"הוי רץ למצווה קלה כחמורה"
-- מסכת אבות

ייתכן שכבר נכתב על כך הרבה, אבל נושא "שמירת המצוות הסלקטיבית" עדיין מסקרן אותי. במה דברים אמורים? בדרך כלל בישראלי היהודי הספק-חילוני ספק-מסורתי (והדברים נאמרים בלשון זכר מטעמי נוחות הכתיבה בלבד), אשר עולה בשבת במעלית, מנשק את המזוזה, ונכנס לדירתו, שם הוא צם ביום הכיפורים אל מול הטלויזיה.

שמירת מצוות סלקטיבית, על פי בחירתו האישית של השומר, נעשית במרבית המקרים תחת דגל "שמירת המסורת" בליווי הסבר מתאים של האדם האמור כי איננו "קיצוני" וכי יהדותו מייצגת את זו האמתית, יש שיוסיפו גם "היפה".

עיתונאים ומנהלי תוכן למיניהם אוהבים לערוך לעתים סקרים באשר למידת השמירה של מנהגים-מצוות אלה או אחרים בקרב האוכלוסיה היהודית בישראל. לא אחת מתקבלות גם תוצאות בעלות סתירה פנימית ("אני בעד הפרדת דת ומדינה, אבל בעד חוק החזיר") שנובעות לרוב מאופן ניסוח השאלות, ולפעמים מחוסר ידע. עם זאת, ניתן להצביע על דירוג לא רשמי של "קיום מצוות" שהשתרש בשנים האחרונות בקרב מקיימי הדת היהודית-הסלקטיבית. הדירוג המופיע להלן בהחלט אינו ממצה, ומייצג לא יותר מאשר סיכום כללי של הכותב לאור מידגם שאינו ברור האם ועד כמה הוא מייצג. "קלה כחמורה"? לא ממש.

אז מה היה לנו כאן:

במקום הראשון ראוי למקם את ברית המילה. מעטים הישראלים היהודים (ולא רק) שנמנעים מפולחן כריתת העורלה המסורתי. בשנים האחרונות החלו אמנם להישמע טענות שונות נגד המנהג המכאיב, אבל נראה כי עדיין רחוקה הדרך למניעת סבלם של תינוקות יהודים בארץ הקודש.

במקום השני יש אולי למקם את צום יום הכיפורים. אותו יום, שדווקא מבחינת הדת, העונש על חילולו פחות מהעונש על חילול שבת, הפך זה מכבר ליום הדיאטה הלאומי. את מקום הארוחות תפסו בעיקר האופניים וסרטי הוידאו. אלוהים מן הסתם בודק הרבה יותר מה נכנס לבטננו מאשר למקומות אחרים.

ומה במקום השלישי? ייתכן שכאן נופלת ההתנזרות הכללית מחמץ בחג הפסח. עד כדי כך תפס המנהג, עד כי את הצ'יזבורגר במקדונלד'ס ניתן להשיג במהלך החג רק בלחמניות כשרות לפסח. לא כי נפלה לפתע רוח של חזרה בתשובה על המטבח האמריקאי, אלא כי כך דורש ציבור שומרי הדת היהודית-הסלקטיבית.

שני מנהגים נוספים ראוי כנראה למקם בשלבים הבאים: האחד, חבישת כיפה במה שנתפס כ"מקומות קדושים" (למשל: בבתי קברות, או להבדיל, בקירבת חתן וכלה בחופתם). "הכיפה," התבטא פוליטיקאי ממפלגה לא-דתית מסוימת, "מצויה בכיסו של כל חבר מפלגה." ואם אינה מצויה, אזי תחליפים לעת מצוא, כגון מטפחת כיס מרופטת, יספקו את מאוויו של האל הכל-יכול הצופה ממרום. המנהג האחר: אכילת מזון כשר. גם כאן, לא יקפיד בן הדת היהודית-הסלקטיבית על זוטות כגון הפרדת כלים בשריים וחלביים, או בדיקת עוף שלא ננעצו בו ציפורני נץ. "תעודת כשרות" תהווה בדרך כלל פתרון קסם לכל הלבטים, ובמקום שקיומה אינו ברור, יווצר לו כמעט באופן אוטומטי הדירוג הבא: (א) לא חזיר; (ב) לא מאכלי ים; (ג) לא מאכלי בשר עם חלב; (ד) לא חלב לאחר מאכלי בשר. הקו שאפשר להעבירו לפני או אחרי כל אחת מההעדפות לעיל, מחלקת את חסידי הדת היהודית-הסלקטיבית לחמש תתי-קבוצות ידועות, ובהתאם להן גם את המסעדות נטולות תעודות הכשרות לתתי-קבוצות דומות.

השבת, כידוע, שקולה כנגד כל המצוות, אבל האל היהודי-הסלקטיבי מתברר כסלחן גדול בנושא של שמירת שבת. זו נמצאת במקום מאד נמוך במדרג המסורתי, ונראה כי גם אם - כטיעון הדתי - שמרה זו על ישראל דורות רבים, שומרים עתה על ישראל דברים אחרים.

ישנן עוד כמה מוזרויות בדת היהודית-הסלקטיבית, אשר נציין רק חלק מהן בחטף. צניעות הלבוש למשל, כמעט ונעדרת ממנה לחלוטין. כל הדינים המחמירים העוסקים באורך החצאית או גודל המחשוף נדחקו להם אל אחד המקומות האחרונים. ההשגחה הסלקטיבית ביקשה לה תחליפים חדשניים יש מאין: נישוק מזוזות, לדוגמה.

מתבקש לנסות ולהסביר את הקריטריונים לסינון המצוות בדרך ליצירת הדת היהודית-הסלקטיבית. נראה שהשיקולים הבאים מעורבים בהתפתחות תרבותית מאוחרת זו:

שכיחות ומטרד: אלא אם כן נטייל בלוויין סביב הפלנטה, תשוב ותופיע לה השבת כ-52 פעמים בשנה ממוצעת. פסח או יום כיפור, בניגוד לה, יופיעו בתקופה המקבילה רק פעם אחת. פחות מטרד, יותר מיוחד (ותודה לידידי החרדי ב. על תובנה זו). לאיזה מקום בדירוג היה מידרדר העניין הזה עם חיתוך איבר המין, אם היה נדרש כל שבעה ימים מחדש?

קשה: בן דודו של השיקול שלעיל. קל לצום פעם בשנה. קשה לשבח אלים שלוש פעמים ביום, לא כולל אירועים מיוחדים נוספים. קל לחתוך למישהו אחר... כמה יהודים טובים היו מקיימים מצוות חיתוך עורלה לו היה מדובר, רחמנא ליצלן, בהם עצמם?

אמרו לי שזה בריא, ובכל מקרה זה נוגע לגוף שלי: כשרות ומילה אינם הולכים בהכרח בד בבד עם בריאות, ופעמים רבות אפילו להיפך. עם זאת, התפיסה של רבים (שמקורה בחינוך מוטה לדת) היא שאכן כך הוא הדבר. ברגע שהכנסתי דבר מה שאלוהים אינו אוהב אל תוך גופי, כנראה שהקושי להיפטר ממנו ישאיר אותי לאורך זמן במקום רע בעיניו של בוחן כליות, לב ומעיים. הרבה יותר, נאמר, מלבישת חולצה לא מתאימה שניתן להחליף בכל רגע.

זה נשאר, ורואים: כמה הורים חילוניים היו מוותרים על מילת בניהם, אם היה מדובר באקט שלא מזהים אותו בהמשך בהסתכלות חיצונית?

חגיגה משפחתית: ליל סדר זה כיף משפחתי (אם הגפילטע-פיש יצאו בסדר). כך גם "קידוש". גם ה"ביחד" של אירוע ברית או אפילו יום כיפור מתפרשים רבות כמסורת נחמדה. את מי זה מעניין אם אני מתפלל תפילת הודיה כשאני קם בבוקר?

סמלים: הדת הצליחה להפוך מנהגים רבים לסמל. הרי "אבותיך הקריבו את נפשותיהם כדי לא לאכול חזיר!" (בוודאי יצא לכם לשמוע). "יום כיפור" - הרי הוא "היום הקדוש ביותר לעם היהודי"... אז גם אם בפועל אבותינו הקריבו את נפשותיהם על דברים רבים שאיננו מכירים כלל, ויום כיפור בוודאי אינו היום הקדוש ביותר, הרי שמסמלים קשה להיפטר, וסמליותם של מנהג או מצווה דתית בהחלט מוסיפה למחנה מקיימיהם.

כפייה: עם קשה עורף אנחנו. ברובנו איננו סובלים שכופים עלינו דבר מה. ברית המילה עוד טרם נכנסה לספר החוקים של מדינת הספק-הלכה שלנו, גם אם עולים יהודים מסכנים ממדינות מסוימות נדרשו רשמית לעבור תהליך דומה למען אזרחותם. חכו ותראו מה יקרה כאשר זה יעבור בכנסת (ולא רחוק היום).

האם זה טוב יותר או רע יותר? האם זה הגיוני להימנע מבשר חזיר אבל לאכול צ'יזבורגר (ברוכים הבאים למקדונלד'ס בישראל!)? או האם עלינו להימנע משניהם אבל למכור בשבת (ברוכים הבאים לברגר-קינג בישראל!)? האם אין זה צבוע למדי לצום ביום כיפור אך לנהוג ברכב בשבתות? האם זה נסלח ללכת לכנסייה ביום ראשון אבל לנאוף ביום רביעי? האם אינכם מעצבנים את אלוהים אפילו יותר אם אתם ממרים את פי הרב שלכם ומחכים רק שלוש שעות בין סטייק עסיסי לעוגת גבינה?

התשובה, כמו תמיד, נעוצה במה שאתם מחליטים. זה האלוהים שבכם אשר מתעצבן מפרטים מסוימים ומוכן לקבל אחרים. זה האלוהים שבראתם.

(שתי הפיסקאות האחרונות מתוך הפרק 'אלוהים נמצא בפרטים' בספר 'ויברא האדם את אלוהים בצלמו'. הנאמר לגבי רשת 'ברגר קינג' היה נכון בעת כתיבת הדברים שם.)