מיזוסופיה

סייברדין

נתחיל בכמה הגדרות. קנאה היא רגש ראשוני ביותר (כל מי שראה ילדים קטנים יודע במה מדובר). היא מעין הרחבה של תסכול, או אכזבה; תסכול הוא כשאני רוצה משהו אבל לא מקבל, וקנאה היא כשאני רוצה משהו ומישהו אחר מקבל. קיימים שלושה פתרונות עיקריים למצב של קנאה. האחד הוא שנאה, השני חיקוי (ו/או התקרבות) והשלישי שינוי עמדות. ברוב המקרים, שנאה היא הפתרון הפשוט והקל ביותר, כיוון שגם השנאה היא רגש בסיסי למדי (ויש חברות בהן מטפחים אותה בפועל ממש עד שהיא נהיית נושא מרכזי בדרך החשיבה).

מיזוסופיה, הלא היא ההפך של פילוסופיה, היא שנאת החכמה. תיאורטית, לא סביר להניח שאדם חכם ילקה במיזוסופיה, אלא אם כן הוא מעוניין לשנוא את עצמו. המיזוסופיה היא, אם כן, נחלת הפחות-חכמים. מכאן עולה בצורה ברורה למדי החשד, כי מדובר כאן בשנאה הנובעת מקנאה. הואיל ושנאה היא כלי מצוין לשליטה ומניפולציה של ההמונים (ולא חסרות דוגמאות), לא נדיר למצוא גורמים המעוררים שנאה בצורותיה השונות כדי לשלהב את הקהל ולגרום לו לפעול למטרותיהם-שלהם. אחת מהדוגמאות למצב שכזה הופיעה לאחרונה במאמר קצר באתר חרדי.

המאמר התחיל באזכור שמו של בלייז פסקל, המתמטיקאי הצרפתי בן המאה ה-17. מסיבות ברורות, תמיד "שוכחים" להזכיר שהוא היה נוצרי מאמין. בכל אופן, מספרים שם שלפסקל הייתה התגלות של "אלוהי אברהם, יצחק ויעקב", אותה שמר בסוד עד מותו. לאחר מכן ממשיך כותב המאמר להשוואה בין "אלוהי הפילוסופים" ל"אלוהי אברהם, יצחק ויעקב", כשהבסיס להשוואה הוא משום מה בין חוקי המדינה הטובה ביותר כפי שניסה לנסחם אפלטון (בספרו "פוליטיאה") לבין חוקי התנ"ך בנושאים לא מדיניים. אפלטון נבחר, שלא בידיעתו ושלא בצדק, לייצג את העולם על פי אלוהי הפילוסופים (הלא הוא האל שברא את היקום אך אינו מתערב בו באופן אישי). המחבר פורש בפני הקוראים קטעים שנבחרו בקפידה כדי להציג את עמדתו של אפלטון.

אפלטון קבע, שהמצב האידיאלי הוא שילודה תיעשה במסגרת לא-משפחתית, כדי למנוע זיהוי של הילד את הוריו ולהפך, ובכך למנוע איפה-ואיפה ביחסו לשאר האנשים במדינתו על סמך קשר משפחתי. כמו כן הציע אפלטון לעודד ילודה מצד האנשים המוצלחים יותר בחברה, משיקולים שכיום אנו מזהים אותם כדארוויניסטיים-לכאורה (חשוב לזכור שכל השלכה של תורת האבולוציה לגבי חוקים ומוסר היא מסוכנת ומוטעית). שליטי המדינה, הוסיף אפלטון, חייבים לשמור על עובדה זו בסוד ולעודד את הבחירה הזו בדרכים נסתרות, כדי שלא תתעורר תרעומת בקרב האנשים. בהיותו בן לאומה שידעה מלחמות לאינספור, חיפש אפלטון תמריץ לחיילי המדינה שיגרום להם להילחם טוב יותר. אחד התמריצים האלו היה זכותו של גיבור הקרב לבחור לו אהוב או אהובה כרצונו (למטרות ברורות). את הרתיעה הספונטנית לנוכח הרעיון הזה יש לשקול כמובן בהקשר של המדינה של אפלטון, בה אין משפחות! כלומר גם אם המנצח בוחר לו מישהי, אין פירוש הדבר שהוא גוזל אותה מבעלה או ממשפחתה משהו כזה, כיוון שאין בעלים ונשים ומשפחות. וממילא אנו יודעים שנשים וגברים נוטים להימשך למצליחנים/ות יותר מאשר ל"לוזרים", והמנצח יהיה מבוקש מן הסתם גם אם לא ידרוש זאת בכוח. קצת הגיון פשוט!

ובואו לא נתעלם מהעובדה שבמדינה האפלטונית גיבור הקרב זוכה לבחור בן/בת זוג כרצונו בזכות אומץ ליבו וכישוריו בקרב, ולא בזכות הכסף של אבא שלו ודי לחכימא ברמיזא.

כנגד זאת מציג המחבר שני ציטוטים קטנים מספר ירמיהו (בנושא אלמנות ויתומים ובנושא ניאוף) כהוכחה שאלוהי אברהם, יצחק ויעקב אוכל את אלוהי הפילוסופים והמאמינים בו לארוחת בוקר, מבחינת מוסריות.

כמובן, נעשה כאן עוול עצום לאפלטון. החוקים שהוא מציע הם תיאורטיים. הוא לא ניסה ליישם אותם, וגם לא התחיל לסקול ולחנוק ולשרוף ולרצוח את מי שהתנגד לו, כמו שנעשה לא פעם בתנ"ך. כל הרעיון של המדינה שלו היה מבוסס על הסכמה בין התושבים ועל התועלת המשותפת של כולם. וחשוב מכל, לכל רעיון ורעיון שלו הוא נתן נימוקים וסיבות. טובות או לא טובות, זה ויכוח אחר, אך לפחות מישהו הרוצה להתווכח עמו יכול לעשות זאת. במקרה של חוקי התורה, הצו הוא פשוט "תאמין ותעשה", גם אם זה לא נראה לך הגיוני וגם אם אף אחד לא הצליח להסביר לך למה בעצם אתה צריך לעשות את זה.

ומה פתאום אפלטון? חסרים פילוסופים אחרים? כמובן, קיימת האמרה ש"כל הפילוסופיה המערבית היא הערות שוליים לאפלטון", אך מי שמכיר קצת את הנושא יודע שהכוונה היא אחרת לגמרי מאשר "כולם הסכימו עם אפלטון". לכן, בחירה דווקא של אפלטון מתוך עשרות פילוסופים מפורסמים ומאות פילוסופים לא מפורסמים היא מגמתית באופן חשוד. למה לא הובאו חוקי המדינה של שפינוזה, למשל? שפינוזה האמין באלוהי הפילוסופים, לא באלוהי אברהם-יצחק-ויעקב (הלא הוא האלוהים התנ"כי), אך חוקי המדינה שלו היו נאורים מדי, כנראה, בשביל להתאים לתיאוריה הפשטנית של מחבר המאמר, שהיא שחוקים המבוססים על פילוסופיה שאינה מאמינה באל התנ"כי טובים פחות מחוקי התורה.

ואיך כל זה קשור למיזוסופיה, תשאלו?

המחבר כותב על רבי יוסף אלבו, מהמאה ה-15, שציטט מאפלטון כדי להוכיח שגם פילוסופים יכולים להיות מטומטמים (כך במקור). ואז באה ציטטת המחץ: "רואים אתם, אמר, כך כותב פילוסוף. אל תאמינו לפילוסופים. (היום היה אומר אחרת: יש פרופסורים מטומטמים, אל תאמינו לכל מה שאומר פרופסור)" אי אפשר להתאפק שלא להחיל בלב שלם את הציטטה הזו על אנשי האקדמיה אליהו ריפס ודורון ויצטום, מגלי הדילוגים בתורה, אבל זו לא הנקודה החשובה באמת.

הנקודה החשובה באמת היא הפסילה הגורפת של הפילוסופים (על ידי רבי אלבו) והפסילה המורחבת של הפרופסורה (על ידי המחבר, ד"ר יהודה אייזנברג). לו היו כותבים "אל תיקחו כמובן מאליו וכנכון בהכרח מה שאומרים לכם פילוסופים, מדענים ורבנים, אלא תחשבו בעצמכם ותחקרו" - דיינו. אבל לא. מה נוח יותר מאשר לעורר שנאה אל האנשים החושבים? וכיום יותר מתמיד, כשהמדע ממשיך וחושף עובדות בסיסיות ביותר בנוגע לטבע העולם והאדם - הפתרון האידיאלי למי שרוצה להמשיך ולשלוט בעדר של חסרי חשיבה עצמית הוא לגרום להם לשנוא את המדע ואת המחשבה החופשית.

גם הקישור בין הפילוסופים והפרופסורים הוא תמוה. מילא, נניח שפילוסופים לא תמיד צודקים. איך זה קשור לאיזה פרופסור לכימיה שעובד עם מיקרוסקופ אלקטרונים משוכלל ומפתח דרכים אלקטרוליטיות חדשות לגלות שעטנז לתפארת האל? מדוע פוסלים אותו? מה הוא אשם? מה קשור במה הוא מאמין? מעניין דוקטור לאיזה מקצוע הוא הדוקטור המכובד כותב המאמר, ומעניין לציין שברשימת האנשים שאסור להאמין להם לא הוסיף "דוקטורים". הדוקטור הנכבד גם לא מהסס להשוות את המדינה האפלטונית לגרמניה של היטלר, לצורך המובן מאליו של הגברת אפקט השנאה לפילוסופים.

בסיכום המאמר מציג המחבר את הרעיון כאילו ביוון נתפס האדם ככבול ביד הגורל למרות שהאל (אלוהי הפילוסופים) מנותק ממה שקורה בעולם, בזמן שביהדות האדם הוא חופשי לבחור, וזאת למרות קיום האל שמתערב ונכנס לו לצלחת. חופשי לבחור, כמובן, עד שהוא מת ואז מבשלים אותו ומוציאים לו את השערות עם פינצטה. אבל נניח לזה. שוב חוזר כאן הפרדוקס של החופש לכאורה של האדם בתפיסה היהודית לעומת ההסבר הקבוע "הכל מאלוהים", פרדוקס שעדיין לא נמצא לו פתרון ולמעשה הוא זהה כמעט לתפיסת הגורל של היוונים.

ועוד ממשיל המחבר את התרבות היוונית לוונוס ממילו (כן, הפסל בלי הידיים) שהיא יפה מאד, אך כבולה באבן שאין לה אפשרות לברוח ממנה, וזאת לעומת נר החנוכה היהודי שהוא חופשי וכו'. מעניין אם גם פסל דוד נחשב בעיניו יפה.

זו השיטה. במסווים פסאודו-אינטלקטואליים שכאלה מנסה הכותב להפחית מערכם של האנשים החושבים בצורה חופשית, ולגרום לשנאה אליהם. זה המאמר וזה פשרו. חשוב להבדיל בכלל ובמקרה זה בפרט בין שנאה לבין ביקורת. ביקורת נועדה למנוע ניוון, שנאה נועדה להנציח אותו.

ועוד הערה קטנה לסיום: המחבר מתלונן על הדטרמיניזם המדעי כאילו הוא גוזל את חופש הבחירה מהאדם. הרי זו גישה של בת יענה - לטמון את הראש בחול. המדע אינו מרשם להתנהגות! המדע הוא תיאור של המציאות, ואם המדע מגלה שהאדם איננו חופשי, הרי שהאדם איננו חופשי ואין זה משנה כלל אם הוא מאמין בזה או לא. חופש הבחירה אינו נגזל ממנו אלא אף פעם לא היה קיים אצלו. להפך, המדע רק עוזר לנו להשתחרר במידת האפשר מהגורמים המגבילים אותנו. למשל, אם אדם לומד את ההשפעה הסמויה של שפת גוף על שכנוע, הוא יכול להתחיל לשים לב לשפת הגוף של העומד מולו ובכך לבטל את השפעתה ולשים לב רק לרעיונות שמבטא אותו האדם במילים. מי שעוצם את עיניו ומתכחש לעובדות, ימשיך להיות פתי מאמין וליפול באותם הפחים בהם נפל מאז ומתמיד.