על עיקר, על טפל ועל צביון

לפני כשנה כתב בני ציפר ב"הארץ" כתבה תחת הכותרת "טוב שנגמרת כבר, פסח, חגם של המכורים לסם המסוכן הזה ושמו הדת". הכתבה, שווה קריאה בפני עצמה, עוטרה במספר לא מבוטל של תגובות, ביניהן הופיע המשפט האלמותי של מגיבה אלמונית בשם "רות": הפולחן הדתי נוצר למעשה כשביל דרכו אפשר למצוא את אלוהים (הנשגב אם תרצו), אלא שבמיקרים רבים המטרה נשכחה והפולחן הדתי עצמו, על שלל טקסיו ומנהגיו, הפך לעיקר.

רבות מדובר על "הצביון היהודי" של מדינתנו. סיסמה זו נזרקת לא אחת לחלל האוויר בעת בו מתקיים ויכוח בנושאי דת ומדינה: "חנויות שפתוחות בשבת? ומה עם הצביון היהודי?!" או "מכירת מזון לא כשר? ואיפה הצביון היהודי?!!" וכדומה - סיסמאות אשר קל לחברן, גם אם במחשבה שנייה לא בדיוק מסתתר מאחריהן עומק רב.

פוליטיקאים רבים מנסים להשיג "צביון" זה בדרכים של חקיקה - וכי מה פשוט יותר מאיסור נישואיהם של מר כהן ואהובתו הגרושה, במיוחד כאשר לצדך קואליציה דתית רחבה וענפה? והנה הגדלנו לכאורה את הצביון היהודי. מר כהן המסכן חושב בוודאי אחרת, אלא שחופש הפרט, כך נראה, אינו רכיב פופולרי בסל הצביון הכללי.

ייאמר בבירור: כאשר כופים צביון, מה שהופך לצביון זו הכפייה ולא הדבר אותו מנסים לכפות.

ובאותו עניין בדיוק: אתמול (12/5/10) התקיים יום ירושלים, שנקבע לציון איחוד העיר ירושלים במלחמת ששת הימים - צנחנים בוכים בכותל, אתם זוכרים. יום ירושלים נחוג ברוב הדר ופאר, בין היתר בתהלוכה רבת משתתפים ודגלים.

"תהלוכה" אמרנו? לא אחת אלא שתיים. תהלוכה לגברים ותהלוכה לנשים.

מבלי להיכנס כלל לוויכוח המדיני-פוליטי לגבי ירושלים, נשאלת השאלה: האם בשנים הקרובות עלינו לטובה (?) תהיינה כבר ברוח התקופה ארבע תהלוכות - לגברים אשכנזים, גברים ספרדים, נשים אשכנזיות ונשים ספרדיות? גם כאן, מה שהופך בהדרגה לצביונו של החג הוא קיומם הקפדני של ציוויים דתיים שונים ומשונים, שבינם לבין העניין הירושלמי עצמו אין דבר וחצי דבר.

הנשיא פרס בנאומו החגיגי הזהיר ש"גם היום מרחפים עננים קודרים בשמינו". הנשיא פרס, מבלי שכנראה התכוון לכך, צודק.