקן אינו דומה לזה של כמה מיני איסלאם מזרח תיכוניים. אפילו חכמי אלאזהאר הבינו לפני דור שריבוי ילדים בסוף המאה הזו אינו יכול להיות תביעה כפי שהיתה בעולם דל אוכלוסין ורב משאבים. תיאולוג אמריקאי טען שיש מצוות אשר מילויין שוב אינו יכול להיתבע, שכן כבר נתממש: "פרו ורבו ומלאו את הארץ": שהרי הארץ כבר מלאה, ואין ספק שהוא צדק.

מעמד האישה אינו יכול להילמד משום מקור קדום, דבר שמבינות גם ה'חרדיות' של ימינו עד כי ההתנגשות בינן לבין התפיסה הרבנית השמרנית בלתי נמנעת. אופני שמירת השבת אינם יכולים להיות כפי שהיו בתנאים שונים לגמרי: אלה הגרים בערי העולם במרחקים גדולים מבית הכנסת עומדים בפני ברירה - לוותר על בואם בשעריו, או לנסוע בכלי רכב. לגבי מי שאינו יושב ו'לומד' כל השבוע או עוסק ב'קודש', אלא עובד במקום מרוחק כלשהו מבני משפחתו, השבת הוא יום הבילוי ויום הקניות כאחד. לגבי מרבית העם אין משמעות לבילוי השבת בלימוד, שכן, אין להם יכולת ואף חסר היסוד לעסוק ב'תורה'. יחסי גבר ואשה בימינו, החל בחיים חברתיים שלובים מימי הילדות, דרך בחירת בנות/בני זוג על-פי רגשות ונטיות אישיות - וכל זה בעולם פתוח - ועד לעיצוב חיי המשפחה, שבה מקומה של האשה העובדת כלל אינו 'בביתה פנימה', הם יחסים שונים כליל ממה שיכלו להיות לפני שניים-שלושה דורות.

אין בנאמר אישור לכל אשר תרבות ימינו עלול לזמן בהתנהגות בני האדם, אלא תביעה להפעיל ביקורת המעוגנת בעקרונות יסוד מעצבי תרבות.

אדם
פסל שיש מאת טוליו לומבארדו, 1532-1455
פסל איטלקי, בן למשפחת פסלים ואדריכלים,
ממעצבי העיטור, הפיסול והארכיטקטורה בוונציה במאות ה-15 וה-16.

מיהם הנאמנים האמיתיים למהותה של היהדות

המסכנים את המשך קיומה של היהדות בימינו הם אלה המתעקשים לחיות מחוץ לזמן ולמקום, למען שמירת מה שבלתי-ניתן - ואף בלתי-רצוי - שישמר, דווקא למען קיום התרבות היהודית. למרות הרושם המתקבל באווירת ימינו וברעש הגדול שמקימים אותם המתעקשים, הרי שדווקא הם אינם נאמנים למהותה של היהדות כתרבות נוכחת בעולם ובהווה. עשויה להישמע טענה מבוססת היטב: ההווה בתחילת המאה ה- 21 אינו מימד זמן קיים, שכן זה בורח אל תוך פירוקו במציאות של תמורות בלתי-פוסקות, ואם כך, הרי שהתרבות יכולה להתקיים רק אם היא נישאת מעל להווה, מגלמת איזה 'נצח', איזה התמד. אולם טענה כזאת תקפה רק אם מוגדר מה המתמיד כתנאי קיום, משמע, אילו הם העקרונות המכוננים אותה, ושבהיעדרם שוב אינה מתקיימת, ולעומת זאת מה שבגדר כללי התנהגות המוצגים בטעות כעקרונות.

יתכן שיהיה קשה להגיע להסכמה בדבר משמעות העקרונות המכוננים את היהדות, שכן מושגי-היסוד מובנים על ידי אנשים שונים בדרך שונה. המושג 'אלוהים', שהמאמין ה'תמים' מבין בו, שונה מן המושג שעשוי לספק את הבנתו את העולם - את ההוויה - מזה של המניח ביסוד חשיבתו את המדע. בהעדר הסבר לתופעות הטבע נמצאה משענת רוחנית לאחוזי הדאגה בהנחת קיום בורא ומשגיח עליון שולט בכל. לפי ההשקפה הרווחת בימינו אין שאלות חתומות לתמיד. מה שחסר פשר עתה יקבל הסבר בעתיד מכוח התבונה החוקרת. 'חידה' שרק תבונה עליונה יכולה לפתור חדלה להיות חידה, והיא עתה משימת-חקירה נמשכת. אין בקשת תשובות סופיות במערכת הטבע, כולל טבעו של אדם - שאף חייו נקבעים על-ידי חוקי אותו הטבע, ולו בתוספת כלשהי - שאף הוא טעון חקירה. אדם המבקש להאמין ב'תום', בלי שאלות, ירחיב את כל-יכולת האלוהות של תהליכי ההתערבות בטבע שהמדע מתקדם בה בימינו, מעבר לכל מה שאדם היה משער לפני דור. בן הזמן הזה שלמד להשתמש בכוחות הטבע - בגבולות חוקיו - אינו חש צורך לחפש כוח נוסף, מה עוד שגם חכמי היהדות לדורותיהם לא הניחו שכוח עליון יכול לשנות את מהלכי הטבע. רעיון הנס נדחה שוב ושוב, ואפילו נטו לראות בו פגם. הוא 'נסבל' במופרש למען חלושי-האמונה שזקוקים להוכחה-כאילו. כבר קדמונים הגבילו את מספר הנסים בעשרה - עם ספירה משתנה - וקבעו כי אלה נכללו בטבע 'הנברא' בתור נסים, משמע שאלה לא היו נסים החורגים מן הטבע.

הרעיון של בריאה יש מאין הוסבר כבר בכתובים קדומים על-ידי הבחנה בין המושגים 'בריאה', 'יצירה' ו'עשייה'. נקבע כי הראשונה אינה מובנת במידות אנוש. אולם אם תיבה זו מתפקדת בחשיבה אמונתית עבר-רציונלית, אזי ממילא אינה נחוצה ואינה מתקבלת על-ידי בן התקופה הזו.

מושג הנבואה נדחק למדי מלשון האורתודוכסיה והחרדות של ימינו, וככל שעולה, הכוונה בו למובנו הנוצרי: איש ההשראה האומר - 'מנבא' - מה שיקרה בעתיד, הוא Pro-phet במובנו המקורי כמזהיר וקורא להתנהגות סגולית, שאם לא כן - יקרה אסון. כדורש 'לרדוף צדק' ומדגים מצבים שבהם תחת צדק שלו העוול - מובן זה כמוהו כנעלם. הגישה הכוהנית, שהיא גם כוחנית, אינה גורסת סגולת המעשה, שהרי 'כל העם בני כוהנים', 'עם סגולה', 'עם קדוש'. אחדות אפשרית רק אם יש שפה משותפת - מגדל בבל חרב כי מבקשי בניית מגדל ש"ראשו בשמיים" לא הבינו זה את זה. אלה המבקשים ליצור מציאות ארצית-אנושית מתוקנת ככל שניתן, אינם מתכוונים כלל לבנות 'מגדל' עד 'השמיים'.

התביעה החרדית להעניק ל'לומדי תורה' מעמד עליון, סגולי לחברה היהודית, לא רק שאינה יכולה להתקבל על הדעת במדינת יהודים הנוטלת אחריות לקיומה בכלכלה ובביטחון, אלא שהיא אף מסוכנת, כי היא מפרקת את החברה-הקהילה. חלוקת החברה לנצלנים ולמפרנסים היא בלתי-נסבלת, ועם ריבוי הנצלנים תביעה זו תמיט אסון על המדינה.

קביעתו של ח"כ אלכס לובוצקי - המלא רצון טוב - בראיון בגיליון אפריל 99 של "יהדות חופשית", מציגה את הבעיה בכל חומרתה. לדבריו "בעניינים אלה אין סימטריה בין הצדדים. אדם פלורליסטי מקבל את הדת כדבר כשר ולגיטימי; אדם דתי אינו מקבל את החילוניות כאופציה לגיטימית...". ההנחה כי יש 'זכויות יתר' של 'דתיים', כאילו הם ורק הם מחזיקים ביהדות לאמיתה והשאר רק נסבלים, אין לה על מה להתבסס, וממילא תורמת לפילוג מתקדם. עצם התוויית 'חילוניות' היא מוטעית. החלוקה ל'קודש' ו'חול', וממילא לדבקים בקודש וככלואים בכל בטלה מכל וכל. היהדות מעיקרה מבקשת 'לקדש' את מלוא מרחב העשייה האנושית, ולכן ימי החול אינם פגומים כסגולתם, אלא אם כן פוגמים בהם עושי עוול. המכונים בטעות 'חילונים' שומרים על טיב המציאות ועל החברה הפועלת בה יותר מן המכנים עצמם 'קדושים'.

בריאת אדם וחוה
תבליט על קיר מגדל ג'ינטו, פירנצה
מאת הפסל האיטלקי אנדראה פיזאנו, 1340-1290,
בין השאר עיצב את דלתות הברונזה של הבפטיסריום בפירנצה,
ואת התבליטים המעטרים את בסיס מגדל הפעמונים של הקתדרלה בפירנצה,
שיוחסו, לעיתים, לג'וטו.