בדיחות דת ואמונה
לפעמים (ואולי בדרך-כלל?) אין כמו קטע הומוריסטי כדי להעביר מסר רציני. אספנו מספר בדיחות
בנושאי דת ואמונה שהתגלגלו בתפוצה רחבה ברשת והגיעו לידנו, אשר התמימות שבהן חסרת תחליף. נשמח אם
תשלחו אלינו
בדיחות נפוצות וקטעים הומוריסטיים נוספים באותם נושאים.
|
כמו בכל דיון הומוריסטי, גולשים הסבורים שרגשותיהם עלולים להיפגע מהתייחסות הומוריסטית
לנושאים בעלי הקשרים דתיים, מוזמנים לנטוש בשלב זה את העיון בבדיחות שלהלן.
הטקסטים המצורפים להלן הינם במסגרת של הומור שדף זה עוסק בו, וכך צריך להתייחס אליהם.
|
זוג צעירים עמדו להתחתן, אבל היה להם מזל רע. בדרך לחתונה פגעה בהם משאית, והם נהרגו במקום.
שניהם היו אנשים טובים ועוזרים לבריות, ולכן לא היו ספקות: שניהם הגיעו מיד לגן עדן. המלאך
גבריאל ערך להם שיחת פתיחה, והם ביקשו ממנו רק דבר אחד: להתחתן, במקום החתונה שהתפספסה להם.
המלאך גבריאל אמר: "יטופל".
עברו שבועיים, והזוג הזכירו למלאך גבריאל את הבטחתו. הוא השיב: "אני עובד על זה, המתינו בסבלנות."
עברו עוד שנתיים, והזוג שלחו עוד תזכורת לגבריאל. תשובתו: "אני עושה כל מאמץ."
עברו עוד עשרים שנה. הזוג כבר כמעט שכח מהעניין. פתאום הגיע המלאך גבריאל והודיע להם: "בואו להתחתן."
היה טקס קצר. כל תושבי גן עדן השתתפו, אבל הנישואין לא היו בהתאם לציפיות.
מהר מאד הם הרגישו שזה לא זה. חזרו בני הזוג למלאך גבריאל והודיעו לו שהחליטו להתגרש.
השיב להם גבריאל: "השתגעתם? יותר מעשרים שנה לקח לי למצוא לכם פה רב לטקס הנישואין, אתם יודעים
כמה זמן יקח עד שאמצא לכם עורך דין?!!"
יום אחד, כאשר התופרת עסקה בתפירה בהיותה ישובה ליד גדת הנהר, נפל האצבעון שלה לנהר.
כאשר היא צעקה, הופיע אלוהים ושאל: "ילדתי היקרה, מדוע את צועקת?"
התופרת השיבה שהאצבעון שלה נפל למים, וכי היא זקוקה לו על מנת לסייע לבעלה לפרנס את משפחתם.
אלוהים טבל את ידו במים ושלה מהם אצבעון מוזהב עם פנינים.
"האם זה האצבעון שלך?" הוא שאל.
"לא," השיבה התופרת.
אלוהים טבל שוב את ידו בתוך הנהר. הוא הוציא משם אצבעון כסף משובץ אבני ספיר.
"האם זה האצבעון שלך?" הוא שאל.
שוב השיבה התופרת: "לא."
אלוהים שלח את ידו שוב והעלה אצבעון מעור.
"האם זה האצבעון שלך?" הוא שאל.
התופרת השיבה: "כן."
אלוהים שמח בכנותה של האישה והעניק לה את כל שלושת האצבעונים,
והתופרת חזרה מרוצה לביתה.
כמה שנים מאוחר יותר, התופרת טיילה עם בעלה ליד גדת הנהר,
כאשר לפתע נפל בעלה לתוך הנהר ונעלם מתחת למים.
כאשר היא צעקה, הופיע אלוהים שוב ושאל אותה: "מדוע את צועקת?"
"הו אלוהים, בעלי נפל לתוך הנהר!"
אלוהים פנה אל תוך המים והעלה מהם את ג'ורג' קלוני.
"האם זהו בעלך?" הוא שאל.
"כן," קראה התופרת.
אלוהים רגז מאד: "שיקרת לי! זו אינה אמת!"
התופרת ענתה: "הו, סלח לי, אלי, זו אי-הבנה.
אתה רואה, אם הייתי אומרת 'לא' לג'ורג' קלוני, היית מעלה את בראד פיט.
ואז, אם הייתי אומרת 'לא' עליו, היית מעלה את בעלי.
ואז, כאשר הייתי אומרת 'כן', היית נותן לי את שלושתם.
אלוהים, אינני בשיא בריאותי ולא הייתי מסוגלת לדאוג לכל שלושת הבעלים,
זו הסיבה שאמרתי 'כן' על ג'ורג' קלוני.
ואז הרשה לה אלוהים לשמור אותו.
מוסר ההשכל של הספור הוא: בכל פעם כשאישה משקרת, זה מסיבה טובה ומכובדת,
ולטובת האחרים.
אישה אחת חיכתה לחבר שלה בביתה.
כשבא החבר שלה, הוא הביא איתו ספגטי בצלחת.
הלכו שניהם לשכב במיטה.
פתאום נשמעה דפיקה בדלת והאישה אמרה לחברה: "לך תתחבא! זה בעלי."
הלך החבר שלה להתחבא.
פתחה את הדלת, נכנס החבר השני והביא איתו צלחת מלאה שוקולדים.
הלכו לשכב ביחד, אך עוד פעם נשמעה דפיקה בדלת.
אמרה האישה לחבר השני: "לך תתחבא! בעלי בא."
הוא התחבא והאישה ניגשה לפתוח את הדלת.
נכנס חברה השלישי והוא לא הביא איתו כלום.
הלכו גם הם לשכב ביחד במיטה.
אלא שעוד פעם נשמעה דפיקה בדלת.
אמרה האישה לחברה: "לך תתחבא! בעלי בפתח!"
הלכה לפתוח את הדלת ונכנס בעלה.
ישב בעלה על הספה והתחיל לומר לעצמו:
"הלוואי ותיפול עלי צלחת ספגטי בגלל שאני מאוד רעב."
החבר הראשון שמע את זה, לקח את הצלחת והלך לבעל.
הבעל ראה אותו ואמר לו: "מה אתה עושה כאן?"
ענה לו: "אלוהים שמע את בקשתך ושלח איתי את הספגטי."
הוא נתן לו את הצלחת ועף מהבית.
אחרי שהבעל אכל את הספגטי, הוא התחיל למלמל לעצמו,
שבא לו משהו מתוק.
החבר השני שמע אותו והביא לו את צלחת השוקולדים.
אמר לו הבעל: "ומה אתה עושה פה?"
אמר לו החבר השני: "אל תדאג, אלוהים שמע את בקשתך
ושלח אותי להביא לך את השוקולדים האלו."
הוא נתן לו את השוקולדים ועף במהירות החוצה.
נשאר רק החבר השלישי.
הוא ישב וחשב לעצמו איך לצאת מהבית,
חשב חשב, יצא מהמחבוא וניגש אל הבעל.
הבעל ראה אותו ואמר לו: "ומה אתה עושה כאן?"
אמר לו החבר השלישי:
"אלוהים רוצה את הצלחות בחזרה."
רב אחד עצר נרקומן ושאל איפה זה הדואר. הנרקומן הסביר לו והתכוון ללכת.
הרב החליט להחזיר לו חסד ואמר: "בני היקר, עזוב אותך מהסמים, בוא ואקח אותך לעולם התורה.
אני אראה לך את התענוג האמיתי בדת שייקח אותך לשמיים!"
הנרקומן: "אתה תיקח אותי לשמיים? אתה לא יודע איפה זה הדואר!"
איש אחד הולך ברחוב בשכונת מאה שערים ולפתע הוא שם לב ששעון היד שלו התקלקל.
הוא מחפש מסביבו מקום בו אפשר לתקן את השעון, וממש במקרה
הוא מוצא חנות שבחלון הראווה שלה יש שעון גדול.
הוא נכנס לחנות ומבקש מהמוכר שיתקן לו את השעון.
אומר לו המוכר: "סליחה, אבל אני בכלל לא מתעסק עם שעונים, אני מוהל".
"ולמה יש בחלון הראווה שלך שעון?" שואל האיש.
"נו, ומה רצית שאני אשים שם...?"
יהודי נוסע בירושלים מחפש מקום חניה ולא מוצא, ביאושו מרים ראשו לשמים ומתחנן: "אלוהים, אם
אתה מסדר לי מקום חניה, אני מבטיח שאני מתחיל לאכול רק כשר, לשמור שבת ולכבד את כל החגים."
רק סיים את תפילתו, ראה אל מול עיניו מקום חניה, הרים שוב ראשו לשמים ואמר: "טוב, לא חשוב,
הסתדרתי כבר בעצמי..."
עם סיום עשרים וחמש שנות כהונתו של האב פסקואל ככומר בקהילה, נערכה
לכבודו מסיבת פרידה. פוליטיקאי אחד, חבר בקהילה, הוזמן לשאת נאום קצר.
מאחר שהפוליטיקאי איחר, הכומר החליט לומר כמה מילים בעצמו כדי למלא את
הזמן.
"הרושם הראשון שלי מהקהילה נוצר מהוידוי הראשון ששמעתי כאן.
חשבתי שהארכיבישוף שלח אותי למקום נוראי. האדם הראשון שהתוודה לפני סיפר שהוא
גנב טלביזיה, שגנב כסף מהוריו, שגנב גם במקום עבודתו, שהיו לו הרפתקאות
מיניות עם אשת הבוס שלו. לפעמים הוא גם עסק בסחר בסמים. ולבסוף, הוא התוודה
שהדביק במחלת מין את אחותו. נותרתי המום ונחרד.
אך בחלוף הזמן הכרתי אנשים נוספים וראיתי שלא כולם היו כאלה. ראיתי קהילה מלאה
באנשים אחראיים ובעלי ערכים. וכך חייתי את עשרים וחמש השנים הנהדרות ביותר
בקריירה שלי ככומר."
בדיוק ברגע זה הגיע הפוליטיקאי, זה שהיה אמור לדבר. הוא התנצל כמובן על האיחור
שלו, והחל לדבר:
"לעולם לא אשכח את היום בו הגיע הכומר לקהילתנו. למעשה, היה לי הכבוד להיות
הראשון שהתוודה באוזניו ..."
נהג מונית נפטר ומגיע לגן עדן, המלאך גבריאל מקבל את פניו.
המלאך גבריאל מעיין בתיק של נהג המונית, נותן לו חליפה יפה,
מקל טיולים מוזהב ושולח אותו לגור בוילה יפיפייה.
רבי שעומד אחריו בתור מסתכל על התהליך בעניין.
הגיע תור הרבי, המלאך גבריאל מעיין בתיק שלו, מקמט קצת את המצח ואומר:
"בסדר אפשר לתת לך להיכנס".
המלאך נותן לו גלימה פשוטה מבד גס, מקל עלוב מעץ ושולח אותו לגור באיזה צריף מט לנפול.
הרבי נדהם ואומר: "אני איש אלוהים כל ימי,
איך זה שלנהג המונית נתת את כל הדברים היפים ולי אתה נותן משהו כל כך עלוב?"
המלאך גבריאל עונה: "מה שקובע זה מבחן התוצאה -
כשאתה היית נושא דרשה בבית הכנסת כולם היו נרדמים, כשהוא היה נוהג במונית כולם היו מתפללים."
מישיבה בבני ברק שלחו בחור אחד להתרים גביר בניו יורק.
הבחור הגיע לגביר בצהריים בשעה שתיים, וראה שעל הדלת כתוב "תרומות רק בין אחת-עשרה לאחת".
הוא התחנן שיכניסו אותו, אבל ללא הועיל.
בצר לו קרא לגביר: "אבל אני גיסו של אלוהים !!!!"
ישר פתחו לו, נתנו לו לאכול, לשתות ותרומה מכובדת.
בתום הארוחה שאל אותו הגביר: "איך נהיית גיסו של אלוהים?"
ענה הבחור: "בבני ברק היו שתי אחיות. אחת אני לקחתי, את השניה - לקח אלוהים..."
רופא יהודי צעיר, גאוות אמו, סיים התמחות ברפואה באחד מבתי החולים הטובים של ניו-יורק
ויצא להתנדב בשמורת אינדיאנים בניו-מכסיקו.
כעבור שלושה שבועות הוא מתקשר לאמו הדואגת בברוקלין ומספר לה:
"אמא יקרה, בעוד שבוע אני מגיע הביתה עם ארוסתי החדשה, היא אינדיאנית ושמה 'כוכב זורח'."
"נחמד," אומרת אמא.
"גם לי יש עכשיו שם אינדיאני," ממשיך הדוקטור, "מהיום אני מבקש שתכני אותי 'צבי רץ'."
"נחמד מאד," עונה אמא.
"למען האמת," קובע הבן, "אני חושב שגם את צריכה עכשיו שם אינדיאני."
"איזה צירוף מקרים. התפרצת לדלת פתוחה - יש לי כבר שם אינדיאני," משיבה אמא.
"באמת?" מתפלא הבן.
"אתה יכול לקרוא לי 'יושבת שבעה'."
בעיירה אמריקאית קטנה היו שלושה בתי כנסת - אחד אורתודוקסי, אחד קונסרבטיבי ואחד רפורמי.
בשלושתם היתה קיימת בעייה רצינית של סנאים המסתובבים בבניינים. לפיכך, כל קהילה, בדרכה שלה,
קיימה ישיבה כדי לדון בבעייה.
האורתודוקסים הגיעו למסקנה שזו גזירה משמיים שסנאים יהיו בבית הכנסת, והם פשוט ייאלצו לחיות עם זה.
הקונסרבטיבים החליטו שעליהם לטפל בסנאים בסגנון הראוי של אחריות קהילתית ופעילות חברתית.
הם לכדו את הסנאים באופן בלתי-מזיק ושחררו אותם בפארק שבקצה העיירה, רק כדי להיווכח שבתוך
שלושה ימים הופיעו כולם בחזרה בבית הכנסת.
בבית הכנסת הרפורמי נערכו מספר ישיבות ארוכות, ובהן ניתנה לכל החברים זכות להביע את דעתם.
לבסוף הם החליטו לקבל את הסנאים כחברים בקהילה. עכשיו הם רואים אותם רק בראש השנה
וביום כיפור.
מחבל מתאבד ומתנדב זק"א נפטרים.
שניהם נפגשים בדרך לגן עדן.
המחבל רץ והמתנדב הולך לאט.
המחבל אומר למתנדב: "יאללה אני חייב לרוץ, מחכות לי שבעים ושתיים בתולות."
עונה לו המתנדב: "מה אתה רץ? איבר המין שלך אצלי בשקית."
עתונאית מחו"ל מבקרת בכותל המערבי ומסתכלת בעניין על המתרחש. היא רואה יהודי
קשיש שבדיוק גמר להתפלל, מקפל את הטלית ומתחיל ללכת משם.
היא ניגשת אליו ושואלת: "האם אפשר לשוחח איתך?"
היהודי: "בבקשה."
התיירת: "באיזה תכיפות אתה מתפלל ככה כאן?"
היהודי עונה: "כל יום מזה כבר ארבעים שנה."
העיתונאית: "ולמה אתה מתפלל?"
היהודי: "אני מתפלל שהיהודים והפלסטינים יחיו בשלום בלי ריבים ומלחמות
ושכל הילדים שלנו יגדלו בשובע בשלווה ובביטחון."
העיתונאית: "ממש נהדר, ואיך אתה מרגיש אחרי שאתה מתפלל ככה כבר ארבעים שנה?"
היהודי: "כאילו אני מדבר לקיר."
מאיר, אלמן יהודי בודד, הלך לו בשדרה לכיוון ביתו יום אחד, מקווה שמשהו טוב יקרה לחייו.
בשעה שעבר על פני חנות חיות מחמד, שמע קול צרחני צועק באידיש:
"קוואאאק... ווס מאכסט דו? [מה שלומך?]"
מאיר שפשף את עיניו ואת אזניו, ולא האמין. אידיש מושלמת.
בעל החנות דחק בו: "בוא היכנס, חבר, ובדוק את התוכי הזה..."
מאיר נכנס. התוכי האפריקאי זקף את ראשו ואמר: "ווס? קענסט שפרעכען אידיש?
[מה? אתה יכול לדבר אידיש?]
בתוך דקות הניח מאיר חמש מאות דולרים על הדלפק, ונשא את התוכי בכלובו יחד איתו.
במשך כל הלילה דיבר עם התוכי. באידיש. הוא סיפר לתוכי אודות הרפתקאות אביו בבואו
לאמריקה. על כמה יפה היתה אשתו המנוחה, שרה, כאשר היתה כלה צעירה. על משפחתו.
על שנות עבודתו בעסקי ההלבשה, ועל פלורידה. התוכי הקשיב והעיר הערות.
השניים חלקו ביניהם מספר אגוזים.
התוכי סיפר לו אודות החיים בחנות החיות, כמה בודד היה בסופי שבוע. לבסוף
הלכו שניהם לישון.
למחרת בבוקר התחיל מאיר לשים תפילין ולהתפלל. התוכי דרש לדעת מה הוא עושה
ומאיר הסביר. התוכי רצה לעשות אותו הדבר. מאיר יצא והשיג סט תפילין זעיר, עבודת
יד עבור התוכי.
התוכי רצה ללמוד להתפלל ולמד את כל התפילות. הוא אפילו רצה ללמוד להתפלל בעברית.
אשר על כן, מאיר בילה שבועות וחודשים, ישב עם התוכי ולימד אותו את התורה. עם הזמן
מאיר פיתח יחסי ידידות עם התוכי ונהג בו כידידו היהודי.
בוקר אחד, בראש השנה, קם מאיר והתלבש, והיה בדרכו לעזוב את הבית כאשר התוכי ביקש
להתלוות אליו. מאיר ניסה להסביר שבית כנסת אינו מקום בשביל ציפורים, אך התוכי
הצטיין בויכוח, עד שמאיר ויתר ונשא את הציפור לבית הכנסת על כתפו.
ברור מאליו שהשניים היוו מקור לסקרנות, ומאיר נשאל שאלות רבות על-ידי כולם, כולל
הרב והחזן. הם סרבו להרשות כניסה של ציפור לבניין במשך הימים הנוראים, אבל מאיר
שכנע אותם להרשות זאת הפעם הזאת בלבד, בהישבעו שהתוכי יכול להתפלל. הימורים
והתערבויות נעשו בנושא זה עם מאיר. אלפי דולרים הושמו על כך שהתוכי אינו
יכול להתפלל, אינו יכול לדבר אידיש או עברית וכו'.
כל העיניים נישאו אל התוכי האפריקאי במשך הטקסים. התוכי ישב על כתפו של מאיר כאשר
ברקע חלפו להם תפילה ושיר אחד - מאיר לא שמע ולו ציוץ מהציפור. הוא התחיל לדאוג,
מכה על כתפו וממלמל בשקט, "התפלל!"
כלום.
"התפלל... תוכי, אתה יכול להתפלל, אז התפלל... נו כבר, כולם מסתכלים עליך!"
כלום.
לאחר שטקסי ראש השנה הסתיימו, מאיר מצא שהוא חייב לחבריו בבית הכנסת ולרבי מעל
לארבעת אלפים דולרים... הוא צעד הביתה, כה מרוגז, עד כי לא החליף מילה עם התוכי.
לבסוף, מספר רחובות מבית הכנסת התחיל התוכי לשיר שיר ישן באידיש, שמח ומאושר.
מאיר עצר והסתכל בו.
"למה? אחרי שהשגתי תפילין שנעשו במיוחד עבורך, ולימדתי אותך את תפילות הבוקר,
ולימדתי אותך לקרוא בעברית ואת התורה. ולאחר שהתחננת בפני להביא אותך לבית הכנסת
לראש השנה, למה? למה?! למה עשית לי את זה?"
"מאיר, אל תהיה שמוק," השיב התוכי. "חשוב על יחס ההימורים שנקבל ביום כיפור!"
השאלה הבאה ניתנה במבחן בכימיה באוניברסיטת וושינגטון
כשאלת בונוס: האם הגיהינום פולט חום או קולט חום?
רוב התלמידים כתבו הוכחות על-פי חוק בויל (גז מתקרר כשהוא מתרחב, ומתחמם כשהוא נדחס).
אחד התלמידים, לעומת זאת, כתב את הדברים הבאים:
ראשית, אנו צריכים לדעת כיצד המסה של הגיהינום משתנה במשך הזמן.
לכן, נצטרך לדעת את התדירות בה נשמות נכנסות לגיהינום, ואת התדירות בה הן יוצאות משם.
אני חושב שנוכל להניח כי כאשר נשמה נכנסת לגיהינום, היא לא תצא משם.
ולכן, נשמות אינן יוצאות. לגבי התדירות בה נשמות נכנסות לגיהינום, נסתכל על הדתות
השונות הקיימות בעולם כיום.
רוב הדתות מאמינות שאם אינך משתייך להן, מקומך בעולם הבא הוא בגיהינום.
כיוון שקיימת יותר מדת אחת כזו, נניח כי כל הנשמות נכנסות לגיהינום.
עם תדירויות הלידה והמוות בעולם כפי שהן, נוכל לשער לכן שמספר הנשמות בגיהינום
הולך וגדל כפונקציה מעריכית.
כעת, נסתכל על הקצב בו הגיהינום מתרחב לפי חוק בויל, הקובע שבשביל שהטמפרטורה
והלחץ בגיהינום יישארו קבועים, הנפח של הגיהינום צריך להתרחב פרופורציונית לכניסתן
של הנשמות.
זה נותן שתי אפשרויות:
1. אם הגיהינום מתרחב בקצב איטי יותר מאשר הקצב בו נשמות נכנסות אליו, אז הטמפרטורה
והלחץ בגיהינום יעלו עד שהגיהינום לא יהיה יציב, ויתפוצץ.
2. אם הגיהינום מתרחב בקצב מהיר יותר מאשר הקצב בו נשמות נכנסות אליו אז הטמפרטורה
והלחץ ירדו עד שהגיהינום יקפא לחלוטין.
איך נוכל לקבוע איזו מהן היא האפשרות הנכונה?
אם נסתמך על כך שידידתי תרזה אמרה לי בתחילת השנה, ש-"יהיה יום קר בגיהינום לפני
שאני אשכב איתך", ונכניס למשוואה את העובדה ששכבתי איתה אתמול, אז אפשרות מספר 2
צריכה להיות הנכונה. ולכן, אני בטוח שהגיהינום פולט חום וכבר קפא מזמן.
כתוצאה ממסקנה זו שהגיהינום כבר קפוא, ניתן להניח כי אינו מקבל עוד נשמות, ולכן,
הוא כבר נכחד.
זה משאיר לנו רק את גן עדן, ובשל כך נוכל להוכיח את קיומה של ישות אלוהית, המסבירה
את העובדה שאתמול תרזה המשיכה לצעוק "הו אלוהים!".
התלמיד קיבל לבסוף את הציון "טוב מאוד".
אלוהים כעס על בני ישראל שלא שמעו מצוותיו. התגלה למי מהם ואמר:
"כשנתתי את התורה אמרתם 'נעשה ונשמע',
מאז לא עשיתם כלום, ולכן החזירו לי את מה שנתתי לכם".
אמרו היהודים: "ולא תעניש אותנו?"
ענה אלוהים: "אם תחזירו את הכל, אז גמרנו את החשבון בינינו"
התאספו כל היהודים: רפורמים, קונסרבטיבים, אורתודוקסים, ומה לא,
והחליטו שהנה, הזדמנות חד-פעמית להיפטר מהדת שכבלה אותם כל השנים הללו.
התחיל מבצע ענק של איסוף כל ארון הספרים היהודי, מדרש, פשט, תלמוד
בבלי, ירושלמי, ראשונים, אחרונים, קונטרסים, וספרים. הכל.
במועד המיועד לכך שמו הכל על הר-סיני וקראו לאלוהים לבוא ולבדוק.
"מה זה?" שאל אלוהים.
"החזרנו הכל" ענה העם.
"בסדר," אמר אלוהים, "אבל מה זה? אני נתתי לכם רק חמישה ספרים".
מעשה באיש נשוי ללא ילדים, שכצעד אחרון ונואש להיות הורה הוא הניח פתק בכותל:
"ריבונו של עולם, אני מבקש ממך ילד,
אני אפילו מוכן שאם הוא יהיה בן אז שיהיה גנב כשיגדל
ואם בת - שתהיה זונה".
קיבל האיש את מבוקשו, ואחרי תשעה חודשים נולד לו בן.
השנים עברו, ויום אחד הבן הבוגר בא לאביו ואמר לו:
"אבא, אני הולך ללמוד עריכת דין".
הרים האב את עיניו לשמים ואמר:
"ריבונו של עולם, חשבתי שקבענו על גנב או זונה, לא שניהם ביחד!".
שני כמרים ורב שירתו כקציני דת צבאיים במוסד אמריקאי. הם נהגו להיפגש פעמיים-שלוש
בשבוע לקפה ושיחה.
יום אחד העיר מישהו שהטפה דתית לאנשים אינה כה קשה. אתגר אמיתי יותר יהיה להטיף
לדב. השיחה בנושא התגלגלה, עד לשלב בו הם החליטו לערוך ניסוי. הם יצאו ליער, ימצאו
דב, יטיפו לו בנושאי דת, וינסו לגייר אותו לאמונתם.
שבוע מאוחר יותר, הם נפגשו שוב לדון בחוויות שעברו.
האב פלאנרי, שזרועו היתה מקובעת בסד, נשען על קביים, ונשא מספר תחבושות על גופו, פתח
ראשון: "ובכן," הוא אמר, "נכנסתי ליער למצוא לי דב. לאחר שמצאתי אותו, התחלתי לקרוא
לו מכתבי הקודש הנוצריים. מה אומר לכם, הדב הזה לא רצה כל קשר איתי, והתחיל להכות אותי.
אז נטלתי במהירות את המים הקדושים שלי, התזתי עליו, ובחיי מריה הקדושה הוא הפך לעדין
כמו טלה. הבישופ עצמו מגיע בשבוע הבא כדי להעבירו את הטקס הראשון בכנסיה."
הכומר בוב דיבר אחריו. הוא היה בכסא גלגלים, עם זרוע אחת ושתי הרגליים בגבס, ואינפוזיה
מחוברת לזרועו האחרת. בנאום חוצב להבות הוא סיפר: "ובכן, גם אני מצאתי לי דב. ואז התחלתי
להקריא לדב שלי את מילותיו הקדושות של אלוהים! אך הדב לא רצה כל קשר איתי. אז תפסתי אותו
והתחלתי להיאבק איתו. נאבקנו במורד גבעה אחת, במעלה אחרת, ובמורד גבעה נוספת, עד שהגענו
לנחל. אז קפצתי עליו מהר והטבלתי את נשמתו השעירה. ובדיוק כפי שאמרת, הוא הפך לעדין
כמו טלה. בילינו את שארית אותו יום בשירי הלל לישו."
השניים הסתכלו ברבי, ששכב על מיטתו בבית החולים. גופו כולו היה בגבס, משקלות קשורות
אליו, ואינפוזיות ומוניטורים שונים מחוברים לגופו. הוא היה באמת במצב גרוע. הרב
הסתכל למעלה ואמר, "במחשבה שניה, ברית מילה לא היתה אולי הדרך הטובה ביותר להתחיל."
ילד קטן עלה על האוטובוס והתיישב ליד נוסע הקורא ספר. לאחר זמן מה הבחין הילד
שצאוורונו של הנוסע שלידו נראה כאילו הוא הפוך. הילד שאל אותו למה הוא לובש את
הצוורון הפוך.
האיש, שהיה כומר, אמר: "אני אב בכנסייה."
הילד הקטן השיב: "אבל אבא שלי אינו חובש את הצווארון שלו כך."
הכומר הרים את ראשו מהספר והשיב: "אני אב של רבים."
הילד התעקש: "לאבא שלי יש 4 בנים, 4 בנות ושני נכדים, והוא לא לובש את הצווארון כך!"
הכומר, שהתחיל לאבד את סבלנותו, אמר: "אני אב של מאות" וחזר לקרוא את ספרו.
הילד הקטן ישב בשקט והרהר זמן מה, ואז פנה שוב ואמר:
"אולי אתה צריך לחבוש קונדום ואת המכנסיים שלך הפוך במקום את הצווארון."
מורמוני קיבל מקום ישיבה ליד נוסע אירי בטיסה מלונדון.
לאחר שהמטוס היה באויר, נשאלו הנוסעים לגבי המשקאות אותם הם בוחרים.
האירי הזמין וויסקי, אשר הוגש לו במהרה.
אז שאלה הדיילת את המורמוני אם הוא רוצה משקה חריף.
הוא השיב בגועל: "הייתי מעדיף להיאנס בברוטליות ע"י תריסר זונות מאשר לתת למשקה
אלכוהולי לגעת בשפתי."
בשלב זה הגיש האירי את המשקה בחזרה לדיילת ואמר: "אני גם. לא ידעתי שיש לנו את
האופציה הזו."
אברך חרדי שהתחתן עם חוזרת בתשובה, אזר אומץ חדשיים אחרי החתונה ושאל אותה:
"האם זה נכון שהיו לך כמה גברים לפני שהתחתנת איתי?"
האשה: "שמע, חמוד: אוכל טוב יש לך?"
הבעל: "כן."
האשה: "בגדים נקיים יש לך?"
הבעל: "מודה שכן!"
האשה: "בית מסודר יש לך?"
הבעל: "בהחלט!"
האשה: "בלילות טוב לך?"
הבעל: "מאד!"
האשה: "אז תגיד, יקירי, איפה לדעתך לומדים את זה? בבית הכנסת?!"
לקוח: "מלצר, אתם מגישים אוכל עם חזיר?"
מלצר: "שב בבקשה אדוני, אנו מגישים אוכל עם כל אחד."
זה קרה ביום ראשון בבוקר, באוטובוס שנסע מבני-ברק לירושלים והיה מלא בתלמידי ישיבה חרדים.
בתחנה האחרונה בבני-ברק עלתה בחורה בלבוש "מאד לא צנוע" והתיישבה במקום היחיד שהיה
פנוי - ליד בחור ישיבה.
הבחור לא איבד את עשתונותיו, הוציא מתיקו תפוח והגיש אותו לבחורה.
היא היתה מופתעת מאד ושאלה אותו מדוע הוא נותן לה תפוח.
השיב הבחור: "מכיוון שעד שחווה אימנו לא אכלה את הפרי, היא לא ידעה שהיא עירומה!"
חלף שבוע והגיע שוב יום ראשון בבוקר. באותו אוטובוס ובאותה תחנה עלתה אותה בחורה.
הפעם היא הייתה לבושה "כמו שצריך". היא התיישבה ליד אותו בחור חרדי ולאחר כמה רגעים
הגישה לו תפוח.
שאל הבחור הנדהם: "למה?"
ענתה הצעירה: "כי עד שאדם הראשון לא אכל את הפרי, הוא לא ידע שהוא צריך לעבוד כדי
להתקיים."
הגננת הביטה בילדים מציירים במהלך שעת ציור בגן.
מדי פעם היא הסתובבה בין הילדים ובחנה את עבודותיהם.
כשהתקרבה לאחת הילדות שציירה במרץ, שאלה הגננת
את הילדה מה היא מציירת...
הילדה ענתה: "אני מציירת את אלוהים."
הגננת עצרה וענתה: "אבל לא יודעים כיצד נראה אלוהים."
הילדה, מבלי להסיט את מבטה מהציור אף לא לרגע,
ענתה: "עוד דקה ידעו ."
בזמן ביקור ראש הממשלה בארה"ב ניגש אליו יהודי חרדי, נישק את מעילו ואמר לו:
"אתה בשבילי כמו ספר תורה."
ראש הממשלה בצניעותו אמר לו:
"אל תגזים, למה אתה אומר את זה?"
אמר החרדי: "כל שבוע יש לך פרשה חדשה..."
הרב הראשי לישראל והאפיפיור נפגשים ברומא. הרב מבחין במכשיר טלפון מהודר באופן חריג
שניצב על שולחן צדדי בלשכת האפיפיור הפרטית.
"למה נועד מכשיר הטלפון הזה?" הוא שואל את האפיפיור.
"זהו הקו הישיר שלי לאלוהים!"
הרב מעט ספקן, והאפיפיור מבחין בכך. האב הקדוש מתעקש שהרב ינסה את המכשיר, ואכן
הוא מקשר אותו לאלוהים, איתו מקיים הרב שיחה ארוכה. לאחר שהוא מנתק אומר הרב:
"תודה רבה לך. זה דבר גדול! אבל הקשב, אני רוצה לשלם על הוצאות הטלפון שלי."
האפיפיור כמובן מסרב, אך הרב מתעקש ולבסוף האפיפיור נכנע. הוא בודק את המונה
שעל המכשיר ואומר: "בסדר! החיוב היה על סך 78 יורו."
הרב הראשי מושיט לו בשמחה ערימת שטרות. לאחר מספר חדשים, האפיפיור מגיע לירושלים
לביקור רשמי. בלשכתו של הרב הראשי הוא מבחין במכשיר טלפון זהה לשלו, ולומד לדעת
שגם זה קו ישיר לאלוהים.
האפיפיור נזכר שיש לו עניין דחוף הדורש ייעוץ אלוהי, ומבקש רשות להשתמש בטלפון
של הרב. הרב מסכים בשמחה, מושיט לו את המכשיר, והאפיפיור מנהל את שיחתו. לאחר שהוא
מנתק, האפיפיור מציע לשלם עבור החיוב. הפעם הרב הראשי הוא זה שמסרב לקבל תשלום.
לאחר שהאפיפיור מתעקש, הרב הראשי מתרצה, מביט במונה שעל המכשיר ואומר: "שקל אחד
וחמישים אגורות!"
האפיפיור נראה מופתע: "איך כל כך זול!?"
הרב מחייך ואומר, "זו שיחה מקומית."
גב' לוי מטיילת לה ברחוב הראשי של העיירה ופוגשת את הרב המקומי.
הרב: "שלום לך גב' לוי. איך את מרגישה?
נכון שאני הייתי הרב שקידש אותך ואת בעלך בברית הנישואין לפני שנתיים?"
גב' לוי: "כן. זה נכון כבוד הרב."
הרב: "נו, וילדים יש לכם?"
גב' לוי: "לא, עדיין לא!"
הרב: "טוב, אני בדרכי לקבר הבבא סאלי בנתיבות. אדליק שם נר בעבורכם."
גב' לוי: "תודה כבוד הרב."
עברו מספר שנים והרב פוגש את גב' לוי ברחוב שנית.
הרב: "מה שלומכם, גב' לוי?"
גב' לוי: "ברוך השם יום-יום."
הרב: "וילדים?"
גב' לוי: "כן, יש לנו... 3 זוגות תאומים ועוד 4 שנולדו בודדים."
הרב: "או, כמה מוצלח. ומה שלום בעלך היקר?"
גב' לוי: "עכשיו הוא בדרך לנתיבות לכבות את הנר שהדלקת לנו שם."
נמצא עותק מקורי עתיק יומין של הקוראן. על פיו, מסתבר, נפלה טעות רצינית:
ה-"שאהיד" יזכה לבתולה בת 72 ולא ל-72 בתולות!
שכנו של הכומר היה מתוודה מדי יום ביומו בפני הכומר שלו, אולם כשהיה נשאל אודות חטאיו,
האיש היה משיב שהוא לא יכול לגלות לכומר במה חטא.
"אם אני לא אדע במה חטאת," היה אומר הכומר מדי יום, "לא אוכל לכפר על חטאיך".
כך נשנה הדבר כל יום, עד שלכומר נמאס והוא החליט לעשות משהו בנדון.
הוא לקח את בנו הקטן, הלביש עליו כנפים ואמר לו:
"תאמר לשכן מלמטה שאתה ישו, ושעליו להתוודות על חטאיו"
הילד נקשר לחבל והורד על ידי הכומר לחלון השכן למטה.
כשהוא הגיע למטה אמר הילד:
"אני ישו, הכומר שלח אותי אליך כדי שתתוודה על חטאיך"
השכן הנרגש שחזה בנס המתרחש לפניו, אמר לישו:
"חטאי הוא ששכבתי עם אשת הכומר"
כשהילד עלה למעלה הוא נשאל על ידי אביו:
"ספר לי בני, מה היה חטאו של השכן שלנו?"
השיב הילד לאבא שלו:
"אני לא יודע מה החטא שלו, אני רק יודע שירדתי בתור בן של אלוהים...
ועליתי בתור בן זונה"
גנב אחד ביקר את חברו ביום כיפור ולהפתעתו גילה כי זה נהנה מעוף צלוי בעל ריח מגרה.
אמר הגנב: "מה קרה לך? אתה לא יודע שהיום יום כיפור?"
ענה לו החבר: "אני לא חטאתי ולא גנבתי כל השנה, מדוע אני צריך לצום?"
חשב הגנב ואמר: "אני לא מוצא שום הגיון בכך ששנה שלמה אתה לא גונב בשביל לאכול יום אחד..."
אחד הרבנים הראשיים טייל ברחוב, כאשר לפתע הבחין באברך שלו נכנס למסעדה סינית
בצד השני של הרחוב. הרב חצה את הרחוב במהירות, ולחרדתו הרבה כשהציץ דרך החלון ראה את האברך
מזמין מנה בשר חזיר ולקינוח שרימפס, ואוכל הכל בתאווה רבה.
לבסוף פרץ הרב לתוך המסעדה וקרא לאברך: "איך אתה יכול לאכול את התועבה הזאת?"
האברך המופתע שאל את הרב: "אמור לי כבוד הרב - אתה ראית אותי מזמין את האוכל?
ראית שמגישים לי אותו?"
"ודאי," ענה הרב.
"וראית באמת איך שאני אוכל אותו?" המשיך האברך.
"ודאי," ענה הרב, "ראיתי אותך כל הזמן!"
"אם כך מה הבעיה?" אמר האברך בשלווה, "הכל נעשה בהשגחת הרבנות הראשית!"
יהודי אחד אכל תפוח ושכח לברך עליו.
כשנזכר בדבר היו לו נקיפות מצפון ולכן הלך לרב לשאול אותו איך לכפר על המעשה.
הרב ענה לו שלמחרת בבוקר יתן 50 ש"ח צדקה לאדם הראשון שיראה ברחוב.
למחרת האיש קם ויצא מן הבית, והאדם הראשון שראה ברחוב היתה, לא עלינו, פרוצה.
מחוסר ברירה הוא הגיש לה את 50 השקלים.
אמרה לו העלמה: "אני מצטערת אבל התעריף הוא 200 ש"ח".
ענה לה האיש: "אבל הרב אמר לי 50 ש"ח".
ענתה הבחורה: "כן, אבל הרב הוא קבוע אז יש לו הנחה".
באוניברסיטה קיבלו הסטודנטים נושא לכתיבת סיפור,
כאשר המטרה הייתה שישתמשו בכמה שפחות מילים
אבל הסיפור חייב היה להכיל את האלמנטים הבאים:
1. דת
2. מיניות
3. תעלומה
הסיפור שזכה בציון הגבוה ביותר היה:
"אלוהים אדירים! אני בהיריון! אבל ממי?"
לזקן אחד היה כלב, שהיה ידידו הטוב ביותר.
יום אחד מת הכלב בשיבה טובה.
הזקן, שהיה קשור אליו מאוד, הלך לרב, וביקש ממנו שיעשה לכלב אזכרה ושיקרא עליו "קדיש".
הרב הסתכל עליו בפליאה ואמר לו: "אדוני, קדיש אומרים רק על יהודים שנפטרים.
אבל אם זה באמת כל-כך חשוב לך, אז בצד השני של הרחוב, יש בית כנסת רפורמי.
תנסה שם, אולי הם יסכימו ותמצא שם את מבוקשך."
"אתה חושב שהם יסכימו לקבל תרומה של 75000 דולר לבית הכנסת לזכר 'רקסי' שלי?" שאל הזקן.
הרב הסתכל עליו ואמר: "שמו 'רקסי'? למה לא אמרת לי שהכלב יהודי?!?"
המן ופרעה נפגשו.
אמר המן: "אני כועס עליך. מילא אני, הייתי תלוי במלך טיפש
ולא הצלחתי בתכניתי נגד היהודים. אבל אתה, מלך אדיר כמוך, איך זה שנכשלת בתכניתך?"
ענה לו פרעה: "להיפך, אני כועס עליך! מהתכנית שלך יש ליהודים יומיים
של הנאה נטו. מהתכנית שלי יש להם שבוע של עבודה קשה לפני החג, שבוע של אוכל
ששובר להם את השיניים בחג, ושבוע של קלקול קיבה אחרי החג..."
ליד קרית הוותיקן ברומא יושב לו קבצן יהודי חובש כיפה ותליון בצורת מגן דוד.
לא הרחק ממנו יושב קבצן אחר, עונד צלב קטן.
העוברים ושבים, בעיקר מאמינים הבאים לבקר בוותיקן, מדלגים על פני הקבצן היהודי
אשר לידו אוסף קטן מאד של מטבעות, ותורמים ביד נדיבה לקבצן האחר, אשר גורף
מדי יום ערימה נכבדת של מטבעות.
כומר אשר עובד במקום מדי יום, שם לב לעובדה, ולבסוף נכמרים רחמיו על הקבצן היהודי.
הוא עוצר לידו ושואל:
"אתה מודע לכך שכאן זה קרית הוותיקן, ובאים לכאן בעיקר תיירים נוצרים מאמינים?"
"בעזרת השם יהיה בסדר," משיב לו היהודי.
לאחר שמסתלק הכומר, פונה הקבצן הראשון לשני ואומר לו:
"יענקל - ראית איך הגוי מנסה ללמד אותנו לעבוד?"
כשהייתי קטן התפללתי לאלוהים שיתן לי אופניים.
כשגדלתי הבנתי איך זה עובד, אז
גנבתי אופניים והתפללתי לאלוהים למחילה.
ילדה קטנה שוחחה עם מורתה בנושא לוויתנים.
"לוויתנים אינם יכולים לבלוע אנשים," אמרה המורה. "אפילו שהם יונקים עצומים, גרונותיהם
קטנים מאד."
"אבל יונה הנביא נבלע על-ידי לוויתן," השיבה הילדה הקטנה.
"זה פשוט לא יכול להיות," אמרה המורה. "זה בלתי אפשרי מבחינה מעשית."
"כאשר אגיע לגן-עדן, אשאל את יונה הנביא," אמרה הילדה הקטנה.
המורה הביטה בה, חייכה ושאלה, "ומה אם יונה הגיע לגיהינום?"
"אז את תשאלי אותו," השיבה הילדה הקטנה.
יונה הנביא רץ אל המאהבת שלו ואמר לה:
"אהובתי, ניצלנו! אישתי קנתה את הסיפור
על הדג..."
הילדים התיישבו לארוחת צהרים בבית ספר יסודי דתי. בראש השולחן עמדה קערה עם תפוחים.
הרב אמר לתלמידים: "קחו רק תפוח אחד. אלוהים מסתכל."
בקצה השני של השולחן עמדה קערת מלאה בעוגיות שוקולד.
אחד הילדים כתב פתק: "קחו כמה שאתם רוצים. אלוהים מסתכל על התפוחים."
הכומר הילך לאורך המסדרון של מרכז החינוך הקהילתי, ליד אגף הילדים, כאשר קבוצת זאטוטים
מיהרו בדרכם לחדר האוכל. ילד קטן אחד בגיל שלוש או ארבע נעצר והביט בו ובבגדי הכומר שלו
ושאל, "מדוע אתה לבוש מצחיק?"
הוא ענה לו שהוא כומר, ואלה המדים שכמרים לובשים.
אז הצביע הילד לעבר לולאת צווארון הפלסטיק של הכומר ושאל, "האם יש לך בו-בו?"
הכומר היה נבוך קמעא, עד שהבין שעבור הילד לולאת הצווארון נראית כסוג של תחבושת. הוא
הסיר אותה והגיש אותה לילד כדי להראות לו במה מדובר. בצד האחורי של צווארון הפלסטיק
היו אותיות בולטות עם שם היצרן.
הבחורצ'יק הקטן שם לב לאותיות, והכומר שאל, "האם אתה יודע מה כתוב שם?"
"כן אני יודע," אמר הילד שלא היה מבוגר מספיק כדי לקרוא. תוך כדי התבוננות מכוונת
באותיות הוא אמר, "הורג קרציות ופרעושים עד ששה חודשים!"
בעיירה אחת נפטר במפתיע הרבי הצעיר, אשר היה איש משכיל ותלמיד חכם.
הרבנית הצעירה מיאנה להתנחם. מה גם שבכל העיירה לא היו עוד גברים פנויים ותלמידים חכמים.
בתום ימי האבל הציעו לה ידידותיה להתחתן מחדש: זה לא סוף העולם, את עדיין אישה צעירה,
ויכולה להקים משפחה. והיא מתעקשת: לא אמצא עוד חכם כמוהו. לבסוף שידכו לה את הגבר הפנוי
היחיד בעיירה, קצב במקצועו. נו, אם לא תלמיד חכם, לפחות פרנסה. עשו חופה צנועה ונישאו כדת.
בסוף השבוע - שעה לפני הדלקת נרות, גוחן הקצב לעבר אשתו ולוחש לה: את יודעת במשפחה שלי
תמיד אומרים שזו מצווה לעשות סקס לפני הדלקת נרות. אז הם עשו.
בליל שבת - לפני השינה גהר הקצב שוב לעבר זוגתו החדשה ולחש: את יודעת במשפחה שלי תמיד
אומרים שזו מצווה גדולה לעשות סקס לפני השינה. אז הם עשו.
בשבת בבוקר - לפני הארוחה והתפילה הוא גהר לעברה ואמר: את יודעת, במשפחה שלי תמיד סיפרו
לי שזו מצווה לעשות סקס לעונג שבת. אז הם עשו. וכך גם לפני סעודה שלישית ושוב אחרי ההבדלה
ועוד ועוד ועוד.
ביום ראשון בבוקר יצאה הרבנית לשוק ופגשה את חברתה.
"נו", התעניינה החברה בדיסקרטיות ,"איך החתן החדש?"
"תראי", לחשה לה הרבנית, "אולי הוא לא תלמיד חכם, אבל הוא בהחלט ממשפחה טובה.
ויש גם מצוות עליהן הוא מחמיר במיוחד.
יהודי אחד בא לרב שלו ואומר: "רבי, מישהו גנב לי את האופניים.
זה כלי התחבורה היחיד שיש לי ואין לי מושג איך לתפוס את הגנב."
"שמע היטב," אומר לו הרבי, "בשבת הגע לבית הכנסת, עמוד מול הקהל והקשב היטב לעשרת הדיברות.
ברגע שהרב יגיע לדיבר 'לא תגנוב', הסתכל היטב סביב ותראה מי מסמיק. האחד שיסמיק - הוא הגנב!"
כעבור שבוע, מגיע היהודי לרב רכוב על אופניו בעליצות וצועק לו:
"רבי, רבי, אתה גדול!"
"נו, הלכת לבית הכנסת?" שואל הרבי.
"כן, בדיוק כמו שאמרת," עונה הבחור.
"ועמדת מול הקהל?" מקשה הרבי.
"כן, כן," מתלהב היהודי.
"וב-'לא תגנוב', תפסת את המסמיק?" מוודא הרבי.
"לא," משיב היהודי, כבר ב-'לא תנאף' נזכרתי היכן שכחתי אותם..."
כיצד תדע שאתה בחתונה יהודית אורתודוקסית?
האמא של הכלה בהריון.
כיצד תדע שאתה בחתונה יהודית קונסרבטיבית?
הכלה בהריון.
כיצד תדע שאתה בחתונה יהודית רפורמית?
הרבי בהריון.
אברך מאורס בא לרב, בכדי לשמוע עצותיו לגבי החתונה. בסיום השיחה שואל בהיסוס האברך:
"אני יודע שזה לא מקובל שנשים וגברים רוקדים יחדיו, אבל הייתי שמח אם אוכל לקבל את רשותך
לרקוד עם ארוסתי."
עונה לו הרב: "בשום פנים ואופן. זה לא צנוע! גברים ונשים רוקדים לחוד!"
"ואחרי הטקס, כבוד הרב, מותר לי לרקוד עם אישתי הטרייה?" שואל האברך.
"בשום אופן," עונה הרב.
"כבוד הרב, אם מותר לי לדעת את אישתי אחרי הטקס, מדוע אסור לי לרקוד איתה?"
עונה הרב: "מין הוא מצווה! פרו ורבו ומלאו את הארץ. ריקוד מעורב זה תועבה."
מתלהב האברך: "מה, מותר לנו גם לנסות תנוחות שונות?"
עונה הרב: "אין בעיה, זו הרי מצווה."
האברך ממשיך בהתלהבותו: "גם מה שמכנים האפיקורסים - דוגי סטייל?"
והרב מאשר: "ודאי! למטרת הבאת ילדים לעולם, זה מותר ואפילו מצווה!"
ממשיך האברך: "מותר גם בבגדי עור, עם שמן ארוטי, ויברטור ווידאו פורנוגרפי??"
"מותר גם מותר, זו מצווה."
האברך ממשיך בהתלהבותו: "מותר גם לעשות את זה בעמידה?"
ואז מזדעק הרב: "לא, לא, לא!!! זה אסור!"
האברך תמה: "אבל למה??"
עונה הרב: "זה עלול להוביל לריקודים!"
מס הכנסה שלח מפקח לבית הכנסת. הוא מבצע את כל הבדיקות ואז פונה לרבי, ואומר:
"שמתי לב שאתם קונים המון נרות."
"כן," עונה הרבי.
"ומה אתם עושים עם הטיפטופים של חלב הנרות?" שואל המפקח.
"שאלה טובה," אומר הרבי, "אנחנו שומרים אותם, וכשיש לנו מספיק אנחנו שולחים אותם חזרה
ליצרן הנרות, וכל תקופה מסוימת הוא שולח לנו קופסת נרות חינם."
"אה," עונה המפקח, קצת מאוכזב שלשאלתו יוצאת הדופן יש תשובה מעשית. ואז ממשיך להציק לרבי:
"רבי, מה עם כל רכישות המצות האלה? מה אתם עושים עם פירורי המצות?"
"אה," עונה הרבי ברוגע. "אנחנו אוספים את כל הפירורים מהמצות, וכשיש לנו מספיק, אנחנו
מחזירים אותם בקופסה ליצרן, אשר כל פעם שולח לנו קופסת קניידלעך."
"אה," עונה המפקח, בחשבו כיצד לעצבן את הרבי. "תגיד, רבי," הוא ממשיך, "מה אתם עושים עם
הערלות מברית המילה?"
"גם כאן אנחנו לא מבזבזים," עונה הרבי. "מה שאנחנו עושים זה שומרים את כל הערלות, וכשיש
לנו מספיק, אנחנו שולחים אותם למס הכנסה."
"למס הכנסה?!" שואל המפקח, בחוסר אמון.
"כן", עונה הרבי, "למס הכנסה. ובערך פעם בשנה הם שולחים לנו שמוק קטן כמוך..."
כומר ורב אשר גרו בשכנות שוחחו ביניהם, ואז שאל הרב את הכומר לגבי נושא "תא הווידוי" בכנסיה.
"יש לי רעיון," אמר הכומר, "למה שלא תשב יחד אתי בצד האחד של תא הווידוי, וכך תוכל לשמוע הכל בעצמך?
אף אחד לא ידע."
הרב הסכים וכך התיישבו שניהם בצדו האחד של תא הווידוי בכנסיה.
אשה נכנסה לתא ואמרה את הטקסט המוכר: "ברך אותי אבי, כי חטאתי."
"מה בדיוק עשית?" שאל הכומר.
"בגדתי בבעלי."
"כמה פעמים?"
"חמש פעמים."
"ובכן," אמר הכומר, "ברכי חמש פעמים את מריה הקדושה, הניחי חמישה דולרים בקופסת התרומות
של הכנסיה, ואלוהים יסלח לך."
לאחר זמן מה נכנסה אשה נוספת ואמרה: "ברך אותי אבי, כי חטאתי."
"מה בדיוק עשית?" שאל הכומר.
"בגדתי בבעלי."
"כמה פעמים?"
"שלוש פעמים."
"ובכן," אמר הכומר, "ברכי שלוש פעמים את מריה הקדושה, הניחי שלושה דולרים בקופסת התרומות
של הכנסיה, ואלוהים יסלח לך."
אז פנה הכומר אל הרב: "האם תרצה לנסות ולטפל בעצמך בווידוי הבא?"
הרב ניסה להתנגד, אבל הכומר שכנע אותו: "נסה, זה קל מאד." לבסוף השתכנע הרב לנסות.
אשה נוספת נכנסה ואמרה: "ברך אותי אבי, כי חטאתי."
הפעם שאל הרב: "מה בדיוק עשית?"
"בגדתי בבעלי."
"כמה פעמים?"
"שתי פעמים," אמרה האשה.
"אין בעייה," אמר הרב, "ברכי עשר פעמים את מריה הקדושה, הניחי עשרה דולרים בקופסת התרומות
של הכנסיה, ומותר לך עוד שמונה פעמים."
ספטמבר 2005 - ינואר 2010
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
