הבריות מאמינים בנקל במה שהם משתוקקים להאמין
יוליוס קיסר

האמת קיימת למען אנשי ההיגיון. היופי - למען אנשי הרגש
פרידריך שילר

הרבה יותר קל לפרק אטום מאשר לפרק דעה קדומה
אלברט איינשטיין

יעקב סתר כתב מאמר ושמו על העיוורון - ואני הוספתי עליו מאמר משלי - על העיוורון - והאסון.

העיוורון [החשיבתי - ובעקבותיו, הערכי] הוא המאפיין האסוני המרכזי של החברה הישראלית כיום [והכוונה - במודגש - למגזר החילוני ולמגזר המסורתי שבה].

עיוורון חשיבתי מהו?

חוסר כל יכולת נפשית ומחשבתית להפעיל כלֵי-ביקורת על הדת היהודית ועל התפיסות והערכים שהיא מציגה ומייצגת.

חוסר יכולת זה יוצר קבלה מוכנעת מראש [כמעט] של כל מה שנאמר בשם ה'יהדות' - בהסכמה כוללת פה-אחד, הסכמה-שבשתיקה, או הסכמה-שבהכנעה, או הסכמה-שביראה.

התוצאה הסיכומית אחת היא: הסכמה [כמעט] מוחלטת לכל מה [ותהא זו שטות שבשטות] שנושא עליו את גושפנקת ה'יהדות'. 'היהדות אומרת ש...' - והופּ, הכול עוברים לדוֹם מתוח. 'היהדות אומרת' - הס!

ומי שאומר: אולי נבדוק את מה שהיהדות אומרת, שמא הוא ראוי ורצוי - מיד הוא מוכרז חריג חברתי בלתי-רצוי, שיש להחרימו ולנדותו ואסור לשמוע מילה אחת מדבריו.

מכבש הלחץ המחשבתי שהצליח ליצור ולהפעיל מערך התעמולה הדתי-חרדי במשך השנים הרבות לפעולתו, השיג את מטרתו במלואה: הוא הצליח לעצב ולגבש בישראל חברה יהודית שותקת, מושתקת ומשותקת בכל הנוגע ל'יהדות'. רתיעה, חרדות למיניהן וחששות לסוגיהם יצרו אֵלֶם מחשבתי ומילולי סביב ה'יהדות'.

חברה מפוחדת היא חברה שותקת ומשותקת [בכך לא באנו לומר שפסו מתוכנו כליל חלילה אנשי-עוז אמיצי-פֶּה, אלא שהם מעטים - מעטים מדיי].

החרדים, הדתיים וסוכניהם החילונים ה'רוחניים' למיניהם הצליחו למסד במדינה משטר של הפחדה ופחד, שבכל נושא הקשור לדת או שהדת קושרת עצמה אליו מסיבות של שליטה, עוצמה וכסף - הכול פוחדים מכולם, וכולם פוחדים מהכול - ושותקים.

לא, אין אנו ברוסיה הסובייטית, וכאן אין חס-ושלום ק-ג-ב שישלח אותנו לסיביר; כאן גם אין (חלילה, או עדיין...) משטר-אימים שישלח אותנו למחנה של חינוך-מחדש (למעט אותם מחנות שצעירים נשלחים אליהם 'מרצונם', הקרויים 'סמינרים לחזרה בתשובה').

לכאורה אנו חיים בחברה חופשית, דמוקרטית, פתוחה וגלוית-דעת. אבל רק לכאורה. למעשה שולט כאן משטר פנימי של פחד. לפחד הזה אין משטרה - אך כאמור יש לו משטר. משטר סמוי אך מורגש - באוויר, באווירה, בהתנהגות, בהתבטאות, ובמגבלות הרבות המוצבות בדרכו של האזרח בחיי היום-יום עד שכמעט נמוגה ממוחו העובדה שאלו הן מגבלות בלתי-חוקיות בעליל, חמורות ומאיימות בהדרגה על החופש האישי הלגיטימי שלו. משטר סמוי - אך קיים. עלום - אך נוכח. עומד באוויר. מרחרח ומגשש, מחפש 'סוטים' אידאולוגיים ו'חריגים' בנוף ובגוף הלאומי.

ויש לו ריח - ריח עבה ומרוכז של סכנה. סכנה לפרט, למשפחה, לחברה ולמדינה. סכנה לאופייה של המדינה, לדרכה ולעתידה.

בתחילת ספטמבר 2010 אמר שמואל פלטו-שרון (איש-עסקים, לשעבר ח"כ) בראיון טלוויזיה, כי הוא מייחל שתהיה בארץ דיקטטורה לחמש שנים [כלומר, לצמיתות].

אבל הדיקטטורה כבר כאן! היא חיה, נושמת, פעילה ומפעילה! הרי זו דיקטטורת המחשבה והחשיבה, האוסרת להשמיע אפילו מילה קטנה של ביקורת על ה'יהדות'.

[אגב, יש בישראל חוק האוסר פגיעה ברגשות של דתיים. אין במדינה חוק זהה למי שפוגעים ברגשות של שאינם דתיים. למה?]

זו הדיקטטורה הקשה ביותר, האלימה ביותר - דווקא משום שאין לה משטרה גלויה וידועה. כי היא דיקטטורה-מרצון. כפייה-בששון. רוחניות-בשיגעון.

יפה כתבה מאיה במאמרה: "לעיתים קרובות אני מוצאת את עצמי נמנעת מדיונים הקשורים לנושא, פשוט כי אין עם מי לדבר".

ברור: שהרי גם מי שרוצים לדבר - שותקים. נפחדים. ומי שאינם פוחדים, ממלמלים בלבם: "בלאו הכי אין עם מי לדבר... בלאו הכי זה לא יעזור..." - חשש ורתיעה.

כי אנו חיים - בלי שנרגיש ובלי שאפילו נעז לחשוב על כך - בדיקטטורה. ובדיקטטורה בני-אדם חוששים להתבטא בחופשיות, לומר בגלוי את אשר על לבם ואת מה שבדעתם באמת. כי הפחד ממלא את ישותם. הפחד לחשוב ולהבין אחרת, שמא יתברר שה'אחרת' אכן קיימת.

הצימאון (לרוחניות); הצורך בזהות מחוזקת (יהודית-דתית) ובהזדהות (לאומית); הצורך להתחבר (לעבר, למשהו גדול, לעתיד בטוח ומובטח יותר); כל אלה [ואפשר להבין את כל הצרכים הללו] הובילו לסימאון מחשבתי והולידו אמונה עיוורת (נטולת ביקורת מדעית, רציונלית וערכית) באי-מהות כממשות. [וראה - חשוב! - לעניין זה את מאמרו של דן מלר הגיגים אתאיסטיים על לא-כלום.]

במאמרי מי שמדבר על הדת כתבתי כי הדת היא דיקטט - תכתיב כפוי ומשעבד. עתה אנו רואים כאמור כי הדיקטט הולך ומתעצב כדיקטטורה. לכאורה דיקטטורה 'נאורה' - שוב, בלי משטרה ובקרה-מגבוה - אך עם משטרת מחשבות ניידת (במוסדות הדתיים הרשמיים קיימת גם משטרה פיזית, הרושמת את כל פרטיהם האישיים של כל יהודי המדינה, למשל לצורכי נישואים. רישום כזה פתוח כמובן גם למטרות אחרות בדיקטטורה הדתית). על-כן הכול פוחדים מכולם כאן. לך דע עם מי יש לך עסק. לפיכך אתה שותק מראש, שמא תימָצֵא מועלב ומושתק בידי אי-מי. דיבור חופשי - הוא בחזקת סכנה כיום בישראל.

איך הגענו למצב הקיצוני הזה, שלפיו רשמית וחיצונית אנו חיים בדמוקרטיה חופשית ונאורה - אך מעשית-פנימית אנו חיים בדיקטטורה מחשבתית מרתיענית?

את עיקר הסיבות המניעות בני-אדם אל הדת הסברתי באריכות במאמרי 'מי שמדבר על הדת' (ראה איזכור לעיל). באתר חופש - בהקפדה נוקשה ונכונה - אין עוסקים בפוליטיקה בשום פנים. אך לא נוכל להתעלם הפעם מפָּן אחד, פוליטי-מדיני, שיש לו השפעה מכריעה ביותר בנהירה הכללית אל הדת ואל המסורת הדתית: קריסת תהליך השלום (שהחלה בגלי טרור פלסטיני פראיים, והגיעה לשיאה ברצח ראש-הממשלה יצחק רבין) הייתה גם קו-שבר פוליטי-ערכי-זהותי בצביונה של המדינה ונקודת-מהפך דרמטית בכיוון שהיא פונה אליו.

התמוטטות התהליך המדיני ההיסטורי החד-פעמי סימנה את ציון-המפנה ממדינה החותרת לנרמול כלפי חוץ ופנים - למדינה [ולעם] שנואשה מכיוון זה, מאסה בו והחלה לחתור לכיוון הנגדי, זה הלאומני-דתי. [על כך יש להוסיף עוד גורמי-משנה כלליים, שהשפעתם על החברה ואופייה הייתה עמוקה מאוד: קריסת 'איזמים' רבים בעולם, שמשמעה אבדן אידאולוגיות חשובות שפג כוחן וייאוש גמור מהן (בתוך כך נפגעה קשות גם החילוניות הקלסית, ומושגי החילוניות הערכיים התדרדרו והתרדדו למושגים נהנתניים); וגם: מעבר חברתי-כלכלי קיצוני שחל בישראל, ממשטר כעין-סוציאליסטי לקפיטליזם דורסני - והרסני - מוחלט.]

מכאן ואילך החל תהליך התעצמות אדיר ומהיר של המחנה החרד"לי [=חרדי-דתי-לאומני]. מחנה זה הסב והלך את השלטון ואת העם [כמעט] כולו לתהליך נפשי ורוחני של הסתגרות מנטלית, השתבללות והתקפדות (מלשון 'שבלול' ומלשון 'קיפוד'); התכנסות פנימה בתוך עצמנו, במבודד ובמנותק מכל העולם (העולם, כידוע, "כולו" נגדנו, ומהשלום "נואשנו" זה כבר, ונורמליים כבר לא נהיה, ומה עוד נותר?...).

וכאן נמצאה אורבת הדת [המסתווה בכינויי-כיסוי כגון: אמונה, מסורת (ומוסר), מורשת, שורשים, ערכים, רוחניות, תרבות] - עם אותה אידאולוגיה קנאית נושנה - 'עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב', שקיבלה חיזוק באידאולוגיה נושנה-חדשה אחרת - המשיחיות נוסח 'הכותל בידינו' ו'שלמות הארץ'. אורבת - ופועלת ברוח ובכוח, בדינמיקה תנופתית, בעלת מיליון זרועות; במהירות ובערמומיות; בפעילות אינטנסיבית ואובססיבית; בזליגה מתמדת לכל פינה אפשרית בארץ ובמוסדותיה - השלטוניים, החקיקתיים והמשפטיים; לכל מוח המסמן-ממצמץ אפשרות לאמץ את השפעתה ושמוכן להכנעה [ייאוש, זוכרים?].

[תיאור מלא במאמרי 'על העיוורון - והאסון', ולפני-כן במאמרו של יעקב סתר 'על העיוורון' - ראה איזכור בראש מאמר זה (השלמות ותוספות - במאמרי ההמשך של יעקב סתר, כגון הספירה לאחור החלה).]

והתהליך צלח. ההתכנסות פנימה הולידה היצמדות חזקה ל'יהדות', דבקות נחושה בָּ'עצמי' [המקורות!], והיאחזות נואשת ב'רוחניות' יהודית כמוֹצָא-לכול.

כל זאת - עד אבדן היסוד החילוני האוטונומי והאינדיבידואלי גם אצל חילונים מובהקים.

כך נעשתה 'היהדות קדושה', כדברי מאיה ברשימתה. ו'היהדות קדושה' כיום גם במעוזי החילוניות הידועים, בקיבוצים ובערים כאחד. ואוי למי שמותח כיום ביקורת (בקיבוצים למשל) על 'היהדות'. בולשביק יכנוהו, קיצוני, פנאט. שהרי אם זה כתוב בַ'יהדות' (מושג עצום-היקף המורכב מאלפי שנות חשיבה ומכל סוגי הדעות!) - זה קדוש, נכון, צודק, ראוי ורצוי, אמתי ונצחי.

ביקורת עיונית ורעיונית על תוכני המושג הענקי 'יהדות' ועל הערכים שהוא מכיל - אסורה. הצנזורה העצמית-פנימית שוללת ופוסלת כל ביקורת שהיא. אצלנו הכול בסדר - עד השטות המופרכת ביותר שבמקורות, או עד ההלכות הקיצוניות והנוראות ביותר (כגון הלכות קרבנות, הלכות הריגת גוי [כגון בספר הידוע 'תורת המלך'] והלכות מלחמה) - הכול מקודש עשר קדוּשות, שהרי אצלנו הכול אלוקי ואלוקות [בקו"ף כמובן - כתביעת ההלכה - שלא כבפי החילונים הנבערים, שאינם נזהרים בכבוד שמים והוגים בה"א]. הכול כלול מראש בתורתנו הקדושה. זו הרוח הרעה שהתפתחה והלכה עד שהתקבעה כיום בישראל.

כך הגענו למצב שעליו כותבת מאיה: "אני חשה כי עליי להיזהר בדבריי בכדי שלא לעורר אנטגוניזם". תחושתך נכונה, מאיה יקירתי. אינך לבדך. רבים בארץ חשים כמותך, וסובלים כמוך ממועקה רעיונית ורגשית גוברת. מי רוצה לעורר אנטגוניזם? לכן הכול דוממים. רוצים לעשות, אך אינם יודעים איך ומה. רבים חשים ואף מבטאים בקול, "הרי אתה יודע שאין מה לעשות! הכול פוליטיקה, והדתיים תמיד יהיו לשון מאזניים ובהם יהיה תלוי כל ראש-ממשלה"...

'מה יגידו...' כותבת מאיה בסיום רשימתה המאלפת. אין איש מגיד דבר, מאיה. הפיות כולם אילמים והמוחות רובם חסומים, באין מוצא מוּכר אחר. אנו שקועים עד צוואר במיץ של עצמנו. עַם במצור גאופוליטי ורעיוני-עצמי [גם התקשורת - שהוגדרה תמיד 'עוינת' כלפי 'העם', כלומר, אגפו הלאומני-קנאי (כאילו בעלי דעות אחרות אינם חלק אינטגרלי מן העם!) - החלה להבין לאן הרוח נושבת במדינה והפכה פניה 'אל העם' - אל הדתיות המסורתית לגווניה]. הדת כיום - זה המצב האובייקטיבי - היא הסוגיה המרכזית ביותר בתקשורת ובחיי המדינה כולה. היא-היא סוגיית-העל לכול כיום. הכול מסתעף ממנה וכרוך בה.

מ'עם חופשי בארצנו' שבנו להיות 'עם לבדד ישכון'. כמו ב'אלפיים שנות'. עם שקיומו מעוצב ברוח העבר, על-פי מורשת העבר הדתית הסתגרנית, המתבדלת מן העולם ומתנשאת עליו ('תרבות הגויים'). רק לרוח 'ישראל סבא' (כלומר, לדת היהודית) יש זכות קיום כיום בארצנו ובמדינתנו.

הנה דוגמה אופיינית ל'רוח ישראל סבא': בנענע-10 התפרסמה דרשתו השבועית של מאור הדור עובדיה יוסף, וזו משנתו:

עודכן 22:03 17/10/2010 אבישי בן חיים "אין להם מקום בעולם, רק בשביל לשרת את עם ישראל", אמר הרב בדרשתו השבועית. לדבריו, בימות המשיח היהודים יזכו לחיי נצח והגויים - לאריכות ימים "כדי שיעבדו אצל היהודים"

בתהליך שלא זוהה מיד - וניכר רק בהמשכו ובהתפתחותו הבולטת יותר ויותר - מעם מתחדש וריבוני בעל תודעה אזרחית מודרנית מפותחת, נסוגונו להיות כעין קהילה יהודית-דתית גלותית, קהילה קדושה (=ק"ק) הסגורה ומסתגרת בגטו נפשי-עצמי גדול, שיש לו מסגרת מדינית חיצונית, דמוקרטית מבחינה פורמלית, אך בעלת סממנים תאוקרטיים מתעצמים ומתרבים. קהילה גדולה, הפוחדת מצללים פנימיים, וחוששת מפני העולם כולו.

מאמר זה לא בא להביע קינה ותוגה. אין לנו פנאי למותרות של ייאוש ורפיון. עניינו של המאמר תיאור ריאלי של מציאות החיים בישראל של ימינו, הבנתה לעומק והיערכות נפשית ומעשית לקראתה מתוך הכרת העובדות שבשטח. וזו תמצית העובדות:

בני-אדם בישראל מחפשים כיום תוכן, זהות, משמעות ועוגן-של-יציבות בחייהם, אך בתמימותם אינם מבינים כי דת היא דיקטט, וכניעה מתמשכת לדיקטט דורסני סופה שתיצור דיקטטורה עריצית של ממש, שאיש כבר לא יוכל לעמוד בפניה.

זה עדיין לא קרה, אך עלול לקרות. התהליך בעיצומו, וכיוונו ברור כשמש. אין בידנו למנוע את עצם התהליך, אך יש ויש ביכולתנו לעמעם את עצמתו ולמזער את נזקיו המתהווים. וזאת אם נפעל כולנו יחד, בלב אחד, בשום שכל וברוח איתנה, נחרצת ונמרצת, לוחמנית ונחושה.

לא הכול תלוי בנו, אך משהו תלוי גם בנו - בכל אחד ואחד ש(עדיין) אכפת לו משהו. אין אנו נדרשים לחולל נסים ומהפכים דרמטיים - רק לעשות משהו, ולו קט ופעוט. זה מספיק.

נעשה - ונצליח!

דברים אישיים למאיה

בשולי הדברים, כמה מילים כמעט-אישיות ליקירתנו מאיה:

אמרו לך, כך כתבת, כי הדת היא 'דבר מופלא וחזק'. וזה נכון - הדת נותנת למאמיניה כוח נפשי חזק, וגם, לעתים, מופלא. אך אין זאת אומרת שהיא אמת (במובן של אמת אלוהית). עוד כתבת כי אפילו בקיבוץ "דעותיי נחשבות לקיצוניות". ואמנם הן כאלה. בחברה האנושית (ברובה) לחשוב ולומר 'אין אלוהים' זאת עמדה קיצונית, אם נרצה ואם לא נרצה [הרחבה בעניין - במאמרו של אור פ' על הסימטריה לכאורה בין דת לאתאיזם]. אבל, שוב - וזאת חשוב לזכור, להדגיש ולהפנים עמוק בנפשנו - אין פירוש הדבר שהחברה האנושית צודקת ואת שוגה. להפך: החברה שואפת להחזיק באשליה מתוקה סובייקטיבית - ואת חותרת לאמת פנימית ואובייקטיבית יותר. החברה ברובה, לעומתך, משועבדת עמוקות לצרכיה הנפשיים הסובייקטיביים (הצורך באמונה ככלי לחיים, האמונה בחיים שלאחר המוות כביטחון מיסטי לפחד מפני המוות, ועוד) ומסרבת להכיר היכרות אמתית את המידע שהמדע משיג, מפיק ומציע - ואת, מאיה, התעלית על כל אלה, וניצחת.

אמת, דעותייך-דעותינו קיצוניות; כי האמת המדעית הפשוטה קשה לעיכול וכואבת מאוד לאדם, ורק מעטים מוכנים - ומסוגלים נפשית ומחשבתית - להגיע עדיה ולגעת בה באמת. [ועל כך יש להוסיף: על רקע המגמה הכללית של התחזקות בדת והתקרבות לתחומיה, ולנוכח ההשתלטות הכוללת כמעט של הדת ומימסדיה על אופני החשיבה ודרכי הביטוי של רבים בארץ כיום - 'קיצוניותנו' מתבלטת עוד יותר, בשל העצמת הניגוד בין החשיבה הדתית האופיינית לבין החשיבה מנוטרלת-הדת, שהיא נחלת מיעוט יחסי כיום.] הרוב מעדיפים, למשל, את האמירה ה'עמוקה' - 'בעזרת השם' [וכי הם יודעים, באמת, משהו על 'השם'?! - מאומה! ומהי, באמת, 'עזרת השם'?! מישהו יודע? וכי יש מד כלשהו ל'עזרת השם'? - הבלים!; וכשאומרים 'הכול מלמעלה' - האם יש ולו לאדם אחד מושג-של-אמת (ולא דמיונות!) על מהותו של 'למעלה' זה?! - הבל ושקר!]. למה? - כי כך טוב להם, נוח להם, עם עצמם ועם חייהם, כי כך מקובל לומר, כי אין ביטוי שגרתי אחר, כי החברה החילונית לא השכילה לבנות מושגים וביטויים שיבואו במקום אמירות מקובלות חסרות כל בסיס וקשר לחייהם ולתרבותם של חילונים.
(על 'בעזרת השם' - בהרחבה - במאמרי: בסייעתא דשמיא? בלי סייעתא דשמיא!).

האמונה מקילה לכאורה את החיים. אך אם בָּאמת מדובר - זו סוגיה אחרת לגמרי.

נכון, לדת (ולאמונה בה) יש כוח מגי נפשי-רוחני כביר. אלפי שנות חשיבה מעמיקה ויצירה עשירה (עם כל המגבלות המצמצמות שבהן) אינן דבר של מה-בכך. בדת (בעצם ביהדות, אך בציבור נוהגים לזהות 'יהדות' כ'דת' דווקא - כי המקורות היהודיים הקדומים מעוצבים ומנוסחים על-פי דפוסי חשיבה דתית בעיקר) - בדת היהודית - גנוזות מורשת ומסורת [=תרבות!]; קורות-ימים וחכמת-חיים; ויש בה הכול-מכול-כול; ערכי מוסר ומוסר-השכל; אורחות חברה ויחיד; דרכי-הוויי וסיפורי-הבאי מפליאים; היסטוריה ומיתולוגיה; מעשי נסים ונפלאות צדיקים ואמונות חכמים; סודות-לכאורה [למשל: 'סודות הלוח העברי' - לכל דבר ביהדות מצמידים כיום את המילה 'סוד', להרבות עניין וסקרנות, רושם ונלהבוּת]; וכן המון-המון מיסטיקה - עולמות עליונים, אורות עליונים, ועוד אלפי מושגים מיסטיים, הגנוזים בקבלה ובחסידות, שאין איש מבין כלל את פשרם אך הכול מקבלים אותם כ'אמת' ברורה ומוכחת (כך קיבלתי אותם אני, בלמדי בישיבה החרדית-חסידית).

כן, לדת ובדת יש כוח קסום ועלום וחזק, הנוגע בנפש [ואך זאת יש לזכור גם-כן: איש מדע או איש אמנות רואה את המדע או את האמנות באותה מידה של מופלאוּת!].

אלא מה? את האמת-לאמתה בדיוק הלוא אין איש יודע. ושוב: 'אמת' היא רק מה שמאומת בפועל-ממש! ואימתי אוּמתה הדת בפועל-ממש? - מעולם לא [וככל הנראה - גם לעולם לא]. היא ניזונה אך-ורק מאמונה נפשית-רגשית-מיסטית, פשוטה ותמימה, בכתובים העתיקים, שמעולם לא אומתו אימות ודאי ומדעי [אני מפנה את הקורא לארבע במות באתר חופש, שיוחדו לנושא האמת: כאן, כאן, כאן וכאן, וכן במאמרי האדם כשולחן - מה מבחן האמת של הדת].

למשל: מישהו באמת אימת את הפסוק: 'ויאמר אלוהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'?; או את פסוק-המפתח למונותאיזם: 'לך-לך מארצך וממולדתך...'?; או את: 'וידבר ה' (אל משה - או אליי) לאמור', הנאמר אלפי פעמים במקרא?; מישהו באמת אימת, למשל, שראש-השנה הוא אמנם יום הדין לכל באי-עולם; את כל זאת (ועוד סוגיות אמוניות רבות) הכול מקבלים באמונה כ[אילו זאת] אמת מוחלטת. אבל 'אמת' זו לא אומתה מעולם, על-ידי איש, אימות של ממש. זאת בני-האדם נוטים ורוצים לשכוח - כי נוח וטוב להם ב'שכחה' זו [וכמובן, גם משום שזו מסורת מקודשת. אך מסורת זו - אל נשכח - אינה מיוסדת אלא על אתוס שמקורו במיתוס].

וצריך לזכור ולהבין: האדם הוא יצור אנוכי [גם כשהוא טוען שאיננו כזה!]. ולפיכך לא את האמת-לאמתה הוא מחפש [גם כשהוא טוען שהוא מחפש (ומצא!) את האמת!], אלא את האמת הנוחה והרצויה לו - ה'אמת' שהאמונה מוכרת לו. כי רוב בני-האדם רוצים להאמין. ככה זה. זה הטבע האנושי, וטבע טבוע קשה מאוד לשנות - ראו אמרתו של אלברט איינשטיין כמוטו בראש המאמר: הרבה יותר קל לפרק אטום מאשר לפרק דעה קדומה.

אין גבול למה שאפשר לכתוב בנושא סבוך ועל-בעייתי זה - דת, אך הארכנו דיי - ויותר מדיי.

ואין לי אלא לזכור ולרשום כאן דברים שכתב לי ידידי ומורי דן מלר באחד ממאות מכתבים שזכיתי לקבל מידו (הדברים אינם מצוטטים במדויק, אך רוחם מדויקת בתכלית): אנו נמנים עם המעטים היודעים שמץ דבר [=באמצעות הידע המדעי שרכשנו] על העולם ועל הטבע [=כלומר, על דרך היווצרות החיים שלא על-פי מיתוס אמוני, אלא על-פי האמת המדעית]. (הסוגריים שלי - עירון.)

זו זכות אישית ועצמית גדולה מאוד ונחמה (לא פורתא, אלא) רבה ועצומה. ראי זאת כך, מאיה, וכמוך ועמך רבים וכן שלמים. היהדות היא בהחלט חלק בלתי-נפרד מעולמנו הנפשי והערכי - אך איננה כל-כולו. היהדות - שלנו, אך לא אנו - שלה. אנו צנועים כבני-אדם - אך גם תבוניים, דעתניים וידענים. אנו מסוגלים לחשוב - ולבחור; לברור את ערכינו מתוך שיקול-דעת ערכי-הומניסטי, ולא מתוך כפייה אמונית מקודשת ומאונסת, הצומחת בחבית של בורות מוחלטת [על מעלות החילוניות קרא בבמת חופש: מה כל-כך טוב בלהיות חילוני?, וגם, לתוספת ערכית: שבע מידות טובות חילוניות. ועוד: על החילוניות].

רבים בוחרים באמונה (ובדת שמאחוריה) כמניע יחיד לחייהם. בחירתם היא זכותם; זו עובדת המציאות, ועלינו להכיר בה. רק במאמץ מרובה פעמים אפשר להטות אדם מדרכו האמונית, אך אין ההצלחה מובטחת, והרבה מאוד תלוי באדם עצמו.

לא-כן אנו ורבים שכמותנו - אנו בחרנו ובוחרים בתבונה כבמפתח לחיים. אנו בחרנו ונבחר (וכמותנו יבחרו עוד רבים במרוצת הימים, גם אם ידעו שהם מיעוט בתוך כלל גדול) במדע, בחשיבה הרציונלית-ביקורתית ובמוסר האנושי ההומניסטי למדריכים ומורי-דרך ראויים לחיינו.

בחירתנו אינה קלה, בפרט למי שבא - כמותי - מעולם האמונה והחשיבה החסידי-פנימי. קל הרבה יותר לבחור בדת ובאמונה - כך פופולרי יותר, ומקובל יותר מבחינה חברתית כיום. הבון-טון כיום הוא להיות 'רוחני' ו'מאמין' - ולא מדעי ורציונלי. מדעי ורציונלי נתפס יבשושי, משעמם, לא אִין, חסר חיות ולחלוחיות כביכול, וגם פקפקני וספקני יותר מדיי.

קשה להיות חריג ולשחות נגד הזרם. קל הרבה יותר לזרום עם המיינסטרים ו'להיות מקובל'. לחשוב ולומר את ההפך מ'מה שנהוג' - לשם כך דרושים אומץ, יושר פנימי ומשמעת עצמית גבוהה, ו... אמונה בצדקת הדרך. כן, אמונה.

אבל זו דרכנו, ואין לנו בלתה. ודרכנו זאת היא אושרנו, היא אמתנו, היא תרומתנו לחברה, והיא מקור כוחנו וגאוותנו - לשאת בנטל הכבד הזה ולהמשיך בשליחותנו המיוחדת - כיחידים וכחברים - הלאה בהצלחה. הבה נשמח בכך. נשמח בחלקנו, כי רב ועשיר הוא.

כל טוב ובהצלחה, מאיה!