כחוזרת בשאלה ואדם חופשי חיפשתי לי מקום בו אהיה חופשייה מהבלי וכבלי הדת. כך הגעתי לקיבוץ חילוני. חשבתי שכאן לא תהיה כפייה, שאוכל להביע את דעותיי באופן חופשי, וכמובן שאחיה בחברה שתתאים לאורח חיי.

כן, החיים בקיבוץ נפלאים. האוכלוסייה מאוד איכותית, ומצאתי לי חברים טובים. עד פה הכול טוב ויפה. אולם, יש תופעה שמטרידה אותי זה זמן רב: איני מצליחה להבין את החילונים ה"רוחניים", אלה שמתחברים ליהדות כדי להגדיר את עצמם כך (מישהו כבר הגדיר אותם כ-"דתילונים"). הם מדברים על הדת כעל דבר מופלא וחזק, על מישהו ששומר עלינו מלמעלה, אחד טוב ורחום שאוהב אותנו ורוצה בטובתנו בכל עת. מסתבר כי תופעה זו חוצה גבולות ומגיעה גם למעוז החילוניות. לרוב מדובר באנשים שמגיעים מרקע חילוני, ללא ידע תיאולוגי, כאלה שהמסורת הייתה רחוקה מהם וההתחברות לדת ולמסורת באה מתוך צמא ורצון לשייכות, חיפוש אחר חיי רוח ולא כתהליך של חזרה בתשובה. לדעתי גם כך זה מסמא, אנשים אלה לא חקרו ולמדו את התכנים עליהם הם מגוננים.

הייתי תמימה בחושבי כי אמצא סביבה חברתית בה לא אתקל בתופעה זו. כסטודנטית פגשתי קורבנות לתופעה זו, גם כאלה שהושפעו משיעורים של ארגון "ערכים", אך לא הופתעתי מכך. (הידעתם שהארגון נותן מלגה של כ-500 $ לשנה לסטודנטים על מפגש שבועי של שיעור יהדות??? באקדמיה???)

אין מקום לטעויות, בכל שיחה בה אני מביעה את דעתי, כאשר הנושא עולה, אני חשה כי עלי להיזהר בדבריי בכדי לא לעורר אנטגוניזם. עד פה. 'היהדות קדושה'. זה טאבו לנסות לומר משהו ביקורתי העלול לפגוע באמונה. לעיתים קרובות אני מוצאת את עצמי נמנעת מדיונים הקשורים לנושא, פשוט כי אין עם מי לדבר. לא פעם שאלו אותי, "מה, את לא מאמינה באלוהים??", כאשר אני עונה שלא התגובה היא "כנראה שיש לך טראומה מהדת" , או - "בטח ממש לחצו אותך בבית".

"לא", אני עונה. האם לא ייתכן כי איני מאמינה משום שהגעתי לכך בעקבות מחקר אישי, קצת לימודים והגיון בריא? דעותיי נחשבות לקיצוניות אפילו פה, בקיבוץ.

אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר?

הערת המערכת:

סוגית ה'רוחניות', השימוש במילה זו, הרדיפה אחריה והשכנועים הדתיים-מיסיונריים שדת היא רוחניות, או גרוע יותר - שדת היא הרוחניות, נדונה בהרחבה בספרם של צופיה ודן מלר "ציידי הנפשות", והפרק על הרוחניות גם עלה באתר.