יהדות חופשית וחזון הנביאים

"מדינת ישראל... תהא מושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני לכל אזרחיה..." (מתוך מגילת העצמאות).

בשנים האחרונות, בכל רחבי הארץ, עוסקים מאות אנשים בהקמת מרכזי לימוד ליהדות פלורליסטית, חופשית, נאורה ופתוחה, ובהרחבת מעגלי הקוראים של "ארון הספרים היהודי". זמן, כסף, מאמץ והרבה כוונות טובות חוברים יחדיו כדי להוציא את היהדות לחופשי מידי הממסד האורתודוכסי שדומה כי קנה לעצמו מונופול וחזקה עליה. ארגונים שהוקמו לשם העמקת החינוך היהודי בקרב ציבור חילוני או בקרב ציבור מעורב - חילוני ודתי, הולכים ופורחים מאילת ועד קרית-שמונה. עובדה זו משמחת כשלעצמה. הרנסאנס היהודי התרבותי בישראל, שמתקיים מחוץ לזרם האורתודוכסי, הוא תופעה מבורכת שיש לקוות שגם הממסד יתן יד להתפתחותה ולצמיחתה.

רק מיעוט קטן בוחר להתמודד עם שאלות של "כאן ועכשיו" שממקמות אותו כחוליה אחרונה בשרשרת של יצירה יהודית, ומחייבות אותו להכריע הכרעות ערכיות (לפסוק הלכה) בשאלות קונקרטיות, רלוונטיות לחיי היום יום האישיים והציבוריים

יחד עם זאת, ראוי, להערכתי, להפנות תשומת לב ציבורית גם לפן בעייתי שהולך וצומח במקביל לתופעה החיובית. פתיחת "ארון הספרים היהודי" בפני כל הציבור הישראלי היא רק צעד ראשון. צעד משמעותי הרבה יותר הוא הבחירה אילו ספרים להוציא לקריאה, ובאיזה חומר להשקיע את זמן הלימוד היקר. עד היום נראה שרוב בתי המדרש, הקהילות הלומדות ומסגרות הלימוד של ה"רנסאנס היהודי" בחרו בארון את הספרים הפופולאריים, הקלילים, שנתפסים כ"פחות מאיימים". סיפורי אגדה תלמודיים הם ה"רב-מכר". תנורו של עכנאי, רב רחומיי ואחרים, תופסים מקומות ראשונים בטבלאות הדרוג של "מצעד מקורות היהדות". אחריהם באים כל סיפורי התסבוכות המשפחתיות של ספר בראשית וכמובן: קריאה פמיניסטית של כל טקסט אפשרי, שמצוי על כל מדף בארון. סוג הלימוד הזה יוצר "סיפוק מיידי" אצל רוב הלומדים. התחושה היא של "התבשמות" במקורות ישראל, נגיעה "חווייתית" וקצת "רוחנית" ביהדות, "הצצה" לתוך עולמם וחייהם של חז"ל, וכל זאת בלי שהלומדים התחייבו לדבר, בלי שלקחו על עצמם אחריות כלשהי למשהו קונקרטי בחייהם, לא ברובד אישי ולא ברובד קהילתי-ציבורי. מפגש הלימוד הוא מעין "בועה" שנכנסים אליה לכמה שעות של מפלט מהמציאות היום-יומית הלוחצת, מאווררים את הראש ואת הנפש ויוצאים, עם קצת יותר כוחות וחוויות רוחניות, חזרה אל המציאות, שאין לה קשר אמיתי עם החומר שנלמד בבית המדרש.

הלימוד יוצר אצל רוב הלומדים "סיפוק מיידי", תחושה של "התבשמות" במקורות ישראל, נגיעה "חווייתית" וקצת "רוחנית" ביהדות, מבלי שהלומדים התחייבו לדבר, בלי שלקחו על עצמם אחריות כלשהי למשהו קונקרטי בחייהם, לא ברובד אישי ולא ברובד קהילתי-ציבורי.

חוליה אחרונה בשרשרת

הקושי עם מגמה זו הוא בכך, שהספרים הממלאים את "ארון הספרים היהודי" לא נכתבו כדי ליצור חוויה אינטלקטואלית רוחנית מנותקת מהמציאות. התרבות היהודית, להבנתי, נוצרה מתוך התמודדות אקטיבית עם שאלות, קשיים והתלבטויות שצצו, באופן טבעי, בחיי היום-יום. הדילמות שממלאות את ארון הספרים מקורן ב"עולם האמיתי", והלימוד בא לענות על השאלה "מה האחריות שלי כפרט ומה האחריות שלנו כחברה ביצירת מציאות זו או בתיקונה. הבחירה לעסוק באגדות תלמודיות ולוותר על דיונים הלכתיים שעוסקים בצדק סוציאלי והדרכים להגשמתו בחברה, הבחירה בסיפורי ספר בראשית והוויתור על כל אחת מההלכות של ויקרא י"ט, הבחירה בקטעי "יידישקייט" מבושמים על מנהגים, מסורת וטקסי חגים על חשבון התמודדות עם האופן שבו מדינת ישראל מממשת הלכה למעשה את הצווים המוסריים-חברתיים שמצויים במקורות - כל אלה נובעים מבחירה ערכית של כל מי שמוביל ומנחה את הלימוד. לצערי, רק מיעוט קטן מקרב מסגרות הלימוד הקיימות בוחרים להתמודד עם שאלות של "כאן ועכשיו", שממקמות את הלומדים כחוליה האחרונה (עד לרגע זה) בשרשרת של יצירה יהודית, ומחייבות אותם להכריע הכרעות ערכיות (לפסוק הלכה) בשאלות קונקרטיות, רלוונטיות לחיי היום יום האישיים והציבוריים של כולנו.

האם ניתן "להפיל" על ציבור חילוני, שההכרות שלו עם ארון הספרים היהודי היא הכרות בראשיתית, את האחריות על לימוד שיעשה בזיקה מיידית לחיי היום-יום בתחום החברתי? התשובה שאני רוצה להציע היא שהדבר אפשרי, ואף חובה לעשות זאת. רק לקיחת אחריות על חיבור הלימוד לחיים האמיתיים, למציאות שמחוץ לכותלי בתי המדרש היא שתיתן את התחושה של חיבור לשרשרת הדורות. שהרי חכמי הדורות הקודמים עשו בדיוק את זה - ניסו באמצעות הדיון, הויכוח והלימוד לברר מהי הדרך הנכונה בה אדם צריך לחיות, מהי הדרך הטובה ביותר לקיים חברה אנושית, ומהם החובות והזכויות של כל הפרטים, שנבראו בצלם אלוהים, האחד כלפי השני. חכמים אלה השתמשו בכל ספרי "ארון הספרים היהודי" של תקופתם, יחד עם כל הידע הכללי שנצבר עד ימיהם וניסיון חייהם כדי לחדש וליצור הלכה שתקדם את החברה האנושית לעבר חזון של חיים טובים ומוסריים יותר. נראה לי שהמורשת שלהם מחייבת אותנו היום לשים על שולחן הלימוד ספרים מתוך ה"ארון" לצד נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, דברי הגות של חכמים בני ימינו, ונתונים של אנשי מקצוע המתמודדים עם המציאות המורכבת של החיים במדינת ישראל של שלהי שנות ה-2000. לימוד רציני של כל אלה גם יחד יוביל, ממילא, לברור מידת האחריות של כל הלומדים כלפי עצמם, קהילתם והמדינה בה הם חיים.

קירות בית המדרש חייבים להיות שקופים למציאות החיצונית כדי שבזמן שהלומדים מרימים עיניהם מהספרים שהוצאו מהארון הם יוכלו להעיף מבט דרך הכתלים השקופים ולראות מחוץ לבית המדרש מובטלים, עובדים מנוצלים (יהודים, ערבים וזרים), עולים חדשים הנתונים בקשיים וכד'.

נבחר"ת - נוער בונה חברה אחרת

כיצד עושים זאת הלכה למעשה? יש היום בארץ מספר בתי מדרש שכבר נטלו על עצמם את האחריות לעשייה חברתית. סדר היום בבתי מדרש אלה מחולק בצורה ברורה בין לימוד לבין פיתוח יוזמות בקהילה. באופן מפתיע (או שמא לא כל-כך?) דווקא בתי המדרש שמציעים קצת פחות שעות לימוד ותובעים הקדשת חלק מהזמן לאחריות קהילתית-חברתית גדושים בלומדים, ורשימת הממתינים עולה על האפשרויות לקליטת לומדים חדשים. במקביל לבתי המדרש הפונים לאוכלוסיה בוגרת, קיימות גם מסגרות שונות של לימוד לבני נוער. במסגרת מאמר זה ברצוני לתאר תוכנית אחת שפועלת מזה ארבע שנים ומבוססת על חינוך ל"יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל":

תוכנית נבח"רת (נוער בונה חברה אחרת) היא תוכנית שעוסקת בחינוך לצדק חברתי באמצעות לימוד עיוני, המשולב בעשייה קהילתית התנדבותית ארוכת טווח. התוכנית פועלת בכשלושים בתי ספר על יסודיים ברחבי הארץ, ומטרתה לאפשר לבני נוער חווית לימוד משמעותית בנושאים שהעסיקו את נביאי ישראל, וצבירת ניסיון בשינוי מציאות חברתית כתוצאה מעשייה התנדבותית שלהם. התוכנית מופעלת ע"י עמותת קהילה ליד הקיבוץ העירוני תמוז במימון מטה קרמניצר-שנהר, הפדרציה של סן פרנסיסקו, הקרן החדשה לישראל וכי"ח.

המתכונת בה פועלת התוכנית מבוססת על מפגש חד שבועי של תלמידים ומורים מצוות בית הספר, עם תום יום הלימודים למשך כשעתיים וחצי. המפגש מוקדש ללימוד סדנאי, בית מדרשי מעמיק בנושא של צדק חברתי לפי מערכי שיעור מובנים. המערכים נכתבו ע"י אנשי מקצוע בתחום של מחשבת ישראל, פילוסופיה, היסטוריה של עם ישראל, כלכלה, סוציולוגיה ופסיכולוגיה. הפעולות, מהוות מעין "דו-שיח על-דורי" בין בני הנוער לבין נביאי ישראל וחכמים, שראו בצדק חברתי, שוויון בין כל הברואים בצלם, וסולידריות קהילתית - את לב ליבה ומהותה של התרבות היהודית. במהלך השנה התלמידים נפגשים בסמינרים ארציים עם אנשים שמצויים בחזית העשייה החברתית בישראל, הן מטעם הממסד והן מטעם ארגונים, עמותות וקבוצות חברתיות חוץ ממסדיות. הם מבקרים במקומות בהם נעשית התמודדות עם בעיות חברתיות בישראל ונחשפים לניסיון חיים של אנשים שעוסקים ב"תיקון עולם". מטרות החלק העיוני של תוכנית נבח"רת הן לחנך להתבוננות ביקורתית על תהליכים חברתיים- כלכליים, שמתרחשים בעשורים האחרונים בחברה הישראלית, ולתת לבני הנוער כלים לניתוח המציאות החברתית והאפשרויות לחולל בה שינוי ותיקון.

מפגש הלימוד הוא מעין "בועה" שנכנסים אליה לכמה שעות של מפלט מהמציאות היום-יומית הלוחצת, מאווררים את הראש ואת הנפש ויוצאים, עם קצת יותר כוחות וחוויות רוחניות, חזרה אל המציאות שאין לה קשר אמיתי עם החומר שנלמד בבית המדרש.

קירות שקופים לבית המדרש

"כל שחוכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והפכתו על פניו... אבל כל שמעשיו מרובים מחכמתו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו... " (משנה אבות ג יז).

החלק השני של תוכנית נבח"רת הוא החלק המעשי. בני הנוער נתבעים לאתר בעיה, נושא או מקום בו השקעת זמן שלהם עשויה לחולל שינוי במציאות החברתית. הפרויקט הקהילתי מוגדר על ידינו כפרויקט מתמשך, ארוך טווח, שמופנה כלפי אנשים (ולא בע"ח או אתרי טבע) שבו קבוצת נבחר"ת כולה לוקחת חלק. בשנת תשס"ב בוצעו במסגרת התכנית כחמישה עשר פרויקטים קהילתיים. (חונכות של ילדים בסיכון, עבודה עם מחלקות רווחה באימוץ משפחות עולים מאתיופיה, התנדבות במעונות לנערים ונערות בעלי צרכים מיוחדים, סיוע למחלקת רווחה בעיריה לידע אזרחים בדבר הזכויות המגיעות להם, הפעלת מדור ילדים בספריה עירונית ועבודה עם עולים חדשים וילדי עולים.)

"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה" (משנה, אבות). תוכנית נבחר"ת לא הוקמה במטרה לגשר בין מגזרים בחברה הישראלית, אך מכיוון שבתי הספר שבחרו להשתתף בתוכנית כוללים בתי ספר ממלכתיים, ישיבות תיכוניות, אולפנות, ולראשונה בתשס"ג, גם שני בתי ספר במגזר הבדואי, ממילא מתקבל פסיפס מגוון של בני נוער. הלימוד הטקסטואלי הבית-מדרשי מושפע מהנסיון והרקע שבני הנוער מביאים איתם. התקווה שלנו היא ש- 800 בני הנוער שהם בוגרי נבחר"ת הפנימו את התפיסה ש"קירות בית המדרש" חייבים להיות שקופים למציאות החיצונית, שבזמן שהלומדים מרימים עיניהם מהספרים שהוצאו מהארון, הם יוכלו להעיף מבט דרך הכתלים השקופים ולראות מחוץ לבית המדרש מובטלים, עובדים מנוצלים (יהודים, ערבים וזרים), עולים חדשים הנתונים בקשיים, אי שוויון וחוסר צדק במערכות החינוך והבריאות. ובתום החלק הלימודי הם יקחו את כל מה שלמדו ויצאו החוצה במטרה ליישם, לשנות, להשפיע ולהתערב, או, במילים אחרות, לעשות מה שמחברי הספרים שבארון הספרים היהודי, לאורך כל הדורות, ראו כאחריותם - לעסוק ב"תיקון עולם".