חיים כהן, אפיקורס
חיים כהן וישעיהו לייבוביץ, על אמונה ואלוהים

יחסי הערכה הדדיים שררו בין ישעיהו ליבוביץ' לבין שופט בית-המשפט העליון חיים כהן. בנושאים שונים ראו שניהם עין בעין: "הופעתי עם ליבוביץ'... בפורומים ציבוריים... והשמענו את דעותינו, שהיו בדרך כלל פחות או יותר זהות" (1). ואולם בנושא מרכזי אחד והוא השואה והאמונה, נחלקו דעותיהם באופן קיצוני. חיים כהן אמר בהזדמנויות שונות שבעקבות השואה נטש את האמונה באלוהי ישראל ונעשה אפיקורס. על כך ענה לו ליבוביץ': "מי שאומר שבעקבות אושוויץ איבד את האמונה באלוהים, לו אני עונה מיניה וביה: משמע שמעולם לא האמנת באלוהים, אלא בעזרת אלוהים".

התייאשתי מלהבין, התייאשתי מלהאמין

חיים כהן אומר ש"קל לומר שאין מוחו של אדם מסוגל לתפוס את דרכי האלוהים. אני מודע לכך, אך אינני מוכן להתנחם בכך. כשם שהתייאשתי מלהבין, כך התייאשתי מלהאמין... אפילו הקב"ה אינו יכול להעלות בדמיונו את מראה השואה שלמעשה ירדה עלינו... לימדוני שלעולם לא ינום ולא יישן שומר ישראל... הפעם (בשואה) לא נשאר בי כוח לשאת אותו" (שם, עמ' 126-127). והוא אף מוסיף: "תמיד גרסתי שמוטב שלא להאמין בו, מפני שאחרת הייתי צריך לשנוא אותו" (עמ' 132).

לכאורה, מהווה השואה בסוגיה זו פרשת דרכים, בשל המספר העצום של (ששה מיליון!) יהודים - אנשים, נשים וטף - שנספו בה. אבל גם לפניה נהרגו ונטבחו יהודים, "ובכל זאת שמך לא שכחנו", כך שבעצם מדובר תמיד - גם בשואה - בסוגיית צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. על כך אמרו כבר הנביאים וחז"ל מה שאמרו, אף שהדברים אינם תמיד משכנעים. ובכל זאת, בדרך כלל לא עורער תוקף האמונה, שגרסה שהקב"ה "שומר ישראל", אפילו תישאר רק "שארית ישראל".

ליבוביץ', לעומת זאת, בנה את עולם האמונה באלוהים בלי כל ציפיות, לא טובות ולא רעות, מידי בורא עולם. הוא כמו "גירש" את האלוהים משליטתו בעולמנו וטען וחזר וטען ש"עולם כמנהגו נוהג" על כל הזוועות המתרחשות בו, ושום אינטרוונציה טרנסצנדנטית ('התערבות נשגבה') אינה ניכרת בו. מובן שקבלת הנחה זו מפתה מאוד לזנוח - או להכחיש מלכתחילה - את הימצאותו של אלוהים, כפי שאכן עשה חיים כהן, שלא נרתע מלהכריז על עצמו כעל אפיקורס. אבל אז, כמובן, עולה בכל חריפותה שאלת משמעות החיים, טעמם ותכליתם. אלה מאבדים כל משמעות בהעדר בהם אמונה, עד למסקנה "שהכל הבל". ניסח זאת בצורה פילוסופית ליאו שטראוס, בספרו "אתונה וירושלים", בו המשיל את ההתנגשות בין הרציונליזם לבין האמונה במילים: האם מקור הטוב יכול להיות אנושי (אתונה), או שמא ללא אמונה במקור האלוהי המוחלט, אי אפשר לקרב את האדם אל הטוב (ירושלים).

דווקא בנקודה זו משנס ליבוביץ' את מותניו וקובע שאין משמעות לחיי יהודי אלא באמונה, שפירושה היחיד הוא קיום המצוות. כל פירוש אחר לאמונה הוא חסר משמעות ואף גובל בעבודה זרה - משום שאין אנחנו יודעים - ואף איננו יכולים לדעת - דבר וחצי דבר על האלוהים, היושב בשמיים ואילו אנחנו על הארץ. ממילא כל היחסים - במידה והם קיימים - בין אלוהים לאדם אינם אלא מצידו של האדם ולא להפך! האמונה הטהורה אינה גורסת עבודת ה' על מנת לקבל פרס, אלא עבודת ה' לשמה ולשמה בלבד. האדם עובד אלוהים "טמיר ונעלם", אשר לא מחשבותיו מחשבותינו ולא דרכיו דרכינו וממילא אין בכוחו של האדם להבין את מעשיו בעולמנו, כולל השואה הנוראה, שלה לא ייחס ליבוביץ' כל משמעות תיאולוגית-אמונית. אשר על כן יכול היה להטיח בחיים כהן, בלשונו החריפה והמושחזת, שמעולם לא האמין באלוהים, אלא רק בעזרת אלוהים. ומי אנחנו שנדע ונשפוט את דרכי הבורא.

מאמין תמים, ריאליסט ורציונליסט

מבחינה זו לא שונה אפוא חיים כהן מרוב המאמינים התמימים, שאכן מצפים לשכר מן היושב במרומים ולא לעונש איום ונורא כשואה שהתרגשה על עמנו. אלה יוצאים מתוך הנחה שעלינו להצדיק את מעשי הבורא, שמא אפילו מתוך חולשת הדעת שאינה מעיזה למרוד בצווי הדת. משום כך ברור שהן חיים כהן והן ישעיהו ליבוביץ' - אם כי מנקודות מוצא שונות ומנוגדות - התייחסו בבוז לכל מפרשי השואה, יהיו אלה דתיים ה"יודעים" מה מתרחש בארמונו של הקב"ה ויהיו אלה חילוניים וכופרים, התולים את כל אסונות עם ישראל - כולל השואה - באמונה העלובה והאומללה של המוני בית-ישראל עד לעת החדשה, באלוהים שאינו רק אל רחום וחנון, אלא הרבה יותר, "פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים".

עם זאת, דומני שיש להוסיף נקודה חשובה: ליבוביץ', לכשנשאל, השיב: "אין לי צורך בדת, יש לי דת". לאמור, דת ישראל היתה בעיניו המרכיב העיקרי והמולד בזהותו כיהודי (בדרך של קיום מצוות) והוא לא ראה אפשרות להשתחרר ממנה כל עוד רצונו להתייחס למונח "יהודי" ברצינות. לא כך חיים כהן, שהעמיד את כל מעשי הבורא תחת שבט הביקורת האנושית ומתוך כך הגיע למסקנה ש"היהדות החדשה" בארץ-ישראל, היא-היא היהדות האמיתי בדורנו. "אני חושב שהיהדות האמיתית היא היהדות הישראלית, הציונית" (שם, עמ' 131), מבלי שהאלוהים משמש בה מרכיב כלשהו.

השאלה הגדולה היא אכן: האם תחיה "יהדות חדשה" זו לאורך ימים בזכות עצמה, אם לאו? - ליבוביץ' השיב על כך: "אינני בטוח בעתידו של העם היהודי (והוא הדין במדינת ישראל - מ.ש.). חיים כהן סבר, כנראה, שהתשובה על שאלה זו חיובית, לאור חזון עמודי התווך של הציונות, מהרצל ועד בן-גוריון, מבלי שחש בסכנת הניתוק שבין יהדות העולם ליהודי ישראל. ואולם, בשנים האחרונות ולאור (יותר נכון לחושך) המתרחש במדינת ישראל על סיפה של המאה ה-21, הן ביחסה לפלשתינאים והן בחברה היהודית במדינה, גברו גם ספקותיו - ובוודאי דאגותיו של כהן בסוגיה זו.

"כיום עלינו לעשות יהודי שונה לגמרי" - גרס, מתוך שרצה להיות ריאליסט ורציונליסט ו"אינני רוצה לעסוק בשום דבר שאין טעם ותועלת בצידו... המיסטיקה והסימבוליקה... אין יהדות... מעולם לא נטיתי לקבלה... וגם האמונה היהודית השתנתה במשך הדורות" (שם, ע' 135). אלה הם לכאורה דברים רציונליים, אבל לא פחות מאוששים דברי ליבוביץ' בנידון. גם הוא התנגד באופן קיצוני לקבלה ("ספרות הקבלה היא עבודה זרה!"), בגלל שאיפת המקובל "להתקרב" - גם פיזית! - לקדוש ברוך הוא, ומאותו טעם גם הסכים לדברי כהן, שאמונה האלוהית היהודית השתנתה במשך הדורות (לא כן קיום המצוות הלכה למעשה). אך הוא - בניגוד לחיים כהן - יכול היה לטעון שעל האמונה היהודית הערטילאית, אם איננה מתבטאת בקיום תורה ומצוות, לא היתה מעולם הסכמה כללית ואילו המצוות, שאפיינו את האמונה היהודית במהלך הדורות, בלי שינויים רדיקליים, הן שאפיינו את היהדות. מקביעה זו לא זע ולא נע ליבוביץ' עד יומו האחרון, ואותה ביקש להנחיל - לא תמיד בהצלחה - לדורות הבאים.

הציונות - התגלמותה החדשה של היהדות

מדברי חז"ל, "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו" (ירושלמי חגיגה, פ"א ה-ו), נטל חיים כהן את הרישא וליבוביץ' את הסיפא, ומי אני שאכניס ראשי בין שני גדולים אלה ואקבע מי מהם צדק. שניהם, על כל פנים, נתנו ביטוי נוקב וכואב לשאלת זהותו של עם ישראל ולמשבר האופף אותו מאז האמנציפציה.

אם בסוגיית האמונה נפערה בין ליבוביץ' לבין חיים כהן תהום רבה, לא כן בנושאים העכשוויים שבהם מתלבטת המדינה, כמו למשל 'ישראל והשטחים'. כהן, כליבוביץ', גילה דעתו ש"אם לא נחזיר את השטחים - ויפה שעה אחת קודם - נימצא הולכים לקראת פשיטת רגל גמורה. לא נוכל להחזיק מעמד והמדינה תתחסל" (שם, ע' 213) וכדברים האלה ממש אמר ליבוביץ' כבר זמן קצר מאוד לאחר מלחמת ששת הימים. "מדינת ישראל כיום, מהותה היא לשמש מנגנון של שלטון יהודי אלים על עם אחר. בחור בן 18 המגויס היום לצה"ל, אינו מגויס להגנת מדינת ישראל, אלא כדי ללכת לערים ולכפרים ערביים ולהטיל אימה על אוכלוסייתם" (2).

הוא הדין באשר להפרדת הדת מן המדינה, בה דגלו ליבוביץ' וכהן כאחד. ליבוביץ' נהג לצטט את בן-גוריון שאמר: "אני לעולם לא אסכים להפרדת הדת מן המדינה", משום שרצה ש"המדינה תחזיק את הדת בידה", וזו אכן המציאות במדינת ישראל; מצב שגם לדעת חיים כהן אין בו ברכה אלא קללה, לשני הצדדים. אלא שכהן אמר לבן-גוריון, שהתנגד להפרדה זו, שאפילו לא יפריד את הדת מן המדינה, לעולם לא ישלוט במשמיצים, שעמם אי אפשר להתחרות. "הזהרתי אותו, אבל הוא לא שעה לי" (חיים כהן, שופט עליון עמ' 70).

ואולם, לא נצא ידי חובתנו אם לא נציין שגם בנושא הציונות היו דעותיהם של ליבוביץ' וכהן חלוקות באופן קיצוני. כהן ראה בציונות את התגלמותה החדשה של היהדות ואמר: "אני חושב שהיהדות האמיתית היא היהדות הישראלית, הציונית (שם, עמ' 131). ליבוביץ', לעומת זאת, לא ראה בציונות, בתור שכזאת, כל תוכן רוחני. לדבריו מתבטאת כל מהות הציונות בכך ש"יש יהודים שנמאס להם שהגויים שולטים בנו" (על עולם ומלואו, עמ' 128). משמעותה של מדינת ישראל היא, שיש לנו עצמאות ומשום כך הוא ושולמית אלוני ציוניים באותה מידה. אך בזאת לא נפתרה עדיין שום בעיה מבעיות העם היהודי.

בשעה שכהן ראה בציונות את "התגלמותה החדשה של היהדות", סבר ליבוביץ' כי הציונות אינה אלא מכשיר לעצמאות מדינית לעם ישראל, וכי המאבק האמיתי על תוכנה של היהדות יקבל משנה תוקף לאחר הקמת המדינה. והרי לפנינו דוגמה נוספת להתמודדות הקיצונית בשאלת היהדות, כשמחד ניצב מגן היהדות מדור לדור - ליבוביץ', ומן העבר השני ניצב האפיקורס חיים כהן, שמרד ביהדות המסורתית וביקש, בכל מאודו, להעניק למושג "יהדות" תוכן חדש, וזאת במדינת ישראל הצועדת את צעדיה הראשונים בדברי ימי עם ישראל לדורותיו.

1) חיים כהן, שופט עליון - שיחות עם מיכאל ששר, עמ' 218.
2) "על עולם ומלואו" - שיחות עם מיכל ששר, עמ' 18.