לזכרו של יוסף חיים ברנר

מאת: פרופ' רחל אליאור

הועתק ברשות

נכתב במקור ב-11 בספטמבר 2020, יום הולדתו של יוסף חיים ברנר.
ההדגשות הן של אתר 'חופש'.

היום הוא יום הולדתו של יוסף חיים ברנר, שנולד ב-11 בספטמבר 1881, בנוביה מליני, נפת סוסניצה, פלך צ'רניגוב, האימפריה הרוסית (כיום נפת בּוֹרְזְנָה, מחוז צ'רניהיב באוקראינה) ונרצח ב-כ"ד בניסן תרפ"א, 2 במאי 1921, ביפו, בפרעות תרפ"א. ברנר נודע כאיש אמת מעמיק ראות, כמחבר בעל סגנון ייחודי וראיית עולם מקורית, כבעל ייסורים שהאמין בזכות הזעקה, מכאן, ובתביעת ה'אף על פי כן כל החשבון עוד לא נגמר', מכאן, וכאדם שהטביע חותם עמוק על כל מי שהכירו בכתב ובעל פה.

בתחילת 1921 השתתף כאורח כבוד בוועידת היסוד של ההסתדרות הכללית, אך לא היה בה ציר. באירוע זה טבע את מטבע הלשון זכות הצעקה, לאחר שהיו"ר העיר על הערת הביניים שלו: "ברנר, אינך ציר! אין לך זכות הדיבור". ברנר השיב מיד: "זכות הדיבור אין לי, אבל זכות הצעקה יש לי".

אביא לזכרו שלושה קטעים מדבריו שמהדהדים עד היום ומעוררים מחשבה

על ארץ ישראל כתב ברנר לפני מאה שנה:

"לצעירינו בכל העולם דרוש עכשיו לדעת את האמת על ארץ-ישראל. דרוש, שהם ידעו, כי המקום איננו מרופד שושנים, כי הארץ היא עניה, מעטת-קסמם, מיושבה מאחרים בכל מקום שׁאפשׁר לעשות איזה דבר וחרֵרָה וקשׁה לישׁוב במקום שהיא עדיין לא נושבה; כי יושבי-הארץ מחזיקים במשקיהם בכל תוקף ומתאחזים בפועל גם במשקים המעטים, שהנם, כביכול, בידינו; כי שכר-האדם בה קטן, המזונות דלים וביוקר, הצרכים למעלה מן היכולת, האוויריות בכל פינה, והקדחת על כל אלה אוכלת מבשר ועד נפש; כי כל צעירי הארץ שלנו הנם קנדידטים למשרדים וללשכות, לגימנסיות ולאוניברסיטאות, והכל מנבאים לימות-המשיח, על אף הגלוי והברור, ואדם שינקוף באצבע לעשות את העבודה הכי-קטנה הנחוצה - אין. דרוש, שכל זה יִוָדע בתפוצות-ישראל ושיוָלד בלב צעירינו ה"אף-על-פי-כן!", אותו האעפי"כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים... אף על פי כן! בפרט, מכיוון שבמזרח-אירופה העתיד אפור מאוד, וההוֹוה אפל מאד, מכיוון שלהפסיד אין מה, מכיון שהשאיפה קוראת להתחיל הכל מבראשית, ויהא מה!... ורק אותו החלוץ, שה"אף על פי כן" הזה נעשה לחלק מעצמותו, אותו החלוץ המוכן לכל - ולא רק בפה - הוא רשאי לבוא. הוא ולא אחר." (ברנר, ביבליוגרפיה (יהואש), בתוך: האדמה, תשרי תר"ף)

"נחוץ שהאנשים הקרובים יחיו, יהיו בריאים, שבעים, מרוצים, מאושרים; שכל החושים יפעלו, יהנו, יתענגו; שנהר אהבה בריאה, עדינה, גופנית-נפשית, יושיבך על שפתו; שילדים בריאים ועליזים יתעלסו בגנך, שיהיה תוכן,"תוכן-החיים המצוי", שבלעדיו אין תוכן… אבל גם אם אין סיבה לשמוח, כי אם רק לבכות, אם מום נתנו בך החיים ושִלְיָתָם נהפכה לך על פניך, אם אוצרות-החיים חתומים לפניך, ואז רע, רע, רע, ואין לך מנחם - הנה גם אז החיים, חייך, טובים. בחיקם תשכב גם אז, ודבר אין לך חוץ מהם, ואתה דע להוקירם, לברכם ולאהבם - - - כלומר, לא "דע!". איני מורה; אבל אני - אני יודע להודות גם על המעט שניתן לי, ובזה אשרי…" (ברנר, שכול וכישלון)

"ראשו של עמרם הקטן עדיין היה מונח בחיקו של אריה לפידות, ודבר-מה עצוב, פשוט, מעורר חמלה, ויחד עם זה סודי, חשוב ויקר היה בדבקות זו... אותו הסוד הגדול היה גם בקוציהם בבגדיהם הפרומים ובראשיהם, גם בעמידתם. על משמרתם עמדו. על משמרת החיים עמדו הזקן והילד נעטרי הקוצים. החמה זרחה כמו לפני הגשם. ההוויה היתה הוויית-קוצים. כל החשבון עוד לא נגמר". (ברנר, מכאן ומכאן)

כך אברהם אופק צייר את יוסף חיים ברנר (1881-1921) אדם של אמת יוקדת, אש בוערת של ייסורים ונאמנות אנושחת עמוקה, שהיה אהוב אהבת נפש על אורי ניסן גנסין ושמואל יוסף עגנון:

וכך כתבו עליו בוויקיפדיה על יסוד דברי החוקרים אניטה שפירא ואבי שגיא, נורית גוברין ואריאל הירשפלד ועוד רבים וטובים:

ברנר היה בעל תפיסה אקזיסטנציאליטית (קיומית) חילונית מובהקת, ושאף לתקומת העם היהודי תוך שחרורו מעול הגויים ומעול הדת.

בגיל צעיר הוא איבד את אמונתו באלוהים וכתב בלשון חריפה נגד "מבקשי האלוהים". לדבריו "סופר נאור, מודרני, הבא ומדבר לנו בדעה צלולה על בקשתו את האלוהים, על געגועיו לאלוהים, על מציאותיו באלוהים - מה פני האיש כזה בעינינו, אם לא של בדאי, של בדאי גמור?".ברנר לא כתב את הדברים מתוך האדרת השכל והניסיון האנושי או מתוך שהוא מציע משמעות אובייקטיבית חדשה לעולם. לדבריו באותו המאמר:

"יודע אני ויודע, ככל פשוט שבפשוטים אשר נשמה לו, את כל קוצר-כוחו ואפסותו של השכל האנושי, את כל טעויות ותעתועי-הניסיון של חושינו, ויחד עם זה, את כל הקושי שבחיים ושבצירופי החיים, את כל מר-הקדרוּת של הוויה בלי אלוהים, ויחד עם זה את כל הפחד והרטט ואי-המוצא של תעלומת חיינו ומותנו".

דרישתו של ברנר היא שנעמוד אל מול הקושי והפחד הזה כבני חורין מבלי לברוח לאשליות שווא כדוגמת הדת ואלוהים. "האומנם פסקה האשׁ היוקדת בקרבנו לשחרור, לחופש בכל הגילויים, למרות אימת הריקניות, שאין לה תקנה? הטרם נדע, כי מתו, מתו האלים, כל האלים? כן, מתו בשבילנו, מתו לעולמים, ואיתם גם חוקיהם, פקודיהם ומצוותיהם המעשיות".

תפיסתו את היהדות היא תפיסה קיומית חילונית ולא תפיסה דתית. לדבריו "כל מעשי היהודים בתוך סביבתם ולתכלית קיומם זאת היא היהדות. העיקר הוא לבקש בכול את היהודים תחילה - סוף היהדות לבוא. אם יהיו יהודים, יעבדו את עבודתם ויחיו את חייהם העצמיים - כבר תהיה ממילא איזו יהדות. או כל מה שיהיה - יהדות יקרא לו" (אבי שגיא, ברנר, עמ' 152 ). ע"פ ברנר היהדות היא למעשה תרבותו של העם היהודי, תרבות אשר דורשת שינויים רדיקלים, ולא רק דתו. "צורות-החיים העיקריות של היחיד והאומה לא מפי הדת הן ניזונות וחיות... אנחנו, היהודים החיים, בין אם אנחנו מתענים ביום-כיפור ובין אם אנו אוכלים בו בשר בחלב, בין אם אנו מחזיקים במוּסרה של הברית הישנה, בין אם אנו בהשקפת עולמנו תלמידים נאמנים לאפיקוֹר - אנחנו איננו חדלים להרגיש את עצמנו בתור יהודים" (ברנר, שם, עמ' 57-59).

למרות סלידתו הגדולה של ברנר מכל הקשור בדת ובאמונה הדתית הרי שהוא נתן מקום של כבוד לתורה שבכתב ולתורה שבע"פ כשורשי ספרותנו וחשב שעלינו לינוק מהם אך גם לדעת לצאת כנגדם. במאמרו "מן הספרות העברית" הוא כותב: "ספרותנו העברית אעפ"י שענפיה מועטים - הנה שרשיה מרובים. שרשי ספרות זו - אל לנו לשכוח! - חודרים לתוך המשך-עת של שלשת אלפים שנה. ראשיתה של ספרות זו נעוצה בכתובים ראשונים אחרונים. ינוק ינקה מהרבה יובלים ודורות של אוּמה רבת-כוח ומערת נפשה למות קדושים. ליווּה על דרכה וחכמי המשנה ובעלי-האגדה, אמוראי בבל ותַנאי ארץ ישראל, רבנן סבוראי והגאונים, הפוסקים והמפולפלים, המקובלים והחוקרים, הרבנים והחסידים, המאספים והמשכילים הראשונים. כל זה אוצר של אנרגיה מונח ביסוד, כל זה הוא עושר, כל זה הוא כוח כביר, כל זה הכה שרשים עמוקים בנפש האומה ולא יחלוף - אי אפשר שיחלוף". שלל יצירות היהדות הם מעין קרקע שעליה צומחת היהדות של ימינו, יהדות שברצותה יכולה להתנגד להם וברצותה לקבלם אך בכל מקרה נמצאת בשיחה עם מקורותיה.

כמו כן, ברנר חלק כבוד להוגים דתיים מקוריים, שהתעמתו עם שאלותיו של ברנר וחבריו ועם השקפת עולמם, כדוגמת הרב קוק, כפי שכתב: "גם השקפת העולם הרוממה (בכל הכרת אחריות הדבר הננו מדגישים מלה זו!) המבוטאה בכל 'זרעוניו' של מרן רבי אברהם יצחק הכוהן קוק שבספר הזה ופרכה היא לגבי דידן... מי שכתב את הפרק "הנשמות של עולם התוהו" ו"יסורים ממרקים" הוא מעיד על עצמו שכלל וכלל לא זרים לו פירכוסי הנפש של הכופרים ו"המהרסים"".

"זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי הווייתי וזוהי צוואתי האישית: החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע. העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה. האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר. לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד. צריך, בכל זאת, לעבוד. כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים ויש רגעים מרוממים. תחי העבודה העברית האנושית!" ‏("מכאן ומכאן", י"ח ברנר, 1911‏)