נוסח וכתיבו, שם והגייתו
או
מניין לעזאזל צץ לו 'אלוקים' בנוסח הרשמי של צה"ל?!
מאת עירון
ויכוח ציבורי-רעיוני נתגלע על נוסח יזכור: יזכור עם-ישראל או יזכור אלוהים [או: יזכור אלוהים ועם-ישראל].
הן העיתונות הכללית - למשל מאמרו של נחום ברנע בידיעות אחרונות מיום 20.6.2011 -
הן אתר
חופש (ראו
מכתב מאת האתר אל הרמטכ"ל), ושאר פורומים דעותיים - עסקו בעניין בהרחבה, ואין טעם להאריך בנידון.
אך על פרט אחד - נוסח אחד - שפורסם בידיעות אחרונות 21.6.2011 - בכל-זאת יש מקום להתעכב, בשלהי הוויכוח
ובשוליו, כי חשיבותו עקרונית ומהותית, ואינה תלויה בפרשת נוסח יזכור בלבד.
* * *
בידיעה זו שבעיתון נאמר: הנוסח הרשמי הוא "יזכור אלוקים", אולם נהוג שכל יחידה בוחרת בנוסח הנראה לה.
גם אם נגדיר ונגדר את הדיון אך-ורק בנוסח יזכור אלוהים (ונניח לנוסח יזכור עם-ישראל לצורך זה) - למה לעזאזל הנוסח
הרשמי (!) בצה"ל (שעודנו מכונה 'צבא העם' = העם כולו!) צריך להיות 'יזכור אלוקים' - בקו"ף, ולא - כשגור בפי רוב
מוחלט של תושבי הארץ (ובוודאי בכל הטקסט התנ"כי, מהפסוק הראשון בספר בראשית ועד לפרק האחרון בדברי
הימים ב) - 'אלוהים', בה"א?!
הצורה 'אלוקים' היא גרסה 'משופצת' (אך לא משופרת!) רבנית-הלכתית בלבד, ומאוחרת מאוד בלבד - של השם המקראי
העתיק, המקורי, הידוע והמקובל בפי כול - אלוהים.
מדוע ולמה נבחרה דווקא גרסה זו - מעוותת, המעקמת שם מקראי ברור ובעל משמעות לשונית ידועה ומובנת ומסרסת
אותו, ומכוערת - מדוע נבחרה דווקא זו לשמש "הנוסח הרשמי" (!) של צה"ל?!
תאמרו: הרבנות הצבאית היא שפסקה זאת. ומה בכך?! כלום צה"ל הוא ישות רבנית, מוסד הלכתי, גוף דתי?!
הרבנות הצבאית היא יחידה בתוך צה"ל, כלולה במסגרתו וחלק ממנו - אך אין היא, בשום פנים, אדונית צה"ל, פטרוניתו
הרוחנית ואפוטרופסיתו הערכית, ובוודאי לא הלשונית. צה"ל הוא הריבון - והרבנות הצבאית כפופה לו. זה הסדר
הפיקודי, המדרגי, הראוי והרצוי.
|
צה"ל הוא הריבון - והרבנות הצבאית כפופה לו.
|
* * *
על-פי תפיסתנו (וכל עוד לא אומתה תפיסת הדת - אין חלופה אמתית להבנת-העולם שלנו, באתר חופש, וכן של הציבור
היהודי-החילוני הגדול בישראל ובעולם) 'אלוהים' הוא מילה ומושג שהגו ויצרו בני-אדם - אבותינו הוגי כותבי ויוצרי
התנ"ך, אותם עברים קדמונים אלמונים שעיצבוהו ברוחם וכהבנתם במקומם ובשעתם. יוצריו של מושג מילולי ורעיוני
זה כתבוהו והביעוהו בה"א - אך-ורק ותמיד בה"א.
רק בדורותינו האחרונים (*) - בהגיע הדקדקנות ההלכתית-רבנית המחמירה ביותר לשיאה - נחתו על אוזנינו ועל עינינו
יצורים לשוניים מפלצתיים ומשונים מסוג: אלוקים, קֵל (=אֵל), קָה (=יָה), י-ק-ו-ק (=יהוה) ודומיהם.
הפרט - אם ירצה, בחרדתו הדתית-נפשית - רשאי להשתמש בכגון אלה (גם הפרט המוסדי-דתי כמובן).
לא-כן בנוסחים רשמיים של צה"ל ושל המדינה - באלה אין כל מקום שהוא ליצירי לשון - בכתיב ובהגייה - מעוותים ומעוקמים
ומוזרים כאלה, ההופכים את הלשון העברית היפה לחוכא ואטלולא.
כדאי שעם-ישראל ומנהיגיו - האזרחיים והצבאיים - יבינו ויזכרו זאת, וישתמשו בלשון העברית כטבעה וכרוחה, בלא שום
עיוות מכער הפוגם בה ומסרס ומסלף אותה.
* * *
יזכור עם-ישראל!
הערת המערכת:
(*) השאלה מה המקור של המילה אלוקים? עלתה בשנת 2004 באתר החרדי בחדרי חרדים, ומערכת אותו אתר הביאה
מספר תשובות אפשריות מפי גולשים:
1. השערה: זה התחיל באלו שלא רצו לכתוב שם אלוהים מלא ומחמת הנוחות האריכו את הקו של ההא שיראה קוף. וכך
הוא נהגה ומשם עבר להגיית אלוקים בפה. הוי, עם השפנים, עד מתי תהיו לשפנים?!
2. מנהג אשכנזי קדום, ובני ספרד ותימן מעולם לא נהגו כך. ואדרבה יש רבנים שונים שטוענים שזה חירוף כלפי שמים, שהרי
המכנה את חברו בכינוי הוא מגונה, קל וחומר כלפי אלוהים (למשל, תאר לעצמך שיש מישהו בשם אליהו והחברים שלו קוראים
לו אליקו. האם הוא לא ייפגע מכך?).
3. הייתי מוסיף גם את "קה". הללוקה, קה ריבון עולם, וכאלה.
נראה באמת מוגזם. אני תמיד מעדיף את הללוי-ה או אלהי-ם, אבל בחברה החרדית אוהבים את זה פחות.
4. ידועה הבדיחה על פגישת שידוכין של צעיר וצעירה מדור המחמירים החדש:
- איך קוראים לך?
- בתקה, ולך?
- קליקקו.
כל ה'קופים' השתולים בשמות הקדושים הם מחיצות שהקימו בני אדם בינם לבין האינטימיות הנדרשת בין אדם
לאלוהיו. ומשיחה שבעל פה זה עבר לאות הכתובה. מאד מטריד לראות בספרים ובתדפיסים חרדיים את 'הקל', המושיע
והפודה, הנוכח כל כך בכל סיפור ושיר, אך עטור בתחפושת ה'ק' הבלתי נגמרת.
חניכי הדור הזה, גם בזמירות שבת שרים לו: כי אשמרה שבת קַל ישמרני. קָה ריבון עלם. ואף משבשים את החרוז: "ולוו
עלי בני, ועדנו מעדני, שבת היום להשם". איך אומרים היום? אין להם אלוהים.
ברגעים כאלה עולה געגוע לאינטימיות ולפשטות של עדות המזרח והתימנים, שלא היססו לקרוא בשם אלוהיהם
בשיר, בפיוט, לחרוז בו חרוזים, וקוראים בשמו בכל שיר, איחול וברכה. אין בזה שום סתירה לשום דין מדיני השמות
הקדושים שאינם נמחקים, מדובר במנהגים שמשתרשים ומשתרגים בהדרגה, מרוב ריחוק ופחד. עיין במ"ב סימן
ה' סק"ג, שנהגו להזכיר שם השם כאשר מספרים את חסדיו, גם בשיחת חולין.
תוקן על ידי - שלויימלע - 23/09/2004
[נחזור ונדגיש - כל הדעות הללו הן ציטוטים מתוך האתר "בחדרי חרדים" משנת 2004]
אוגוסט 2011
אינדקס המאמרים
לגירסת הדפסה
