הפגנה חרדית נגד מדינת ישראל

זו איננה הפגנה נגד בית המשפט העליון. זו גם איננה תגובה אינסטינקטיבית מוקדית. זהו שיא חדש במערכת מיתקפה מתוכננת וארוכת שנים, שמנהל המימסד החרדי-דתי נגד החברה היהודית החילונית בישראל.

הביטויים הנוראים, האלימים, השקריים והתוקפניים אינם חידוש. אנו הם אלו שהעדפנו תמיד לאטום את כל חושינו, ולהתעלם מסימני האזהרה שנכתבו לא רק "על הקיר". הם נאמרו מזמן, נכתבו שחור על גבי לבן, ומאחריהם מעשים אלימים והתנהגות שמתאימה למערכות חיים מאפיונריות-דיקטטוריות.

מנהיגינו במרבית המפלגות הלא-דתיות חיזרו על פתחיהם, ליקקו את ידיהם האלימות, נשקו לזקנם, עדו על עצמם את סמליהם ופולחנותיהם, שלמו להם אתנן בסכומי-עתק מכיסינו ומזיעת אפינו, והתחרו ביניהם מי ירבה במחיר, ומי יאדיר בנשיקות.

גם אנחנו, האזרחים מן השורה, חטאנו באדישות, בחוסר מעש ובהעדר תגובה. את התגובה שאנו מגיבים היום בירושלים היינו חייבים להגיב כבר לפני 25 שנה, כשמסעי לכידת הנערים שלנו למולך החוזר בתשובה פרחו ושיגשגו גם במימוננו. אולי היה המצב שונה כיום. חייבים היינו להגיב לפני 18 שנה, כשחרדים פלשו וכבשו את היישוב החילוני יבניאל. אולי היינו חוסכים את המאבקים הנרחבים בנווה-רותם, נווה-פרדסים, כפר-סבא, רעננה, צורן, חולון, בת-ים, פתח-תקווה, רמת אביב ועוד. חייבים היינו למנוע את ההשתמטות המאסיבית (בחסות "החוק") מחובת השירות למדינה. היינו חייבים להעמיד לדין כל פושע, גם אם כיפה לראשו.

אלא שאת כל אלו לא עשינו, ובכך הגברנו את תחושת עליונותם הגזענית, שבלאו הכי מטופחת ומעודדת במחנותיהם על סמך תורתם הקדושה להם, בחינת היותם גזע עליון, נישאים מכל עם, אור לגויים, "אתה בחרתנו".

"פיוס" איננו התשובה, גם לא האשלייה הנאיבית "כולנו נעשה מאמץ להבנה ולהידברות". לא משום שאנחנו איננו חפצים בכך. להיפך! חפצים גם חפצים! אלא שלנישואין נדרשים שניים, והם אינם רוצים! הם מוכנים רק לדבר אחד: ש"נחזור כולנו בתשובה", נהייה חרדים כמותם, נקיים את כל אמונות ההבל שלהם. או אז הם ירשו לנו, בטובם ובחסדם כי רב, את זכות קיומנו כאן והיום, במדינת ההלכה היהודית, שתקום על חורבותיה של מדינת ישראל התרבותית, החופשית, הפלורליסטית.

קיימת רק דרך אחת להגן על זכות חיינו כאן בארץ, על פי השקפתנו, תרבותנו, רוחניותנו ואורח החיים אותם אנו חפצים לקיים, והיא - עמידה אמיצה חסרת פשרות על זכותנו זו. הדרך מתחילה בכל פרט ופרט בתוכנו, ומסתיימת בגדולי מנהיגינו, שחייבים אחת ולתמיד להעמיד את הכיסא בסדר עדיפויות שני, ובמקום הראשון את עיקרון החיים של כולנו. עמידה אמיצה מתחילה ב"קטנות" בבית, ומסתיימת ב"גדולות" בכנסת.

אין דרך אחרת אלא להפריד בין המדינה לדת.