מדי פעם מתכסים שלטי החוצות בסיסמאות כמו "צו פיוס" או "שלום בינינו". לרגל הקמפיין הנוכחי של "שלום בינינו" הממומן ע"י חוזר בתשובה, חשבנו שכדאי להיזכר במאמר הבא שפורסם באתר לפני מספר חודשים:

חילוני משוחח אינו נושך

מאת עודד לבנה

בזמן האחרון הולכים ורבים המפגשים בין חילונים לדתיים לאומיים.

במפגשים אלה מנסים בכנות שני הצדדים לגשר על קרעים עמוקים ביניהם ולמצוא דרך לעתיד משותף טוב יותר.

בין הקולות הישרים המצדיקים את המפגשים נשמעים הטיעונים הבאים:

	טיעון התכנון המשותף: אחרי הכל, כולנו עם אחד, וצריכים לחיות יחד. חשוב להכיר את הצד השני, את הצרכים והרגישויות שלו, כדי לתכנן יחד איתו עתיד טוב יותר.
	טיעון הקל וחומר: אם דיברנו עם טרוריסט כמו ערפאת, על אחת כמה וכמה שאנחנו צריכים לדבר עם אחינו.
	טיעון הפסקת האש: כשמדברים לא נלחמים.
	טיעון יגאל עמיר: אנחנו מציינים בימים אלה שלוש שנים לרצח רבין. תראו לאן מוליך הניכור בין דתיים לחילונים.
	אין מה להפסיד: אם נדבר אפשר רק להרויח. לא תפסיד כלום אם תבוא לדבר.
	אנחנו בעד לדבר: אנחנו תמיד בעד לדבר. הושטנו יד לשלום ולשכנות טובה לכל עמי ערב, ובכלל אנחנו מאמינים בדו שיח.

כל הטיעונים הראשונים הם טעויות בלתי מזיקות.

שני הטיעונים האחרונים הם טעויות מסוכנות.

	טיעון התכנון המשותף: החילונים הם צד אחד, אבל הדתיים הלאומיים הם לא צד שני, אלא אמצע. הצד השני הוא החרדים. החרדים לא מביאים נערים למפגשי נוער, אלא רק נציגי ציבור. נציגי הציבור לא באים כדי להכיר את החילונים - הם כבר מכירים. הם באו, כפי שאסביר בהמשך, כדי לקיים את הדיאלוג ולהרויח זמן ועירפול.
	טיעון הקל וחומר: עם ערפאת המחורבן דיברנו על אינטרס משותף: איך אנחנו נפרדים לשני עמים. ברגע שיש אינטרס משותף אפשר לדון בשאלות כמו מה מוכן כל צד לעשות בשביל האינטרס המשותף. לחילונים אין אינטרס משותף עם החרדים. זה אולי מפתיע: לכאורה יש אינטרס משותף לחיות יחד טוב בארץ הזאת. זו אשליה, והיא מתפוררת ברגע שמנסים לפענח את המשמעות של הביטוי "לחיות טוב". החילונים רואים בזה חיים חופשיים והחרדים רואים בזה חיים על פי ההלכה.
	טיעון יגאל עמיר: הרוצח שרת בגולני והכיר חילונים רבים. הרוצח למד בבר אילן והכיר חילונים רבים. הרוצח היה מעורה בפעילות ימנית לאומנית והכיר גם שם חילונים רבים. שום הידברות לא היתה משנה את התנהגותו. כמו כן לא נראה לי שאדם כמו הרוצח היה בא למפגשים האלה - אלה הם יותר מפגשים שבהם משכנעים את המשוכנעים וקצת את התוהים והמתלבטים. לא את הקיצונים.
	טיעון הפסקת האש: שטויות. ישראל והפלסטינים ממשיכים להילחם במהלך המשאים והמתנים. הסיבה היא פשוטה - יש בין הפלסטינים גופים שונים, וחלקם (כמו החמאס) לא רוצים להידבר אלא להילחם. לישראל אין ברירה אלא להלחם בהם חזרה. כך גם בין הדתיים יש זרמים שונים. החרדים לא רוצים לדבר וממשיכים להציב ישיבות וכוללים בצורן ובנהריה ובאשדוד ובמקומות נוספים. שום הידברות לא תעצור אותם. זה עוד לא הכל: גם הדתיים הלאומיים מצד אחד מדברים ומצד שני מקבלים תקציבי עתק לחינוך הדתי לאומי על חשבון הילדים החילונים. כך גם במשרד העבודה - תקציבי ההכשרות למקצועות המחשב הולכים רק לחרדים, וכך בכל משרד שעומד בראשו שר דתי או חרדי. האנשים ברחוב, חביבים להפליא, יבואו לקירוב לבבות ולהידברות, והפוליטיקאים ימשיכו לתקוע לחילונים. גם מחזירים בתשובה מקרב הדתיים הלאומים ומקרב החרדים כאחד אינם נוצרים אש כשמדברים. הם ממשיכים בהדחה לחזרה בתשובה במלוא המרץ. היחידים שמפסיקים להילחם הם החילונים, בטיעון שכשמדברים לא יורים. אני חושב שנכון יותר לומר שחילוני משוחח אינו נושך.
	אין מה להפסיד: אם נדבר אפשר להפסיד נכס חשוב מאד, אבל עמום: מיקוד המאבק. כיוון שחילוני שמשוחח מרגיש שהוא כבר עשה משהו בשביל לפתור את הבעיה עם הדתיים והחרדים, הוא לא יצא למאבקים ממשיים. פוליטיקאי מקייווליסט אחד אמר "הדת היא אופיום להמונים". על אותו משקל אפשר לומר ש"שיחות עם דתיים הן אופיום לחילונים".
	אנחנו בעד לדבר: לא תמיד. אין הידברות עם סוחרי סמים, אין הידברות עם אנסים, אין הידברות עם מי שרוצה לצוד את נפש ילדיך ואין הידברות עם מי שרוצה לסלק אותך מהישובים שלך בשיטת הסלאמי (אתמול טבריה, היום צורן ואשדוד ונהריה, מחר אצלך). אם אתה רוצה שלום - היכון למלחמה. שים לב שהחרדים אינם באים לדבר, אלא שולחים נציגים. כאשר הם יהיו מוכנים למפגשי נוער, אז אפשר לדבר. בינתיים הם רוצים רק שמטיפים חרדים שעברו הכשרה אצל אנשי פירסום ומכירות ייפגשו עם נוער וצעירים חילונים כדי לקרבם לדת. הם מתכוונים לקרב את הילדים מהר וקרוב מאד. רק המהלומה של מלחמת ששת הימים הביאה את הערבים להכרה שיש לשבת ולדבר עם ישראל. החרדים מתנהגים כמו מדינות ערב לפני מלחמת ששת הימים: הם בטוחים שהם יוכלו להביס את האוייב. ראשית יש לשכנע אותם שזה לא ככה. אחר כך אפשר יהיה לשבת ולהידבר.