את המכתב הבא קבלנו מאדם שהיה דתי והתפכח:

שלום לאתר חופש

רציתי לדעת אם יש לכם רעיונות איך אני יכול להראות לאשתי את האיוולת שבדת. כשהתחתנו הייתי דתי, וחזרתי בשאלה לפני  קצת יותר מחצי שנה. כשאני מדבר איתה בנושא הדת היא פשוט אומרת שזה לא קשור להיגיון שזה אמונה בשבילה. אבל בשבילי זה לפעמים סיוט. תודה על האתר הנהדר שלכם זה עוזר המון, ואודה לכם מראש אם יש לכם רעיונות איזה ספר מסוים שאוכל להראות לה (היא דתייה לאומית).

ליאור, חבר 'חופש', ענה לכותב

הדרך הטובה ביותר  להראות לרעייתך "את האיוולת שבדת" היא ע"י הצגת שלל המקומות בהם התנ"ך וחז"ל טעו בהבנת מציאות העולם, ולעיתים הגיעו עד כדי אבסורד של ממש. אביא לך מספר דוגמאות, אך טוב יהיה עם תשב ותקרא את קונטרסי האתר דעת אמת. את טעויותיהם של חז"ל ניתן היה להבין לאור הידע המועט והשגוי שהיה בזמנם, אלמלא מקדשים המאמינים הדתיים היהודים את פסיקותיהם גם בימינו אלה, ומבססים את חוקי הכשרות ואת כל אורחות-חייהם על אותן טעויות ושגיאות. מה שניתן להבין כחוסר ידע בעבר, היום אינו אלא בורות לשמה.

1. עטלף מטיל ביצים

עטלפים הם יונקים, וכרובם המוחלט של היונקים (למעט הברווזן וקיפודן הנמלים האוסטרליים) הם מולידים ולד חי לאחר תקופה של הריון. חז"ל היו בטוחים שעטלף מטיל ביצים.

"כל המוליד מניק וכל המטיל ביצים מלקט. חוץ מן העטלף, שאף על פי שמטיל ביצים, מניק." (תלמוד בבלי, בכורות ז' ע"ב). ופירש רש"י, למען הסר ספק באיזו חיה מדובר: "עטלף - .. דומה לעכבר ויש לו כנפיים."

אין להתפלא על טעות זו,  האומרת כי העטלף מטיל ביצים, שכן בתורה עצמה מתייחסים אליו כאל עוף: "ואת-אלה תשקצו מן-העוף, לא יאכלו שקץ הם:  את-הנשר, ואת-הפרס, ואת, העזניה.....  ואת, החסידה, האנפה, למינה; ואת-הדוכיפת, ואת-העטלף." (ויקרא יא', יג'-יט').

2. משך ההריון של חיות טרף ונחשים

חכמים קבעו את משך הריונם של בעלי חיים, והתאימו להם אילנות המניבים פירות למשך זמן דומה: "כלב [הריונו נמשך] לחמשים יום, וכנגדו באילן תאינה. חתול לחמשים ושנים יום, וכנגדו באילן תות. חזיר לששים יום, כנגדו באילן תפוח .... הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והפיל והקוף והקיפוף לשלש שנים, וכנגדן באילן בנות שוח. אפעה לשבעים שנה, וכנגדו באילן חרוב, חרוב זה משעת נטיעתו עד שעת גמר פירותיו שבעים שנה, וימי עיבורו שלש שנים. נחש לשבע שנים, ולאותו רשע לא מצינו חבר [עץ שיתאים לו]." (תלמוד בבלי, בכורות ח' ע"א).

במציאות העובדות שונות לחלוטין:

משך זמן ההריון של הזאבה הוא כ-63 יום.
משך זמן ההריון של הלביאה, הנמר והברדלס הוא בין 100 ל- 110 יום.
משך זמן ההריון של הדובה הוא כ- 90 יום.
משך זמן ההריון של הפילה הוא כ-22 חודשים.
אין לי מושג על איזה "קוף" הם מדברים, אך ההריון הארוך ביותר של קוף כלשהו הוא של הגורילה, שנמשך כשבועיים יותר מהריון אנושי - 9 וחצי חודשים.
וחז"ל קבעו כי משך הריון כולם הוא 3 שנים... הם גם קבעו כי משך הריונם של נחשים הוא 7 שנים, בעוד שמרבית הנחשים מטילים ביצים, ואלו שמשריצים נמצאים בהריון בין חודשיים לחמישה חודשים בלבד.

וכיצד הגיעו חז"ל לחשבון זה?  ראה במדרש בראשית רבה כ', בשיחה בין רבי יהושוע לרבן גמליאל:

"לכמה נחש מוליד? אמר לו [רבי יהושע לגמליאל]: לשבע שנים. אמר לו: מנא לך? [מניין לך התשובה?] אמר לו: הכלב חיה טמאה ומוליד ל-50 יום, ובהמה טמאה יולדת ל-12 חודש, וכתיב: "[הנחש]... ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה" (בראשית ג, יד), וכשם שהבהמה ארורה מן החיה [פי] שבעה [50 יום  x 7=12 חודש], כך נחש ארור מהבהמה [פי] שבעה [12 חודש x 7=7 שנים]."

חכמים אלו התיימרו לקבוע את המציאות על פי דרשת הכתובים. לפתוח את העיניים ולבדוק את הדברים במציאות? חס וחלילה.

3. בעלי-חיים "הופכים" לבעלי-חיים אחרים בכל 7 שנים:

"צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד, ערפד לאחר ז' שנים נעשה קימוש, קימוש לאחר שבע שנים נעשה חוח, חוח לאחר שבע שנים נעשה שד". (תלמוד בבלי, בבא קמא טז', ע"א-ע"ב).

ועוד מוסיפים בהמשך: "שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש; והני מילי דלא כרע במודים". כלומר, עמוד שדרתו של האדם הופך לנחש, שבע שנים לאחר המוות, בתנאי שאותו האדם לא כרע כראוי בברכת "מודים אנחנו לך" של תפילת 18.

גם התלמוד הירושלמי לא טמן ידו בצלחת בנושא זה, אך לא הגיע להסכמה עם הבבלי בשאלה "למה בדיוק הופך הצבוע הזכר?": "הכינה לאחר שבע שנים נהפכת לעקרב, צבוע זכר נהפך לנקבה ועכבר ההרים נהפך לחזיר בר" (תלמוד ירושלמי, שבת פרק א' דף ג' ה"ג).

4. הנמר הוא בן כלאיים של לביאה ושל חזיר בר

הרשב"ץ בספר "מגן אבות", במאמר "הווה עז כנמר", כתב על מסכת אבות פרק ה' משנה כג': "הנמר הוא עז פנים כי הוא ממזר כמו הפרד, שהוא [הנמר] בן חזיר היער ובן לביאה. כי בעת יחום האריות הנקבה מכנסת ראשה בסבכי היער ונוהמת ותובעת הזכר, והחזיר שומע קולה ורובע אותה וכו' ולפי שהוא ממזר יש לו עזות פנים".

5. ציפורני חיות טרף מכילות ארס

טריפה היא חיה שאמורה למות בתוך שנה בשל חולי או מום. אחת ממיני הטריפות היא "דרוסה", כלומר חית משק שנשרטה בציפורני טורף, כגון נץ, נשר, חתול, אריה שועל או זאב, הגם שלא נפצעה מכך באופן רציני: "אמר רבה בר רב הונא אמר רב: ארי שנכנס לבין השוורים ונמצא צפורן בגבו של אחד מהן, אין חוששין שמא ארי דרסו. מאי טעמא? רוב אריות דורסין ומיעוטן אין דורסין, וכל הדורס אין צפרנו נשמטת. וזאת הואיל וצפורן יושבת לו בגבו, אימר בכותל נתחכך." תלמוד בבלי, חולין דף נג' ע"א.

לחתול יש ארס בציפורניים
איור מאת דנידין, מתוך "הפלפול היומי" באתר "דעת אמת"

ומדוע מחילים עליה דין טריפה כאילו ששריטה זו תגרום למותה? משום שחז"ל סברו שבציפורני הטורפים הללו קיים ארס, שיגרום למותה של חיית המשק - ארס פעיל היוצא מהציפורניים, ולא סתם זיהום חיידקי או לכלוך: "אמר אביי נקטינן: אין דרוסה אלא ביד, לאפוקי רגל דלא. אין דרוסה אלא בצפורן, לאפוקי שן דלא. אין דרוסה אלא מדעת, לאפוקי שלא מדעת דלא. אין דרוסה אלא מחיים, לאפוקי לאחר מיתה דלא. אמרי: השתא שלא מדעת אמרת לא, לאחר מיתה מיבעיא לא צריכא דדריס ופסקוה לידיה. מהו דתימא בהדי דדריס שדי זיהריה? קמ"ל, בהדי דשליף שדי זיהריה" (גם חולין דף נג' ע"א).

ובתרגום לעברית: "אמר אביי: חיית משק שנשרטה ע"י חיית טרף אינה נחשבת כ"דרוסה" אלא אם כן שרטה אותה חיית הטרף באמצעות הגפה הקדמית (ה"יד") - אבל לא עם הגפה האחורית (ה"רגל"). חיית משק אינה נחשבת כ"דרוסה" אלא אם כן נשרטה בעזרת ציפורן - לא שן. חיית משק אינה נחשבת כ"דרוסה" אלא אם כן שרטה אותה החיה הטורפת בכוונה ומדעת - לא במקרה. חיית משק אינה נחשבת כ"דרוסה" אלא אם כן נשרטה בידי טורף שעודו בחיים - לא בציפורני גופתו של טורף. שאלו: קבעתם שאין נהיית דרוסה משריטה שקורת שלא מדעת החיה הדורסת, וכשהחיה הדורסת מתה, ודאי וודאי שאין היא מודעת ומכוונת לכך. מה אם כן נלמד מהסמיכות הזאת על טיבו של ארס החיה הדורסת? שהארס משתחרר רק כאשר החיה שולפת את ציפורניה מגופו של הקורבן, אבל לא כשהיא מחדירה אותם אליו."

חז"ל כתבו בארמית, והשתמשו במילה "זיהריה" שפרושו בתרגום הוא "ארס". לו רצו חז"ל לכתוב על לכלוך וזוהמה, היו משתמשים במילים "זהימא" או "זיהומי", ולא היו מוסיפים את כל התנאים התמוהים הללו (לכלוך הוא לכלוך, לא משנה אם חיה או מתה, יד או רגל וכו').

גם רש"י הסביר את העניין בסוגיה של דרוסת זאב (בחולין דף מב' ע"א במשנה):: "שהכה בציפורניו ומטיל בה ארס ושורפה". מיותר לציין, שלאף אחת מבעלי החיים הללו אין ארס בציפורניים.

ראה אסמכתאות בנושא זה גם באתר "דעת אמת" כאן ו- כאן.

6. טעויות במבנה הלב

ספר התניא, חלק ראשון פרק ט': "בחלל השמאלי של הלב שהוא מלא דם... וגם בלב בחלל הימיני שאין בו דם וכמ"ש לב חכם לימינו".

בחלל הימני של הלב יש דם בדיוק כמו בשמאלי, ופרט למקרים נדירים הלב נמצא בצד השמאלי של בית החזה, וזה כך בין אם האדם טפש או חכם וגאון בתורה.

מסכת חולין דף מ"ה ע"ב בסוגיה שעניינה טריפות : "ניקב הלב לבית, חללו טריפה. בעי רבי זירא: לבית חלל קטן או לבית חלל גדול", ופירש רש"י שהחלל גדול המוזכר הוא "חלל האמצעי" ושהחלל הקטן הוא "הרבה חדרים קטנים יש לו סביב". בפועל, הלב בנוי משני חדרים גדולים ושתי עליות קטנות, ואין כאן שום חלל אמצעי וחדרים קטנים סביבו כפי שחז"ל הזו בדמיונם.

גם הרשב"א ב'תורת הבית' כתב: "שלושה חללים יש ללב אחד גדול באמצעו ושניים קטנים אחד מימינו ואחד משמאלו". ואיך אפשר לשכוח את השולחן ערוך שאמר ביורה דעה ס' מ': "הלב יש לו ג' חללים". על אלה כתב ה-'יד יהודה' בהלכות טריפות סימן מ' : "והברור דאדונינו הרשב"א ז"ל לא היה בקיא בזה, רק כן היה נראה משיטת הגמרא". דברים קשים כדרבנות. אליבא דבעל ה-'יד יהודה' לא רק שהרשב"א, מגדולי דורו, טעה בעניין הלכתי, לא רק זאת אלא שאת טעותו קיבל מן הגמרא אשר הטעתה אותו.

7. קנה הנשימה מתפצל מלבד לריאות גם ללב ולכבד

תלמוד בבלי חולין דף מה ע"ב: "אמר אמימר משמיה דרב נחמן: תלתא קני הוו, חד פריש ללבא וחד פריש לריאה וחד פריש לכבדא". כלומר - שלוש קנים יש שם, אחד הולך ללב, אחד הולך לריאות ואחד הולך לכבד. הסביר זאת רש"י:"לאחר שהקנה נכנס לחזה, מתפצל לשלושה."

במציאות קנה הנשימה מוביל אל הריאות בלבד, ומתפצל לשניים, אחד לריאה ימנית ואחד לריאה שמאלית, וחז"ל פשוט כתבו שטויות - ראה גם מאמר באתר מלווה באיור תואם-מדע.

הנה מה שאמר בדבר הזה ה"יד יהודה" בפתיחה ל'היד החזקה' סימן מ': "והנה תמיד הלכתי במחשבה אשר הכבד תולה נמי בגרגרת, כאשר כן נראה מפרוש רש"י בדף מה ע"ב לגביה: 'דאמר אמימר תלתא קני הוו חד פריש ללבא' וגו' ופרש"י 'לאחר שהקנה נכנס לחזה מתפצל לשלשה'. עכ"ל וכן סוברים העולם...אבל ראיתי דאינו כן דבאמת אין להם ]לכבד וללב] שום דבקות לגרגרת. דהגרגרת לאחר שנכנס לחזה מתפצל לשניים, אחד נכנס לחלק ריאה זה ואחד לשני. אבל ללב ולכבד אינו יוצא מזה הגרגרת כלל. כן ראיתי בעיני וכן מבואר אצל חכמי הניתוח".

הערת המערכת: קיימות טעויות רבות נוספות מצד חז"ל בהבנת המבנה האנאטומי של בעלי החיים כולל האדם. ב"הפלפול היומי" באתר "דעת אמת" מוצגת למשל בורותם גם בנושא מבנה הרחם של האישה.

האנאטומיה של הרחם
איור מאת דנידין, מתוך "הפלפול היומי" באתר "דעת אמת"

8. כינים נוצרות מתוך עיפוש

חז"ל האמינו שכינים ושרצים אינם "פרים ורבים", כלומר, ששרצים קיימים מביאים לעולם צאצאים שימשיכו את הדור אחיהם, אלא שהם נוצרים ספונטאנית מתוך לכלוך ועיפוש, על הקרקע, באוכל או על הגוף. הנה מה שהתפלפלו עליו בסוגיה שעניינה האם מותר להרוג כינים בשבת או לא - ראה גם באתר 'חופש' "הכינה נחמה אינה מרפה":

תלמוד בבלי, מסכת שבת קז' עמוד ב': "כינה אינה פרה ורבה, אלא מבשר אדם היא שורצת".   בעלי התוספות שם: "שני סוגי כינים, כינה שחורה הקופצת, והיא נוצרת מן העפר, דכתיב 'והך את עפר הארץ והיה לכינים', ויש סוג כינה שעל הראש והיא כינה רוחשת ואינה פרה ורבה אלא באה מזיעת אדם".  רבנו ניסים שם: "כל הפרעוש זו הכינה הקופצת וכ"ת אותה הקופצת, למה היא אסורה והרי מן העפר נעשית ואינה פרה ורבה וי"ל דכי בעינן פרה ורבה ה"מ למעוטי רמשים שהווייתם מן העפושים ככינה וכיוצא בה, אבל כל המתהווה מן העפר חיות יש בו כאילו פרה ורבה מזכר ונקבה וההורגו חייב". רבנו אשר שם: "כינים לבנים שבראש שיוצאים מבגדים ישנים".הרמב"ם (ספר המצוות, מצוות לא תעשה קעז'): "שהזהירנו מאכילת השרצים המתהוים מן העפושים ... וזהו ההפרש בין אמרו השרץ השורץ על הארץ ובין השרץ הרמש על הארץ כי השרץ השורץ הוא השרץ שיש בו כח המוליד בדומה כי הוא ישריץ על הארץ והשרץ הרומש הוא השרץ המתהוה מן העפושים שלא יוליד הדומה לו", וכן אמר הרמב"ם (במצוות לא תעשה קעט'): ואינו נמנע התלד הנמלה או הצרעה המתילדת מן העפושים וזולתם ממיני העופות והשרצים מן העפושים בתוך האוכל.

9. ועוד על היווצרות ספונטאנית של חיים מתוך חומר דומם:

עכברים נוצרים מתוך אדמה (תלמוד בבלי, חולין קכו' ע"ב-קכז' ע"ב): "עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, הנוגע בבשר טמא, באדמה טהור".  ובדף קכז ע"א קבעו חז"ל: "כל המשריץ יטמא, [כל] שאין משריץ - לא יטמא. אוציא עכבר, שחציו בשר וחציו אדמה, שאין פרה ורבה". כלומר, "למרות" שעכברים מסוג זה אינם משריצים אלא שנוצרים הם מאדמה, לכאורה, עדיין הם מטמאים. רש"י במשנה קכו פירש את הדברים: "יש מין עכבר שאינו פרה ורבה אלא מעצמו נוצר מאדמה, כאשפה המשרצת תולעים, ואם עדיין לא נברא העכבר, אלא צדו אחד הימיני או השמאלי, הנוגע בבשר טמא, באדמה שכנגדו טהור".

מכל הכתוב לעיל עולה, כי הקדמונים חשבו וגם פסקו הלכה וגם קבעו אחת מתרי"ג מצוות על פי הסברה, שחיים יכולים להיווצר מן הזיעה ומן העיפוש ומן האדמה וכו'. את זאת בדיוק אמרו אז גם חכמי אומות העולם, בחוסר ידיעתם. כיום אנחנו יודעים שסברה זו מופרכת מעיקרה, ולעולם אין חי נוצר פתאום מן הדומם.

ולא רק הראשונים סברו כך, אלא אף ניסו להגן עליהם האחרונים. התפארת ישראל (פ"ט, משנה ו, חולין), אף ששמע שאין יצור כזה, כתב: "שמעתי אפיקורסים מלגלגין על בריה שנזכרת כאן ובסנהדרין, ומכחישים ואומרים שאינה במציאות כלל, וראיתי להזכיר כאן מה שמצאתי כתוב בספר אשכנזי, שחיבר חכם אחד מפורסם בחכמי האומות ושמו לינק, בספרו הנקרא אירוועלט, חלק א', עמ' 327, שנמצא בריה כזאת בארץ מצרים, במחוז טהעבאים, ונקראת העכבר ההיא בלשון מצרים דיפוס ואקולוס ובל"א שפרינגמוז, אשר החלק שלפניה הראש וחזה וידיה מתוארים יפה, ואחריה עדיין מגולים ברגבי ארץ, עד איזה ימים תתהפך כולה לבשר".

במקום אחר הקשור לעכבר זה, חז"ל קבעו כי חלזונות נוצרים ממי גשמים (תלמוד בבלי, סנהדרין צא' ע"א): "צא לבקעה וראה עכבר שהיום חציו בשר וחציו אדמה למחר השריץ ונעשה כלו בשר. שמא תאמר לזמן מרובה [ייקח לעכבר להפוך כולו בשר, ראה ראיה זו]: עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד, למחר ירדו גשמים, ונתמלא כולו חלזונות!"

10. מרח סלמנדרה בדם - ותהיה חסין אש

תלמוד בבלי, חגיגה, כז' ע"א: "תלמידי חכמים אין אור של גיהנום שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא; ומה סלמנדרא שתולדת אש היא - הסך מדמה אין האור [האש] שולטת בו, תלמידי חכמים, שכל גופן אש, דכתיב 'הלוא כה דברי כאש נאם ה' - על אחת כמה וכמה".

תלמוד בבלי, סנהדרין סג' ע"ב: "והספרוים שורפים את בניהם באש לאדרמלך וענמלך, אלהי ספרוים... אף חזקיה מלך יהודה ביקש אביו לעשות לו כן [לשורפו באש לאחד האלים הללו] אלא שסכתו אמו [בדם] סלמנדרא [וניצל]".

המין הנפוץ ביותר של סלמנדרה בישראל הוא אכן "סלמנדרת אש" או סלמנדרה כתומה, אבל שום בעל חיים אינו חסין אש, והתמרחות בדם של שום בעל חיים לא תהפוך בני אדם לחסיני אש.

11. אישה נידה:

הסיבה לאיסור על קיום יחסי מין בזמן מחזור, לשיטת הרמב"ן הוא פירוש הרמב"ן לויקרא יח' יט': "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערוותה (ויקרא יח' יט') - והנה היא כאפעה הממית בהבטתו וכל שכן שתזיק לשוכב עמה אשר תדבק גופה ומחשבתה בו ובמחשבתו, ולכן גזר עליו הכתוב (לעיל טו' כד') 'ותהי נידתה עליו', כי רעתה רוע מתדבק ... יזכיר בה לעולם טומאה, שהיא כשרץ וכאיש מצורע שטומאה להם בגופם".

כמה פחד, בורות ושנאה במשפט אחד! האישה היא כנחש האפעה המסוגל להמית במבט, והיא כולה "רוע מידבק" שיעבור אל כל הנוגע בה ולבטח יזיק לשוכב עמה, וכל זה לכאורה מתוך רצון ומטרה להזיק, שכן הוא מדגיש את כל הקטע של מחשבת האישה המשתלטת על זו של הגבר.  וזה עוד בטרם השוואת הנשים בתכונותיהן לשרצים ולמצורעים, כפי שהרמב"ן כה שש לעשות. מזעזע. הנה טעמו של הרמב"ן באותו המקום מדוע אסור לקיים יחסים עם אישה נידה: "ואיך יעשה ממנו [מדם הנידות] ולד והוא סם המוות, ימית כל בעלי חיים שישתה אותו או יאכלנו".

דם הנידות הוא סם המוות, רעל, שיפגע ויזיק פיזית לאדם הבא איתו במגע - כך לדעת הגאון המשכיל הרמב"ן. זאת ועוד: בתקופתו של הרמב"ן היה מקובל ההסבר השגוי, לפיו הוולד נוצר מתוך דם הרחם, ומאחר ודם הנידה הוא "דם רע", הדבר יפגע גם בתינוק, שייצא מעוות בגופו או מצורע: "אם תתעבר מדם אחר ויהיה נזון מזה הוא ימיתנו. וכבר הזכירו הרופאים עוד, שאם יהיה נזון מדם משובח וכל מזונו מדם טוב, אלא שנשתקע בתוכו מדם הנדות יחמיץ אותו ויוליד בולד שחין ואבעבועות למיניהם, ועל דעת רבותינו (תנחומא מצורע א) אם ישאר ממנו בגופו קצת יהיה הולד מצורע. ומכל הפנים האלו ראוי שתרחיק התורה משכב הנדה".

ניכר כי הרמב"ן לא ידע שאישה אינה יכולה להיכנס להריון בזמן שהיא במחזור, או מהם הגורמים הרפואיים לצרעת - אך זה אינו הנושא שלנו.

בהמשך מביא הרמב"ן תימוכין מעשיים להתרחקות מנידה, וחוזר ואומר כי האישה מקרינה רוע ונזק לאוויר סביבה כשהיא במחזור, כך שדי לו לאדם להיות בקרבתה כדי שיינזק:  "והיא מנפלאות תמים דעים בתולדה כי הנידה בתחילת זובה אם תביט במראה של ברזל בהיר ותאריך לראות בה, יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם, כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי ורוע האוויר ידבק במראה".

יש לתמוה אם ניסה זאת הרמב"ן הלכה למעשה בניסוי מדעי, כי אם היה עושה זאת, אולי לא היה מגיע לאמור כאלו דברים אבסורדיים.

יחס אל האישה בנידה כאל דבר מקולל ומסוכן נמצא גם בתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קיא, ע"א: "הני בי תרי דמצעא להו אשה נדה, אם תחלת נדתה היא - הורגת אחד מהן, אם סוף נדתה היא - מריבה עושה ביניהן", ובעברית:  אישה שהייתה במחזור ועברה בין שני גברים, אם הייתה בתחילת המחזור היא גורמת למותו של אחד מהם, ואם בסוף המחזור, היא גורמת למריבה ביניהם.

התייחסות נוספת באתר 'חופש' לסוגית אישה נידה  ראה כאן, כאן וכאן.

12. תינוקת מתחת לגיל 3, בתוליה מתאחים:

חז"ל האמינו שבתוליה של ילדה מתאחים מחדש כשהיא מתחת לגיל 3 (דבר שגוי מעיקרו), ועל כן פסקו הלכות מקלות בסוגיות של קיום יחסי מין/ייחוד עם ילדות מתחת לגיל הזה:

תלמוד בבלי, נידה מה' ע"א: "איבעיא להו הני בתולין מיזל אזלי ואתו, או דלמא אתצודי הוא דלא מתצדי עד לאחר ג'? למאי נפקא מינה: כגון שבעל בתוך ג' ומצא דם, ובעל לאחר שלש ולא מצא דם. אי אמרת מיזל אזלי ואתו, כשהות הוא דלא הויא להו. אלא אי אמרת אתצודי הוא דלא מתצדי עד לאחר ג', הא אחר בא עליה. מאי מתקיף לה רב חייא בריה דרב איקא: ומאן לימא לן, דמכה שבתוך ג' אינה חוזרת לאלתר, שמא חוזרת לאלתר והא אחר בא עליה, אלא נפקא מינה כגון שבעל בתוך ג' ומצא דם ובעל לאחר ג' ומצא דם. אי אמרת מיזל אזלי ואתו האי דם בתולין הוא, אלא אי אמרת אתצודי הוא דלא מתצדי אלא עד לאחר ג' - האי דם נדה הוא! אמר רב חסדא: ת"ש "פחות מכאן כנותן אצבע בעין", למה לי למתני כנותן אצבע בעין? לתני פחות מכאן ולא כלום, מאי לאו הא קמ"ל מה עין מדמעת וחוזרת ומדמעת אף בתולין מיזל אזלי ואתו."

ובעברית: "האם הבתולין של הילדה שאבדו לחלוטין, או ניטלו ממנה זמנית - יתאחו מחדש עד גיל 3? ולאילו סוגיות הלכתיות זה חשוב? כגון שבעל ילדה שגילה קטן מ-3 ומצא דם בתולין, ובעל אותה אחרי גיל 3 ולא מצא לה דם בתולין. אם נאמר שבתוליה אינם מתאחים מחדש, אין כאן כל בעיה, שכן בתוליה נבקעו קודם לכן. אך אם נאמר שעד לגיל 3 בתוליה מתאחים מחדש, הרי נראה מכך שאדם אחר בא עליה (והוא שבקע את בתוליה המאוחים). ואמר רב חייא בשם רב איקא: הסיטואציה הנ"ל, החשד שהילדה שבתוליה התאחו שכבה עם אחר לאחר גיל 3 , אינה הסוגיה ההלכתית שהנושא הזה חשוב לצורכו, אלא דווקא סיטואציה אחרת: כגון שבעל אותה מתחת לגיל 3 ומצא דם בתולין, ואז בעל אותה לאחר גיל 3 ושוב מצא דם. אם נאמר שבתוליה מתאחים, הרי שאין כאן בעיה שכן גם הדימום השני הוא מדם הבתולין, אבל אם נאמר שבתוליה לא מתאחים מחדש עד לגיל 3, אזי הדם שראה בפעם השנייה ששכב איתה הוא דם נידה! הכריע בסוגיה רב חסדא: במשנה כתוב "פחות מכאן כנותן אצבע בעין", ויש להסביר זאת שכשם שעין, אם נכנסת בה אצבע, היא מוציאה דמעה וחוזרת ודומעת, כך גם המכניס את איבר מינו בילדה קטנה פחות מגיל שלוש, בתוליה נקרעים וחוזרים ומתאחים, ולכן אין זה נחשב "ביאה" לענייני איסור".

ולא רק לענייני איסור משנה דעת חז"ל בדבר איחוי בתוליה של ילדה מתחת לגיל 3, אלא גם לענייני קניין. תלמוד בבלי, נידה מד' ע"ב: "בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, ואם בא עליה יבם קנאה, וחייבין עליה משום אשת איש, ומטמא את בועלה לטמא משכב התחתון כעליון, [ואם] נישאת לכהן [אז] אוכלת בתרומה, בא עליה אחד מן הפסולין פסלה מן הכהונה ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין עליה והיא פטורה. פחות מכן (מתחת לגיל שלוש) - כנותן אצבע בעין" .

הערת המערכת:

צוות 'חופש' ניצב המום לנוכח העובדה, שחז"ל, הנחשבים גם כיום בעיני רבים כדמויות מופת, מצאו לנכון לדון ארוכות מה דין בתוליה של תינוקת בת 3, ולא העלו בדעתם לדון ברשעותו של האיש, שבעל תינוקת בת 3 שנים, בנזק הנפשי והגופני שגרם לה לכל חייה, ובחובה המוטלת עליהם להעמידו לדין.  זוועה זו, שגם כיום לא הביאה את חכמי הדת של ימינו לגנוז הלכה זו ולהעבירה מן העולם, כאות קין היא על מצחם של פרנסי הדת, סמל לנבזות, לרשעות ולאכזריות, שלא פסה מהם גם כיום. בהלכה זו באה לידי ביטוי האדנות השחצנית והאגואיסטית של הזכר הדתי, שכל מה שחשוב לו הוא האם "ייטמא" בדם  אישה, במקרה זה התינוקת האומללה, אם לאו.

אונס תינוקת בת 3
איור מאת דנידין לאתר 'חופש'
ראה גם "הפלפול היומי" באתר "דעת אמת"

וגם לענייני שוויה של הילדה בכתובה עניין זה חשוב (תלמוד בבלי, כתובות יא' ע"ב):

"גדול שבא על הקטנה וקטן הבא על הגדולה ומוכת עץ, כתובתן מאתים [200 זוז, מחיר כתובה מלא, במקום כתובה של מאה זוז הנהוגה אצל כל אישה אחרת שנמצאה לא בתולה], דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים מוכת עץ כתובתה מנה [מאה]. אמר רבא: הכי קאמר גדול הבא על הקטנה ולא כלום, דפחות מכאן [מגיל 3] כנותן אצבע בעין".

את העניין הזה הבהירו היטב גם בתלמוד הירושלמי, תוך שהם אינם חוסכים בציוריות הדימויים לעניין (תלמוד ירושלמי, כתובות, דף ד' פרק א' ה"ב): "כתובת מנה [כתובה של מאה זוז] אין לה [לא ניתנות למי ש]פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד. רבי יוסי בשם ר' חייה בר אשי רבי יונה רב חייה בר אשי בשם רב: למה זו דומה? לעושה גומא בבשר וחוזר ומתמלא. תני רבי חייה [השווה זאת] לעוכר את העין וחוזרת וצוללת. א"ר יוסי מתניתא אמרה כן [כך אמרה המשנה]: פחותות מיכן [מגיל 3], כנותן אצבע בעין".

הם אף התיימרו באותו מקום לקבוע, שחזרת הבתולין כפופה להחלטת החכמים בדבר שנה מעוברת. אם עיברו אותה, אז בתוליה ממשיכים להתאחות למשך חודש נוסף: "בת שלש שנים ויום אחד ונמלכין ב"ד לעוברו - הבתולין חוזרין, ואם לאו - אין הבתולין חוזרין."

ואם נחזור לענייני איסור (רמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרק כב' פסוק ט'): "תינוקת מבת שלוש שנים ולמטה, ותינוק מבן תשע שנים ולמטה--מותר להתייחד עימהן: שלא גזרו אלא על ייחוד אישה הראויה לביאה, ואיש הראוי לביאה",

ורמב"ם, משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרק א' פסוק יג': "כל אישה אסורה מאלו--אם הייתה בת שלוש שנים ויום אחד ומעלה--גדול הבא עליה, חייב מיתה או כרת או מלקות; והיא פטורה מכלום, אלא אם כן הייתה גדולה. ואם הייתה פחותה מזה [פחותה מגיל שלוש] הרי שניהן פטורין, שאין ביאתה ביאה. וכן אישה גדולה שבא עליה קטן--אם היה בן תשע שנים ויום אחד ומעלה--היא חייבת כרת, או מיתה, או מלקות; והוא פטור. ואם היה בן תשע שנים ולמטה, שניהם פטורין."

13. הדגם הקוסמולוגי של מערכת השמש:

המקורות המקראיים וכן חז"ל מפגינים סממנים רבים של תמיכה במודל הגיאוצנטרי האשורי/כנעני העתיק. הארץ שטוחה ומוגבלת, ייתכן כי גבולה עגול, אך הארץ ודאי אינה כדור מלא - והאדמה המוצקה צפה מעל האוקיינוס ("המים התחתונים") כמו כופתא על מרק. השמיים הם הגג אשר מעל לארץ - מחסום מוצק ובלתי חדיר המגן גם על החיים עלי אדמות מפני "המים העליונים" האינסופיים שמעבר לו, והם מכסים את הארץ כאוהל בזמן שאנו חיים תחתיהם. השמש מאירה כשהיא נמצאת מתחת לרקיע, והיא עוברת אל מחוץ לו בכל לילה דרך "חלונות" הקבועים בו, אל תוך המים העליונים ש"מכבים" אותה זמנית, רק כדי לשוב להיכנס לרקיע בבוקר הבא.

אני מפנה את הקורא לקישור לויקיפדיה, לתת-ערך שכתבתי אני, ובו העליתי מעט מהפסוקים ומהמקורות המרשיעים המצביעים על כך: ויקיפדיה  תורה ומדע  אסטרונומיה.

למען ההגינות, עלי לציין שבזכות חכמי יוון, מאז המאה ה-3 לפנה"ס כבר היה ידוע ומקובל בכל העולם שהעולם הוא כדורי, ואכן אנחנו רואים שלא כל האמוראים תמכו בדגם הנ"ל, אלא בדגם האריסטוטלי של היקום, ובוודאי שכך עשו חכמים מאוחרים יותר כגון הרמב"ם (ראה דוגמאות קצרות שהבאתי בפורום כאן)- אבל חלק ניכר מחז"לינו וכן התנ"ך עצמו דגלו במופגן בדגם האשורי/כנעני המדובר. התורה ודברי חז"ל היו מאוד ברורים בנושא.

מה עצוב הדבר שגם בתקופה מאוחרת, בה אי-הידיעה מהי צורתה של הארץ נחשבה כסוגהנורא ביותר של בורות, היו חלק מרבותינו שהתכחשו לעניין בגלל שהתורה כותבת אחרת: הנה דברי ר' יעקב בן יוסף רישר (1670-1733) שהתנגד מכל וכל לדבריו של הרמב"ם המדברים על ארץ כדורית, וזאת משום שהבין מפסוקי התנ"ך והמשנה שהארץ היא שטוחה (וזאת למרות שהידע על כדוריותה כבר מזמן היה נחלת הכלל, בטח ובטח בתקופתו). אלו הם דבריו ב'שו"ת שבות יעקב' חלק ג' סימן כ', כנשאל על אחד שאין לו חוש הריח, כיצד יעשה לעניין הבדלה בברכת בשמים:"ואף שחקרתי אצל איזה חכמי רופאים, ואמרו שבספריהם ספרי רפואות מבואר דמי שאין לו חוש הריח אין לו ההנאה של כלום. מ"מ כיון שעיקר ספריהם הוא מחכמת אומות העולם - אריסטו וחבריו - אין לסמוך על דבריהם לדינא ... אף שהרמב"ם ושאר גדולי חקרי לב למדו קדוש החודש ועשהו חיבורים ע"ז מ"מ כמה גדולים שהיו בזמנינו מנעו ולא למדו כלל... ואיך נלמד מספריהם וכן עיקר דבריהם בנויים שהעולם הוא ככדור נגד משמעות סוגיא דש"ס דידן?!"

ר' יעקב בן יוסף רישר מתנער מהרמב"ם גם בנושא רפואי, כי לשיטתו, "מה כבר יודע רופא שלומד מספרי גויים, וטוען שהעולם הוא כדור, וזאת בניגוד גמור למשמעות הדברים הכתובים במשנה שלנו?"

על גישתם של חכמי העת העתיקה למקומם היחסי של גרמי השמים כולל כדור הארץ ראה בהרצאותיו של פרופ' מזא"ה באתר 'חופש'.

14. שפן וארנבת מעלים גירה:

זה מה שנכתב בספר ויקרא יא 7-3  על החיות בעלות סימן טהרה אחד: "כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו. אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפרסי הפרסה, את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס, טמא הוא לכם. ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס, טמא הוא לכם. ואת הארנבת כי מעלת גרה היא לכם ופרסה לא הפריסה, טמאה היא לכם. ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושוסע שסע פרסה והוא גרה לא יגר, טמא הוא לכם."

הדברים שנכתבו בתנ"ך היו מאוד ברורים. לדעת כותבי התנ"ך, השפן והארנבת מעלים גירה, רק שבפועל הם אינם מעלים גרה... נושא זה עלה לא אחת באתר 'חופש' - ראה כאן.

לכאורה זה אמור היה להספיק, אבל כל כך הרבה תירוצים דתיים הומצאו כדי להגן על השטויות הללו, שאני חש צורך לצרף כאן קישור למאמר שכתבתי, העונה על תירוצים אלו. המאמר פורסם באתר 'חופש' תחת הכותרת"זואולוגיה נוסח חז"ל" והוא מצביע על איוולתם של התירוצים/המתרצים הדתיים.

לסיום

דבר מהדוגמאות הנ"ל אינו מדבר על הימצאותו או אי-הימצאותו של אלוהים. הדברים הללו אינם נוגעים לקיומו של אלוהים, אלא מראים, שמי שכתבו את התורה היו אנשים בשר ודם, ולא "אל כל יודע" כלשהו, וככל בני אדם לא היה להם כל ידע מיוחד שלא היה לאנשים אחרים בתקופתם, גם כשהדברים אותם חשבו הינם טעות גמורה, שנראית לנו כיום ממש אבסורדית.

המקורות ההלכתיים שהבאתי לעיל מראים בעליל את האיוולת שבדת, ואת הצורך של המאמין להגן בנפשו על עמדות הזויות של מי שהוא מחשיב כחכמים קדמונים בעלי קו חם אל אלוהים עצמו, שהוא צורך אווילי לא פחות.

הערת המערכת:

ארבעה-עשר הנושאים  שהביא ליאור בתשובתו לגולש אלמוני, שבעברו היה דתי והתפכח - הם אך טיפה בים ההלכות, הפסיקות, הקביעות והעמדות שמציגה ההלכה היהודית הדתית, קרי - התלמוד על חלקיו השונים - לצבור היהודי הדתי כדברי אמת וכאבני-בניין לאורח החיים שלדעתם יהודי חייב לקיים, לכאורה בשם האלוהים. אתר "דעת אמת", במדורו "הפלפול היומי" מעלה על במתו יום-יום מאותן אין-ספור הלכות, וכבר מקריאת הראשונות בהן מתגלית תמונה מוזרה, תמוהה ואף מזעזעת. לא גדול בתורה אחד, לא ח"כ דתי וחרדי ולא שר אחד מאותן מפלגות דתיות מסתמך כיום - בפסיקותיו, בהצהרותיו וב"ראיות" שהוא מביא לצדקת אמונתו - על התלמוד ועל חכמיו, וטוען שכל המדע נמצא בהלכה היהודית, וכי כל האמור בה אמת.

בפועל, ובמציאות חיינו, האמת שונה מעיקרה, בעיקר ההשוואה בין 'מדע' ל'הלכה היהודית'. מדע מבוסס על חקר העובדות, בדיקתן, אישושן, בקרתן, והצגתן למבחן אמת של הציבור. אצל "חכמי ההלכה", הלא הם חז"ל - "חכמינו זיכרונם לברכה" כביכול, הכתוב בתורה הוא המקור ל"ידע" שהם מפגינים, והנבירה לחקר האמת אינה נעשית בין רגבי העפר בחפירה ארכיאולוגית, גם לא במבחנות מעבדה, אלא באותיות מתוך טקסט קדום, מעשה ידי אדם לפני אלפי שנים. אין בכך שום חידוש, שכן כבר גלילאו גליליי, לפני כ-400 שנה טען, שכפירה באמת מטעמים של אמונה דתית בלבד, משפילה ומבזה את המדע ואת הדת באותה המידה. "אמת" מוגדרת על פי עובדות וראיות ולא על פי גחמות ואמונות.

להלן דוגמא קלאסית ל"חקר המדעי" של "חכמי" התלמוד: "לדעת חכמים, הארץ היא שטוחה ומכוסה ברקיע השמים, מעין מכסה קמור על גבי מגש... אחד החכמים, רבי אלעזר שמו, טוען שאלוהים יצר את אדם הראשון גבוה מאוד כך כשעמד, רגליו היו בארץ וראשו הגיע עד הרקיע. ומניין לחכם זה לדעת את גובהו של אדם הראשון? הוא למד את גובהו ממשמעות הפסוק הזה: "למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים" (דברים, ד; 32)".

מה גובהו של אדם הראשון
איור מאת דנידין מתוך "הפלפול היומי" באתר "דעת אמת"

לא חפירה ארכיאולוגית וחקר מבני השלד של בני-אדם קדומים שימשה בידי חז"ל כלי מדעי  ללמוד, לחקור ולהגיע למסקנות מדעיות, אלא התפלפלות מגוחכת על בסיס מילים ואותיות הכתובות בתורה.

ועוד "מידע מדעי":אחד החכמים, רב הונא בר תורתא שמו, העיד את אשר ראה  פעם אחת הלך למקום שמרביעים חיות זה בזו, ושם ראה נחש מתלפף על צב וכרוך בו, כלומר מזדווג עמו. לימים נולד מהם נחש מסוכן המכיש אדם וממיתו, ושמו "ערוד".

נחש שהזדווג עם צב
איור מאת דנידין מתוך אותו פלפול יומי באתר 'דעת אמת'

דוגמה נוספת היא גישה מיסטית-דמיונית, שאין בינה לבין מדע שום קשר: "אומנם אדם לא קיים יחסי מין עם חווה, אך יצא לו שכבת זרע מחמת אונס כטבע הגברים שפולטים שכבת זרע, ומשכבת זרע זו נוצרו השדים, הרוחות והלילין. (תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף יח, עמוד ב)".

וגם: "שאלו חכמים: מה הדין אם העננים המטירו חיטים? האם חיטים אלו ייחשבו כגידולי ארץ-ישראל או כגידולי חוץ לארץ? ואיך תיתכן מציאות כזו שחיטים יפלו מעננים? שאלו התלמידים. השיבו החכמים: יש מציאות כזו..."

ממיסטיקה ודמיון לאיוולת מוחלטת המרחק קצר מאד: "שאל אחד החכמים את רב ששת: מה דין המכניס את איבר מינו לישבן של עצמו? (בלשון התלמוד: המערה בעצמו מהו?) האם הוא עובר בכך על איסור "משכב זכר"?

דין המכניס את אבר מינו לישבן של עצמו
איור מאת דנידין, מתוך אותו פלפול יומי באתר 'דעת אמת'

הוא שאמר ליאור בפתח מאמר זה: הדרך הטובה ביותר להראות את האיוולת שבדת ואת העדר כל בסיס מדעי-עובדתי לטיעונים ולהנחיות של הדת היא הצגת שלל המקומות בהם התנ"ך וחז"ל טעו בהבנת מציאות העולם, ולעיתים הגיעו עד כדי אבסורד של ממש.

---

מרץ 2011