הומניזם ורווחה ביהדות

הקדמה:

אתר חופש, כחלק ממאבקו בכפייה הדתית ובהחזרה בתשובה, מואשם לעיתים בהצגת היהדות באופן שלילי. ציטוטים כמו "טוב שבגויים הרוג" מופיעים באתר לעיתים קרובות. בדרך כלל זה נעשה במטרה לסתור את טענות המחזירים בתשובה כאילו היותו של אדם דתי עושה אותו מוסרי יותר. ע"י הצגת ציטוטים כאלה, האתר מנסה להראות שבניגוד לדימוי בקרב חלק מהאוכלוסיה, הדת היהודית אינה כלילת השלמות, ובודאי שאינה ערובה להתנהגות מוסרית.

אלא שהתוצאה היא שנדמה שבאתר נוצרת הצגה חד-צדדית של היהדות, ונוצר הרושם כאילו היהדות היא כולה שלילית. זה חמור במיוחד בגלל שעבור חלק מהקוראים האתר הוא המקור היחיד למידע על היהדות. מאמר זה בא לאזן מעט את התמונה, ולהראות כי היהדות מלאה בצדדים חיוביים, לא פחות ואף יותר משליליים.

מפאת קוצר היריעה (או דף ה-html), הציטוטים המופיעים במאמר זה הם מבחר קטן מציטוטים רבים שאפשר להביא בכל נושא. רוב הנושאים המופיעים פה רחבים דיים אף למאמר שלם, אולם כאן היה מקום רק להצגתם בקיצור. המאמר גם לא עוסק בנושאים רבים הראויים להצגה, כמו מוסר הנביאים, הפרגמטיות היהודית לגבי רפואה ופיקוח נפש, גישות חיוביות כלפי המדע בפילוסופיה היהודית ויצירות ספרותיות ביהדות. מאמר זה עוסק בשני נושאים עיקריים, שבהם היוותה היהדות אחד ממקורות ההשראה של התרבות המערבית: הומניזם, ורעיונות סוציאליים. גם הנושאים האלה מוצגים "על קצה המזלג".

אולם נתחיל מהשאלה: אם ביהדות יש רעיונות כמו כבוד האדם, כיצד אפשר למצוא בה גם ציטוטים הנוגדים את כבוד האדם, כמו "טוב שבגויים הרוג"?

פלורליזם ביהדות:

את התשובה הטובה ביותר לשאלה זו מצאתי בשיחה שערכתי לאחרונה עם אדם דתי: "המחשבה היהודית מבוססת על המחלוקת. היא אינה אחידה, אלא היא שדה מערכת לדיעות, והעיסוק בה הוא דיון. תלמיד שמוצא הפרכה לדברי רבו, חובה עליו לומר אותה. לומר 'היהדות אומרת' זו אחיזת עיניים ודמגוגיה, שאשמים בה הן חלק מהדתיים והן חלק מהחילוניים. אין 'היהדות חושבת' אלא יש 'אנשים חושבים'. גם את 'טוב שבגויים הרוג' אמרו בני אדם, שחיו בזמנם והושפעו מסביבתם ומנסיבות חייהם."

למעשה, "טוב שבגויים הרוג" נאמר ע"י ר' שמעון בר יוחאי, שראה את חבריו מוצאים להורג ע"י הרומאים ונרדף על ידם בעצמו.

הרעיון של פלורליזם וריבוי דיעות ביהדות מופיע במקומות רבים:

"שבעים פנים לתורה" (במדבר רבה, יג)

"שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים 'הלכה כמותנו' והללו אומרים 'הלכה כמותנו'. יצאה בת קול ואמרה 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן'" (מסכת עירובין יג, ע"ב), וכן: "הרוצה לעשות כדברי בית שמאי - עושה, כדברי בית הלל - עושה" (שם ו, ב).

"אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל, אלו אוסרים ואלו מתירים - לא נמנעו בית שמאי מלשא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי. ללמדך, שחבה ורעות נוהגים זה בזה" (יבמות יד).

הציור "בריאת האדם" של מיכלאנג'לו בואונרוטי (1475-1564)
הצייר, הפסל, האדריכל והמשורר האיטלקי המפורסם יליד פירנצה
הציור, בו מפיח אלוהים רוח באדם, נמצא בקאפלה הסיסטינית בוואתיקן.

חלק א': הומניזם ביהדות

כבוד האדם:

הערך של כבוד האדם ביהדות מתחיל מהפסוק המפורסם "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהם ברא אותו". האדם נברא בצלם אלוהים, ולכן פגיעה באדם היא פגיעה באלוהים עצמו. לא רק שאסור לאדם לפגוע באדם אחר, אלא שאסור לו גם לפגוע בעצמו "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (דברים ד' טו). מהפסוק "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח ה) פירשו חז"ל "'וחי בהם' ולא שימות בהם" (סנהדרין עד ע"א), כלומר, חיי אדם קודמים למצוות התורה.

"לפיכך נברא אדם יחידי, בעולם, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא. למה נברא אדם יחידי בעולם כדי שלא יאמר אדם [לאדם אחר] אבא גדול מאביך... לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם" (סנהדרין ד' ה').

קטע זה, המקדש את חיי האדם ואוסר על כל גזענות ("שלא יאמר אדם אבא גדול מאביך") היה יכול לשמש פתיחה לכל הצהרת זכויות אדם באשר היא.

קדושת חיי אדם בקרב חז"ל לא הייתה רק תיאוריה, אלא יושמה גם במשפט: "סנהדרין ההורגת אחת בשבוע [כאן במשמעות של שבע שנים] נקראת חובלנית; ר' אלעזר בן עזריה אומר: אחת לשבעים שנה [נקראת חובלנית]". וגם ההוצאות להורג חייבות רחומות "היוצא להרג משקין אותו קרט של לבונה בכוס של יין, כדי שתטרף דעתו" (סנהדרין מה).

למרות שיש ביהדות גם דיעות גזעניות, לפי דיעות רבות אחרות כבוד האדם הוא לכל בני האדם: יהודים ולא-יהודים, נשים וגברים: "מעיד אני עלי את השמיים ואת הארץ: בין גוי ובין ישראל, בין איש ובין אשה, בין עבד ובין שפחה - הכל לפי מעשיו רוח הקודש שורה עליו" (תנא דבי אליהו רבא) "בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות; אבל מי שאמר והיה עולם [כינוי לאלוהים] אינו כן, אלא - רחמיו על הזכרים ועל הנקבות, רחמיו על הכל" (ספרי פנחס) "גזל את הנכרי ומת, אינו מתכפר לו" (תוספתא ב"ק י).

חשיבות מיוחדת מיוחסת בתורה ליחס לתושבים הלא-יהודים של ארץ ישראל, המכונים "גרים". עשרים וארבע פעמים מופיע בתורה הציווי לאהוב את הגרים, לא לנצל אותם ולהתייחס אליהם טוב (לתשומת ליבן של חברות כוח האדם המעסיקות פועלים זרים). "לכם ולגרים... והיו לכם כאזרח כבני ישראל" (יחזקאל) "וכי יגור אתכם גר בארצכם, לא תונו אתו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך" (ויקרא יט 33-34). על אלוהים בעצמו נאמר שהוא "אוהב גר, לתת לו לחם ושמלה".

היהדות היא הדת הראשונה שבה מופיע כך הערך של כבוד האדם וקדושת חייו. בתרבויות האחרות בתקופת כתיבת התורה ערכם של חיי אדם היה שווה לסכום הכסף שהיה שווה כוח העבודה שלו.

משה
פסל שיש של מיכלאנג'לו בואונרוטי (1475-1564)
נמצא בכנסית סן-פייטרו ברומא.

נורמות שלטון דמוקרטיות:

הדמוקרטיה הומצאה ביוון העתיקה, אולם חלק מעקרונותיה נמצאים בתורה ובדינים היהודיים.

עקרון הסובלנות: "משה מבקש מן הקב"ה בשעת מיתתו ואומר לפניו: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתן של כל אחד ואחד, ואין דעתן של בניך דומה זה לזה; ובשעה שאני מסתלק מהם, בבקשה ממך, אם ביקשת למנות עליהם מנהיג, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל לכל אחד ואחד לפי דעתו" (תנחומא פרשת פנחס סימן א).

עקרון הכרעת הרוב: "באותו יום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו... חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל ר' אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. מאי לא בשמים היא? אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחים בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה 'אחרי רבים להטות'... מה עשה הקב"ה באותה שעה? שחק ואמר: נצחוני בני" (בבא מציעא נט, ע"ב). אז מה יש לנו כאן? מתואר ויכוח בין ר' אליעזר לשאר הרבנים. בזמן הויכוח נשמע קול אלוהים שאומר שר' אליעזר צודק. עונה לו ר' יהושע, שמאחר והתורה כבר ניתנה, ובה כתוב "אחרי רבים להטות", הרי שויכוח צריך להיות מוכרע ע"י הרוב - ואפילו אם אלוהים בעצמו עומד לצד המיעוט.

שלטון החוק: "כי יפלא ממך דבר למשפט... ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת, והגידו לך את דבר המשפט... ושמרת לעשות ככל אשר יורוך... לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז 8-11).

חשיבות גדולה מאוד מיוחסת לעניין של הליך משפטי הוגן. התורה מזכירה את העניין עשרות פעמים: "לא תטה משפט, לא תכיר פנים ולא תקח שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים. צדק צדק תרדוף" (דברים טז 19-20) "לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה" (דברים כד 17) "לא תעשו עוול במשפט, לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול" (ויקרא יט 15). חז"ל אף הוסיפו תקנות משלהם כדי להבטיח משפט הוגן ככל האפשר: "אינו צריך לומר שוחד ממון, אלא אפלו שוחד דברים אף הוא אסור... כגון שמואל שעבר פעם אחת על הגשר, בא אדם אחד ונתן לו ידו. אמר לו: מה אתה? אמר לו: דין יש לי. אמר לו: פסול אני לך לדין" (כתובות כה). כלומר, ר' שמואל סירב לשפוט בין אנשים רק בגלל שאחד מהם הושיט לו את ידו, ובכך עלול היה להשפיע על שמואל ועל פסיקתו.

ועוד: "שני בעלי דינים שהיה אחד מהם מלובש בגדים יקרים והשני מלובש בגדים בלויים אומר [השופט] למכובד: הלבישהו כמותך או לבש כמותו ואחר כך נדון בינכם, כדי שתהיו שווין" (ספר החינוך, מצווה רל"ה) "רשע וכשר עומדים לפניך לדין לא תאמר: הואיל ורשע הוא זה אטה עליו את הדין!" (מכילתא משפטים) וגם היחס ללא-יהודים היה הוגן: "כך הייתה מדתו של ר' ישמעאל: כשהיו שניים באים אצלו לדין אחד גוי ואחד ישראל, אם רצה [הגוי] לדון בדיני ישראל - היה דן בדיני ישראל, ואם בדיני אומות-העולם [כלומר, דיני הלא יהודים], היה דן בדיני אמות-העולם" (ספרי דברים).

מלבד אלה, נמצאים בדברי חז"ל מספר רעיונות מודרניים, לדוגמא התיישנות "עדות - עד ששים שנה נזכרת, יותר - אינה נזכרת" (כתובות כ).

בחלק מהרעיונות הללו הקדימה היהדות בהרבה את זמנה.

חלק ב': רווחה ביהדות

גמילות חסדים ועזרה לשכבות החלשות:

הרעיון של עזרה לעניים מובע עוד בתורה עשרות פעמים: על אלוהים עצמו נאמר שהוא "עושה משפט יתום ואלמנה" (דברים י 18) ואילו על האדם ציווי "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו" (דברים טו 7-8). מלבד הציווי הכללי לעזור לעניים, מכילה התורה תקנות ספציפיות שנועדו לעזור לעניים: "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה, לא תשוב לקחתו; לגר, ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כד 19) - כלומר, אם שכחת לקצור חלק מתבואתך, אסור לך לחזור לקחת אותו אלא עליך להשאירו לעניים; ציווי דומה מחייב את בעל השדה לא לקצור בכוונה חלק משדהו במטרה להשאירו לעניים. דוגמא אחרת לתקנה: "מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך, ובא הלוי,... והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו" (דברים יד 28) - בתורה השנים נספרות במחזורים של שבע שנים. כאן מצווה התורה שבכל שנה שלישית ושישית במחזור הזה על כל אדם להפריש עשרה אחוזים מתוצרתו לטובת העניים (הלויים נעשו עניים בעקבות רפורמה שהנהיג המלך יאשיהו בפולחן, ובתקופתו, לדעת חוקרי המקרא, נכתב גם ספר דברים).

חז"ל אף הרחיבו את חשיבותה של העזרה לזולת "שקולה צדקה כנגד כל המצוות" (בבא בתרא ט) ו"גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות" (סוכה מט) ואף "גדול עושה צדקה בסתר יותר ממשה רבנו" (בבא בתרא ט). הם קבעו שהצדקה צריכה להיות דרך חיים "הוי זהיר בדלתי ביתך, שלא יהו נעולות בשעה שאתה מסב באכילה ושתיה" (דרך ארץ זוטא ט) - כאשר אדם סועד, עליו תמיד להיות מוכן לארח נזקקים.

"פעם אחת היה ר' יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה ר' יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר ר' יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל! אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה שהיא כמותה, ואיזו - זו גמילות חסדים" (אבות דרבי נתן ד)

הגנה על החלשים:

לא רק על נושא הצדקה וגמילות החסדים מושם דגש, אלא גם על ההגנה עליהם מפני שרירות ליבם של החזקים. כך כבר בתורה נקבעים כללים הנוגעים ליחס הוגן לעניים: "כל אלמנה ויתום לא תענון" (שמות כב 21); "כי תשה ברעך משאת מאומה, לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו. בחוץ תעמוד, והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" (דברים כד 10-11) כאן עוסקת התורה במצב בו אדם הלווה לאדם אחר כסף, והוא לוקח מהלווה משכון עד שהלווה יחזיר לו את ההלוואה. התורה אוסרת על המלוה לקחת בעצמו את המשכון, שכן בכך תהיה השפלה ללווה, אלא מצווה עליו שהלווה בעצמו יבחר את המשכון ויביא אותו למלווה. ובאותו נושא: "אם חבול תחבול שלמת רעך, עד בוא השמש תשיבנו לו. כי היא כסותה לבדה, היא שמלתו לערו; במה ישכב?" (שמות כב 25-26) במקרה והמשכון הוא בגד, על המלווה להחזיר את הבגד כל ערב, כדי שיהיה ללווה במה להתכסות בשנתו.

דוגמא טובה אחרת להגנה על החלשים היא החוקים להגנת העובד "לא תעשוק שכיר, עני ואביון, מאחיך או מגרך" (דברים כד 14). במיוחד יש דגש על איסור הלנת שכר, כלומר על החובה לשלם לעובד בסיום כל יום עבודה ולא לדחות את התשלום "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא, ואליו הוא נושא את נפשו" (דברים כד 15).

גם העבדים, שהיו רכוש אדוניהם ולא נהנו מזכויות כלשהן בתרבויות אחרות, זוכים להגנה בתורה "כי יימכר לך אחיך העברי או העבריה, ועבדך שש שנים, ובשנה השביעת תשלחנו חופשי מעמך. וכי תשלחנו חופשי מעמך, לא תשלחנו ריקם. הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך" (דברים טו 12-14). לא רק שהעבד זוכה לחירותו לאחר שש שנים, אלא שאדונו חייב להעניק לו מתנות גדולות עם השחרור. יש לכך גם סיבה: העבדים העבריים היו בדרך כלל עניים שנשפטו על גניבה ולא יכלו לשלם את הקנס, ולכן נמכרו לעבדים כדי שמחירם ישלם את הקנס. כך, מתנות האדון אפשרו לעבד המשוחרר להתחיל חיים חדשים. החוק המקראי מגן על עבד גם בתקופת עבודתו "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, לא תעבוד בו עבודת עבד... לא תרדה בו בפרך" (ויקרא כ"ה 39 ,46). החוק המקראי לא מתייחס לעבד לא-עברי, משום שבתקופת הכתיבה של החוק לא היו כלל עבדים כאלה. הלא יהודים שהיו בארץ קיבלו מעמד של "גרים" ואלה זכו להגנה משלהם בתורה, כפי שמצוין למעלה.

גם פה, חז"ל הרחיבו את מצוות התורה ופסקו: "כל הכובש שכר שכיר [מלין שכר] כאילו נוטל נפשו ממנו" (בבא מציעא קיב). "פעם אחת שכר ר' יוסי מן יוקרת פועלים לשדה. שהה ולא הביא להם פת... אמר להם: לא יהא בלבבכם עלי. לא שהיתי עד עכשו אלא מפני שטרוד הייתי בדבר מצוה" (תענית כד). בסיפור זה מתנצל ר' יוסי בפני פועליו על כך שלא הביא להם אוכל למקום עבודתם. כלומר, חובתו של מעסיק לדאוג לתנאי עבודה טובים לפועליו עד כדי הבאת אוכל למקום עבודתם. ובאשר לעבדים פסקו "מרבה עבדים - מרבה גזל" (אבות ב). כלומר, קניית עבד היא בבחינת גזל.

בכל שאר העולם הידוע אז, עבד היה לא יותר מרכוש של בעליו, והיה מחוסר כל זכויות.

נספחים:

איכות הסביבה וצער בעלי חיים:

גם לענייני איכות הסביבה וצער בעלי חיים יש הד ביהדות:

"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן-עדן, ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם! וכל מה שבראתי - בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ט).

"צער בעלי חיים דאוריתא" (שבת קכח) כלומר, רחמים על בעלי חיים הם מצווה מן התורה, שהן מצוות בעלות חומרה רבה יותר.

"פעם אחת הוליכו עגל לשחיטה. ברח העגל והכניס ראשו תחת כנף בגדו של רבי וגעה בבכיה, כמי שאומר: הצילני!... אמר לו רבי: 'לך, לכך נוצרת!'. אמרו: הואיל ואינו מרחם [רבי] - יבואו עליו יסורים" (בבא מציעא פה)

"אסור לו לאדם שיטעם כלום עד שיתן מאכל לבהמתו" (גיטין סב)

"אין אדם רשאי לקח לו בהמה חיה ועוף אלא אם כן התקין להם מזונות" (תלמוד ירושלמי מסכת יבמות פט"ו ה"ג)

גם השחיטה הכשרה, שנחשבת היום לאכזרית ביותר, מקורה ברעיון של רחמים על בעלי החיים. בתקופת כתיבת התורה הייתה מקובלת ההשקפה שהנפש נמצאת בדם, ולכן, מתוך כבוד לנפש של בעל החיים נאסר על בני אדם לאכול את דמם של בעלי חיים: "רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש, ולא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב 23).

האיסור לעשות את התורה קרדום לחפור בו:

היום הממסד הדתי מרוויח כסף רב מתפקידיו. רבנים מקבלים משכורת על כהונתם, ויש רבנים שאף דורשים כסף בניגוד לחוק עבור עריכת טקסים שונים כמו נישואין. כאן כדאי להזכיר שביהדות חוזר המון פעמים האיסור "לעשות את התורה קרדום לחפור בו", כלומר להרוויח מהדת: "אל תעשם [את דברי התורה] עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם... כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם" (אבות ד).

גדולי החכמים מבין חז"ל עבדו לפרנסתם, ולא קבלו כסף בעבור תפקידם כרבנים.

"מעשה בנכרי אחד, שבא לפני שמאי. אמר לו: גירני על מנת שתלמדני את התורה כלה, כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל - גיירו. אמר לו: 'מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך' - זוהי כל התורה כולה, והשאר פרוש הוא - לך למד" (שבת לא) בדרך כלל כשקוראים את הסיפור שמים לב למסר המרכזי היפה שלו, ומחמיצים נקודה חשובה אחרת - מדוע שמאי החזיק אמת בניין? התשובה היא ששמאי, אחד מהגדולים והחשובים שברבנים מאותה תקופה, היה פועל בניין. הוא לא התפרנס מהרבנות.

סיפור אחר מספר על ריב שהיה בין רבן גמליאל, שהיה ראש בית המדרש ביבנה ועשיר גדול, לבין ר' יהושע "אמר רבן גמליאל: הואיל וכך, אלך ואפייסנו לר' יהושע. כשהגיע לביתו ראה כתלי הבית שהם מפחמים. אמר לו: מכתלי ביתך אתה נכר שפחמי אתה [כלומר, מקירות ביתך רואים שאתה נפח]. אמר לו: אוי לו לדור שאתה פרנסו ואוי לה לספינה שאתה קברניטה! שאין אתה יודע בצערם של תלמידי חכמים, במה הם מתפרנסים ובמה הם ניזונים!" (ספרי דברים). לא רק שר' יהושע, רב חשוב (בציטוט שהובא למעלה הוא מתווכח אף עם אלוהים), עובד כנפח, אלא שהוא גוער ברבן גמליאל על כך שבגלל עושרו הוא אינו יודע כמה קשה לתלמידי הישיבה להתפרנס.

חז"ל גם הדגישו את חשיבות המלאכה: "שלא יאמר אדם: אכל ואשתה ואראה בטוב ולא אטריח את עצמי, ומן השמים ירחמו... צריך אדם לעמול ולעשות בשתי ידיו והקדוש ברוך הוא שולח את ברכתו" (תנחומא ויצא).

במיוחד מעניין מה היו אומרים חז"ל על ההסדר של "תורתו אומנותו":

"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון; וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון" (אבות ב'). כלומר, מי שלומד תורה חייב גם לעבוד בנוסף ללימוד, ואילו מי שלומד תורה ואינו עובד, הרי שתורתו בטלה והוא חוטא.

בהתאם לכך פסק הרמב"ם: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה - הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה וכיבה מאור הדת... לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה... ועוד ציוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן" (הלכות תלמוד תורה ג:י) ויוסף קארו, עורך "שולחן ערוך" המפורסם, פסק בו שבבוקר ילך יהודי לבית הכנסת ולבית המדרש, ואחר כך "ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון" (אורח חיים, סימן קנו, סעיף א).

מן הראוי לציין שבקרב יהודי תימן נשמרה המסורת שהרבנים אינם מרוויחים כסף מהרבנות, אלא גם עובדים לפרנסתם. בתימן היה מקובל שהרבנים יעבדו כצורפים או כסופרי סת"ם, משום שעבודות אלה יכולות להתבצע בבית הרב, וכך תמיד היה ניתן למצוא את הרב בביתו כשהיה צורך להתייעץ עמו.

כמה מילים אחרונות:

זוהי טעות איומה מצד החילוניים לחשוב כאילו כתבי היהדות שייכים לדתיים. היהדות אינה דת. היהדות היא מכלול תרבותי שלם שהדת היא רק חלק ממנו. הגמרא היא אחד מחלקיה החשובים של התרבות היהודית, ושייכת לכל היהודים. כאשר אתר חופש משחיר את פני היהדות, גם אם לא במתכוון, הוא פוגע במאבק החילוני למען חופש מדת. לדעתי, מן הראוי שההצגה של היהדות באתר חופש תהפוך למאוזנת יותר. לא צריך להפסיק לכתוב מאמרים שיסתרו את טענות המחב"תים בדבר שלמותה המוסרית של היהדות, אך בצדה של הצגת הצדדים השליליים ביהדות יש לדאוג תמיד להזכיר שהצדדים השליליים ביהדות אינם מייצגים את היהדות כולה, ומדי פעם גם להביא מובאות שיראו על הצדדים היפים שביהדות.

ביבליוגרפיה:

• "הלכה שפויה", מאת הרב משה זמר, הוצאת דביר
• "ספר האגדה" לח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, הוצאת דביר
• "להיות אזרחים בישראל- מדינה יהודית דמוקרטית", ספר לימוד אזרחות לתיכון, הוצאת ת"ל
• "ישראל והעמים במקרא" חוברת לימוד בהוצאת הגמנסיה הריאלית ראשל"צ
• "דת ומדינה- היבטים פילוסופיים" מאת אלעזר וינריב, הוצאת הקיבוץ המאוחד