הכרחיותה וקדימותה של החילוניות

מאת שלומי טל

עת להכריז, ללא היסוס או התנצלות, שהחילוניות היא השיטה הטובה ביותר לאנושות. על-אף שיש בה כמה פגמים, היא טובה לאין שיעור מהשיטות האחרות, בייחוד אלה שנשענות על מרותו של אל עריץ דמיוני. מטרת המאמר הזה היא להציג את הרעיון ולהוליך אל המסקנות.

"הצהרת זכויות האדם והאזרח"
הביטוי הרשמי של רעיונות המהפכה הצרפתית
שולבו בה מרעיונות ההשכלה, וקביעתה העיקרית היתה כי
'כל בני האדם נולדו חופשיים ושווי זכויות' -
שווים בפני החוק, ובעלי חופש דיבור וחופש בעלות.

זכויות האדם

יהא נא ברור לכם כי אין זכויות האדם נובעות מן הדתות המאמינות באל שליט. בדתות האלה יש רק חובות כלפי אלוהים, שביניהן קצת ציוויים להתנהג בהגינות כלפי בני אנוש, ואף אלה יש למלא אחריהם בהתאם לאמונתם של האנשים האחרים הללו. הסתכלו, למשל, בתורה, בספר ויקרא יט יח:

לא תקם ולא תטר את בני ישראל עמך ואהבת לרעך כמוך אני יהוה

שימו לב לסוף הפסוק: "אני יהוה". מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (אשר תקפה רק לגבי בני ישראל, כמובן) ניתנה לא משום שכך נכון לנהוג, ולא משום שהיא מועילה לחברה, אלא משום שכך רצון האלוהים. מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כמוה כהנחת תפילין וכהקרבת בהמות על מזבחות בית המקדש. כמו-כן גם הקוראן חותם את הציוויים להתנהגות הגונה בין אדם לחברו (רק אם הם מוסלמים) ואת הציוויים הפולחניים כמו התפילה (א-צלאת) והעלייה לרגל (אל-חג') באותם דברי שבח על גדולתו וחוכמתו של אללה. עשיית הטוב לאנשים היא צו משמיים ולא מחוייבות פנימית. אם האנשים הם כופרים ביחס לדת האמת, אזי הם אינם ראויים לכבוד (במקרה הטוב) או לחיים (במקרה הגרוע), היות שהם שנואי האל, ואז יש למאמינים צידוק לעשות בהם כל זוועה העולה על רוחם.

מה אנו מקבלים בתמורה למילוי חובותינו כלפי אלוהים? מזון וחוסר מזון; שלום ומלחמה; בריאות וחולי; שמיים רגועים וסופות הוריקן; ארץ יציבה ורעידות אדמה; רווחה חברתית ומלחמת אחים; ויש ביכולתי להמשיך, אך ודאי ברור לכם כי אין שום סיבה או ניהול מאחורי הגורל, וכי מילוי חובות הדת או הפרתן אין לו לו כל קשר למהלך היקום. בייאושם, בהבינם כי אכן כך פני הדברים, עברו הדתיים אבולוציה בדתותיהם כדי להתאימן לחוסר הקשר בין המעשים לבין התוצאות ובראו לעצמם עולם של צדק לאחר המוות. כמה נוח, באשר אי אפשר להוכיח או להפריך זאת, אך ממצאי המדע מספקים לנו עדויות כנגד הימצאותה של עצמיות מחוץ לגוף, אשר הופכות את העולם הבא לאפשרות מאוד לא סבירה.

יכול אדם לומר שאלוהים אינו חייב לנו דבר, אבל אין זה כך, גם אם מניחים לרגע שאלוהים ברא אותנו. אם הוא ברא אותנו, הרי שהטמיע בנו צרכים. נניח שאני בונה מכונית ואני רוצה לנסוע בה. האם אני חייב למכונית דלק? מבחינה עקרונית, לא - אינני חייב לה דבר, אבל העובדה היא שהמכונית נבנתה כך שתצטרך לדלק למען פעולתה. וגם אנחנו, היצורים החיים, צריכים מזון ושתייה כדי לפעול, והיעדר מצרכי החיים הבסיסיים למיליוני אנשים בעולם הוא כשל ניהולי מצד האל. ואולם, מכיוון שאינני רוצה לדבר סרה על אלוהים (שהוא, ככלות הכל, רק רעיון, פרי דמיון אנוש), אין לי אלא לחזור על מה שכבר אמרתי: אין בורא, אין השגחה אלוהית ואין מערכת של פקודות משמיים. כל "כתבי הקודש" של כל הדתות הם יצירות אנושיות לחלוטין, ללא שום עקבות של השראה משמיים (שהרי אין מי שיתן השראה). בקיצור: אין אף אדם עושה לפי מה שציווה אלוהים; כולם חיים על פי שמועות של התגלות אלוהית להומו סאפיינס מאת מלך גדול היושב למעלה. על כן הגיעה העת להעדיף את החוקים הרלבנטיים של ההומניזם החילוני על פני החוקים ה-"אלוהיים", המוכתמים בקדימויות מוטעות.

קדימויות הולמות

ברצוני להביא לכם מבין החוקים ה"אלוהיים" דוגמא המצויה גם ביהדות האורתודוקסית וגם בכיתות נוצריות מסויימות (למשל, המורמונים): האיסור המוחלט על אוננות. הספרות העוסקת באיסור זה ובדרכי מניעתו בשתי הדתות דומה להצחיק: כתוב שם על החטא שבאוננות, על היווצרות השדים מזרע שיצא לבטלה ועל דרכים לחשוב מחשבות טהורות כדי לגרש את היצר. כשאני קורא רק מקצת הספרות הזו בכתבים מקודשים ובאינטרנט, אני משתאה על הקדימויות המוטעות של המערכות הדתיות. אנשים גוועים ברעב, נספים באסונות, יורדים מנכסיהם במשברים חברתיים ונכתשים עד דק תחת משטרים רודניים, והנה אלה, "האנשים הקדושים", מוטרדים מחטא האוננות! לולא היה זה עסק רציני היית מתפקע מצחוק! אבל זוהי דוגמא קיצונית יחסית, שהבאתי אותה לצורך הדגשה; ממש באותה טיפשות עוסקים אנשים בדרך הנכונה לכרוע בזמן התפילה, במיקום הנכון של התפילין על הראש, בדיון האם האדם מגיע לגן-עדן בזכות אמונה או מעשים, ועוד דברים דומים המתייחסים לדמיונות (אלוהים, העולם הבא וכו'). הצידוק העיקרי לחילוניות נמצא בכך שהיא בעלת קדימויות הולמות, ובכך שהיא מנסה לתת פתרונות רלבנטיים לבעיות אמיתיות. החילוניות עוסקת באנושות ובסביבה משום שאלה דברים מציאותיים, וכל השאר הם דמיון. בעייה אחת בארצות אסלאמיות רבות היא התפוצצות האוכלוסין. כל כמה שנים אני קורא על תוכניות ממשלתיות חדשות לתכנון נכון של המשפחה, אלא שתמיד הן נתקלות באבן הנגף של האומרים "אללה זן ומפרנס את כל ברואיו". טחו עיניהם של המאמינים האלה מראות: אם תגדל האוכלוסיה מעל למידה שיש מצרכי קיום, אז יגוועו אנשים ברעב. אלוהים אינו זן ומפרנס איש, משום שאלוהים אינו קיים! הבעיות המציאותיות בעולמנו נדרשות לפתרונות חילונים, לא דתיים.

הצבעת "אסיפת המעמדות" בצרפת, ב- 20 ביוני 1789
על "הצהרת זכויות האדם והאזרח"

חוקי החילוניות מבוססים על מקורות מקודשים אך לא בלתי ניתנים לשינוי, כמו ההכרזה האוניברסלית של זכויות האדם (1948) והחוקות הדמוקרטיות של מדינות שנוסדו למען אנשים ולא למען אלוהים. על פרטי החוקים להתפתח כדי להתאים לנסיבות המשתנות, אך רוח החוקים צריכה להיות קבועה: מתן רווחה למירב האנשים. לסיכום, החילוניות מבוססת על התייחסות מציאותית למציאות, על הגבלת מעשים כדי שיזיקו כמה שפחות, ועל התאמות לשינויים. זאת בניגוד לחוקי הדת: התייחסות דמיונית למציאות, יד חופשית למעשים שיהיו לרצון האל, לא משנה כמה סבל הם גורמים ליצורים אחרים, והתאבנות המילה הכתובה. לפיכך, לא זו בלבד שהחילוניות הכרחית, אלא היא גם קודמת, ותקפה מעל לכל חוק דתי.

קדימות החוק החילוני

עת להכריז על קדימותה של החילוניות: סובלנות כלפי כל השקפת עולם וכל אורח חיים בכפוף לכללי ההומניזם. כל חוק המפר את עקרונות ההומניזם הריהו בטל ומבוטל. כל כלל שמטרתו לשפר את מצבם העתידי של אנשים בעולם הבא הדמיוני על חשבון מצבם הנוכחי של אנשים בעולם הזה המציאותי, עליו להידחות מכל מדינה חילונית המכבדת את עצמה.

אל תתנצלו בפני אנשים דתיים על חוסר כבודכם כלפי ההיבטים השליליים של דתותיהם. הם אומרים שהחילוניות גורמת לחוסר מוסר בעולם, אך הדת היא שגורמת לחוסר מוסר. הם מכחישים את ממצאי המדע ואת חוסר קיומה של השגחה פרטית, והם מדברים בשם מלך עליון אשר אינו קיים, ובשם המלך הזה הם עושים מעשים נעדרי כל חמלה ורחמים שאין הבהמות עושות כמותן, אלא רק מכונות עושות כמותן. איזה אדם בר-דעת יפוצץ עצמו על קבוצת אנשים, או יארגן רצח סיטונאי? אין זאת כי אם הוא מתוכנת לעשות כך על-ידי אמונה עיוורת, בין שהיא באלוהים ובין שהיא ברודן בן-אנוש. יחזיקו נא באמונותיהם משוללות היסוד בבורא עולם ובהשגחתו הפרטית, אך אל תתירו להם להזיק בשם האמת המדומה שלהם.

נניח שיש קהילה של מאמינים בעלי התגלות בלעדית מאלוהיהם, ספר קדוש שאין מילותיו ניתנות לשינוי. לאל שלהם יש שלושה-עשר שמות. בשנים-עשר מהם מותר ורצוי להשתמש, כדי להלל את שם האל וכדי לשמור על המבטאים אותם. אך השם השלושה-עשר קבוע בספר בלבד ואין לבטאו, והספר גוזר כי כל המבטא את השם המקודש יש לקפד את ראשו. זהו דבר האל, מי יכול לחלוק עליו?

אם לקהילה זו יש מדינה משלהם, אין שאלה מה יקרה: כל דרי המדינה, בין שהם מאמינים או כופרים, יוצאו להורג אם יבטאו את השם השלושה-עשר המקודש. מה באשר לקהילה כזו במדינה חילונית? אם יותר להם להוציא להורג את מחללי השם במדינה החילונית, אז יהיה לנו חוק חיצוני, בלתי אנושי בתוך המדינה; אבל אם קיפוד ראש מחללי השם ייאסר, אז יתלוננו המאמינים על הגבלת חופש דתם. זהו צו האל, יאמרו, ואיסור הוצאת מחללי השם להורג הוא הגבלה על קיום מצוות הדת. "האין אתם פלורליסטים?" ישאלו. "האין אתם מכבדים את המנהגים ואת החוקים של אנשים אחרים?". לא חשוב שבמדינתם שלהם לא יכבדו את המנהגים ואת החוקים של החילונים. המאמינים מנצלים את הפלורליזם של החילונים, שהם, איך אומרים, שומרים כל כך על ראש פתוח עד כי מוחם נושר מהם!

בימי השלטון הבריטי בהודו התלונן מאהראג'ה הודי אחד על איסור שריפת אלמנות. הוא טען בפני המושל הבריטי כי זהו מנהג עתיק שיש לכבדו, והמושל ענה לו בפשטות: "אנו תולים שורפי אלמנות". בדיוק כך: אנו מענישים את אלה שהורגים בשם אלוהים. המאמינים, אתם חופשיים להתפלל בעמידה על הידיים ולהתנזר מיחסי מין כשהירח מלא, אך אינכם חופשיים לקפד את ראשו של אדם בשל אומרו דבר מסויים. זהו חוק מוחלט ובלתי ניתן לשינוי. חופש הדת מגיע עד גבול הנזק לאנשים. מותר ליהודים להניח תפילין כפי רצונם, אך אסור להם למנוע מנשים להעיד בבית הדין, אף אם התלמוד גוזר כך! מותר לנוצרים להזהיר את אחיהם לאמונה מפני ההומוסקסואליות (שזו, כמו האוננות, אחת מהבעיות הבוערות בעולם!), אך אסור להם להטמין פצצות במועדונים של הומוסקסואלים. מותר למוסלמים לצום מהזריחה לשקיעה בחודש רמדאן בכל מקום שהם חפצים, אך במדינות החילוניות אסור להם באופן מוחלט לרצוח אנשים על עזיבת דתם. יש לכבד את המנהגים ואת והפולחנים של אנשים דתיים בתנאי שאינם סותרים את חוקי ההומניזם החילוני. אם המאמינים אינם מרוצים מתנאים אלה, אז עליהם לעבור למדינה שבה דתם היא החוק.

ודאי שיש מקום לדיון בשאלת היקף הסובלנות, כלומר, אילו מעשים של הדתיים נוגדים את חוקי ההומניזם .שוב, כמו בכל מחלוקת, ההומניסטים צריכים להשתמש בשיפוט שכלי, שיש בו מקום לטעויות שיתוקנו אחר כך. הדבר העיקרי שיש לזכור: אין להתנצל על החילוניות. הן מבחינה פילוסופית והן מבחינה מעשית היא מוצדקת בהרבה מהחוק הדתי, מהליכה על פי מה שניתן מאת אל שאינו קיים. ההתנצלות היא לדתות הלא-ראציונליות בלבד.