על הקבורה האזרחית

(המאמר נכתב בעקבות הפיגוע בדולפינריום)

שוב נזעקה הארץ בגין סירובה של החברה קדישא לקבור חלק מחללי הפיגוע הנורא שאירע בליל שבת, משום שאלה אינם יהודים על פי ההלכה. בעיה זו, של קבורתם של מי שאינם יהודים בבית עלמין יהודי, מעוררת, שוב, בפעם המי יודע כמה, את המתח הקשה מנשוא בין דת ומדינה בישראל. לדידי הבעיה, במקרה דנן, אינה נעוצה רק בחברה קדישא. היא נעוצה בראש ובראשונה ברפיסות דעתו וחולשת תבונתו, כמו גם בבורותו של הציבור הקורא לעצמו "חילוני", בציבור הפוטר עצמו מקיום תורה ומצוות ושחלק ניכר ממנו אף מפר, בראש גלי ובפרהסיה, איסורים יהודיים דתיים מובהקים וברורים כגון: נסיעה בשבת וביום טוב, אכילת מזון שאינו כשר וכיו"ב. דא עקא שברגעים האינטימיים ביותר שיש לאדם: בלידה בנישואין ובפטירה - רבים מן הציבור החילוני מבקשים לעצמם את חסותה של האורתודוכסיה ומשזו לא ניתנת להם - הם נזעקים משל לקחו מהם צעצוע יקר ערך.

להיות חילוני, או אדם חופשי, פירושו להיות אדם בעל הכרה ואמונה לא פחותים, ואולי נעלים יותר, מהכרתו ואמונתו של האדם המכפיף עצמו לאיסורים דתיים שמקורן באמונה באל. הספקנות והביקורת - שהן המידות החשובות ביותר שיש לאדם החופשי - קשות הן לפעמים יותר מן האמונה העיוורת והציות ללא פקפוק - שהן המידות הראשונות במעלה ליהודי המאמין. אף על פי כן ולמרות הכל - החופש, החילוניות, ההכרה בפלורליזם הדתי - אינן זוכות בציבור החופשי לאותה מידה של הערכה שיש בציבור זה כלפי מי שזקנו מגודל ופיאותיו מסולסלות. החילוניות נתפסת, אצל רבים בציבור החילוני עצמו, כמעין "ברירת מחדל", סטטוס של אדם שאינו מגדיר עצמו דתי או "מסורתי" (תהא מהותה של הגדרה משונה זו אשר תהא). בסקרי דעת קהל שנעשים בישראל, מעל למחצית מן הציבור היהודי בישראל מגדיר עצמו כ"חילוני" אך אין לו הגדרה ברורה של החילוניות. שאיפתה של כמעט כל אם עבריה היא לראות את בתה נקנית על ידי בן זוגה בטקס דתי ולאחר שהיא הופכת לרכושו של בן הזוג, הוא נושא בגאון את התואר "בעל" והוא גם רשאי לנהוג בזוגתו מנהג בעלים, כפי שאדם נוהג בחפץ שרכש לעצמו. שאיפתו של כל אב חילוני היא להטיל מום בבנו ולקיים בו טקס של ברית מילה והשאיפה של הציבור החילוני היא שרב יגיד "קדיש" על כל אזרח ישראלי - בין אם הוא יהודי לפי ההלכה ובין אם לאו.

אני כשלעצמי איני זקוק לרב שיערוך לי טקס קבורה. בטוחני שאגיע למקום שאליו מגיעים כל המתים גם בלא עזרתו. אבל, כל עוד ימשיך הציבור החילוני לראות עצמו כנחות בדרגה מן הציבור הדתי, כל עוד ימשיך היהודי החופשי בישראל, מתוך תחושה של התבטלות עצמית, חוסר הכרה ובעיקר מחדל חינוכי נורא לראות בו עצמו, שלא לראות את עצמו כאדם שווה ערך לזולתו בין אם הזולת הוא דתי או חופשי, בין אם הוא אשה או גבר, צעיר או זקן, יהודי או בן דת אחרת - ימשיך המונופול האורתודוכסי. אם נחותים אנו מפני הרב - הרי שראוי הוא להכתיב לנו את אורחות חיינו.

לו הייתה ישראל אומה מתוקנת, הייתה היא קובעת, בראש ובראשונה את עקרון חופש הדת והחופש מדת. יישומו המעשי של עקרון זה בעניין שלפנינו היה כי בתי העלמין בישראל הם בתי עלמין אזרחיים וכי הקבורה היא שירות אזרחי שעל המדינה לתת, בלא שום קשר לדתו, גזעו, מוצאו או מינו של הנפטר או משפחתו. מדינה מתוקנת צריכה גם להקצות שטחים לבתי עלמין דתיים ששם יקברו אלה החפצים בקבורה דתית, יהודית או אחרת. הקבורה בצה"ל, שהגיוס אליו הוא חובה ומשרתים בו גם יהודים וגם מי שאינם יהודים על פי ההלכה, צריכה להיות קבורה אזרחית - צבאית ורק לאלה המבקשים לקבור את יקירם בטקס דתי - צריך לתת את האפשרות לכך. ברור הוא שבמצב כזה אין להעלות על הדעת לחייב אנשים מאמינים לקבור בבית העלמין שלהם את מי שהם אינם חפצים לקברו. בישראל, כמובן, המצב הפוך. לאורתודוכסיה הדתית יש מונופול על הקבורה, הן הצבאית והן האזרחית. חוק הקבורה האזרחית החלופית שעוד מעט ימלא עשור לחקיקתו, אינו מיושם. הרבנות והחברה קדישא בתאוותם הבלתי נשלטת לשררה וכוח ניכסו לעצמם גם עניין זה של קבורה. לכן אל יתפלאו קברניטי הציבור החרדי והדתי אם הציבור החילוני מדיר רגלו מן הדת ומתעב אותם תיעוב רב. הכיבוש משחית הן את הכובש והן את הנכבש. כל עוד רוצה הרבנות לכבוש תחתיה את הציבור החופשי וכל עוד מסכים הציבור החילוני להיות תחת כיבוש - הפתרון המתוקן אינו נראה באופק. אנחנו נמשיך לצעוק ולמחות נגד הרבנים המסרבים לקבור בבית העלמין היהודי את מי שאינם יהודים אבל בסוף נמצא איזה פתרון "עוקף". גם המדינה וגם היהדות מתבזים במצב כזה בזיון רב.