תקע בשופר גדול

בראש השנה וביום כיפור תוקעים בשופר - נכון? לרבים, בוודאי לזאטוטים שבין אורחי בית הכנסת, זאת אולי האטרקציה המרכזית של היום. "שברים", "תרועה", "תקיעה" - מהיכן מגיעות כל היצירות המוסיקליות הללו, התמוהות קמעא?

מבין תרי"ג מצוות מוקדשות המצוות ה-331 וה-405 לתקיעת שופר (המצווה ה-384 מוקדשת דווקא לתקיעת חצוצרות). המקורות התורניים אינם כה מפורשים בעניין זה. ויקרא פרק כ"ה מדבר אמנם מפורשות על תקיעת שופר ביום הכיפורים, אבל של "שנת יובל". פרק כ"ג לעומתו אומר:

"...בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה..."
  -- ויקרא כ"ג כ"ד

וספר "במדבר" פרק כ"ט מעתיק בתחילתו טקסט זה בעדכונים קלים, ומצווה על קוראיו עכשיו "יום תרועה". מהו אותו "זכרון תרועה" או "יום תרועה"? מהצלבות בין טקסטים דומים הגיעו חז"לינו למסקנה הלא-מסובכת כי אכן לתרועת שופר התכוון המשורר. אך מאין מגיעות כל וריאציות השברים, התרועה והתקיעה? את זאת מסביר בין היתר השולחן ערוך. הנה הקטע הרלוונטי מטור אורח חיים, סימן תק"צ, כפי שמופיע ברשת בספריית לובביץ' תחת הכותרת "שולחן ערוך הרב":

תרועה זו האמורה בתורה מתרגמינן יבבא וכתיב בעד החלון נשקפה ותייבב אם סיסרא משמע שהיבבא היא כקול שאדם משמיע כשהוא בוכה ומיילל ויש להסתפק אם יבבא זו היא כמו שדרך החולים שמאריכים בגניחותם ומשמיעים קול אחר קול ומאריכים בהם קצת וזה נקרא גנח או שהיא כמו אדם המיילל ומקונן שמשמיע קולות קצרים מאד תכופים זה לזה וזה נקרא יליל או שהיא כמו שניהם ביחד זה אחר זה היללה אחר הגניחה שכן דרך הבוכה מגנח ואח"כ מיילל ותיקנו חכמים כדי לצאת ידי כל הספיקות לתקוע תשר"ת ג' פעמים שמא התרועה היא גניחה ויללה ביחד ואח"כ תש"ת ג' פעמים שמא התרועה היא גניחה לבד והיו היללות הפסק בין התרועה להתקיעה שלאחריה והתורה אמרה פשוטה לאחריה בלא הפסק קול שופר שאינו פשוט בינתיים ואח"כ תר"ת ג' פעמים שמא התרועה היא היללה לבד והיו הגניחה שבסדר תשר"ת הפסק בין התרועה לתקיעה שלפניה.

כלומר, בקצרה: תרועה זו שאיננו יודעים בדיוק כיצד צריך להשמיעה, היא על-פי פירושים ותרגומים שונים כקול שאדם משמיע כשהוא בוכה ומיילל. אך עדיין איננו יודעים אם מדובר באדם הגונח בגניחות מסוג זה או אחר, ולכן מחמת הספק אנו משמיעים את כל האפשרויות.

והרי לכם עד היכן מגיעה האובססיה של הדת לדקדק בטפל ולזנוח את העיקר. מדקדקים ביראת כבוד ובאופן מגוחך בפרטיטורה של השמעת קול התרועה, אך בה בעת מקלים ראש בענייני זכויות האדם, שיוויון ביחס לאנשים, ודברים דומים שלא ממש מעניינים את הסופר העתיק.

"חובת התקיעה" ביום הכיפורים כבר הפכה מזמן למסורת מקובלת. בתקופה האחרונה משוטט לו באינטרנט צילום של המודעה הבאה, אשר יש להניח שמצא את דרכו גם לתיבת הדואר של חלקכם. אמת או מתיחה? ברוחו של קטע הגניחות שלעיל, נשבע לכם שאינני יודע. כך או אחרת, למקרה שלא ראיתם:

ונאחל לכולנו שנת תקיעות, גניחות ויללות, והעיקר הבריאות.